"חייבים לעשות סדר בעולם הדתי בנושא מתמודדי הנפש"

"אמרו שזה מדביק בנות אחרות, 'זה לא בשבילנו', טרקו בפניה את הדלת". מתמודדי הנפש מקבלים סירובים, תירוצים והתחמקויות ממוסדות הציבור הדתי. דיני נפשות

כששרית (שם בדוי) סיימה את לימודיה באחת האולפנות המוכרות ורצתה להתקבל למדרשות כמו יתר חברותיה לשכבה, היא נתקלה בבעיה.

שרית, מטופלת מזה 5 שנים בתרופות נוגדות דיכאון ומלווה בטיפול פסיכולוגי צמוד, הייתה מגיעה לבדוק מדרשה אחרי מדרשה, מתחברת לתכנים, לצוות ולמועמדות האחרות, אך רגע לפני שנרשמה באופן סופי הרגישה חובה לשתף את ראש המדרשה במצבה הנפשי. בשלוש מדרשות שונות המידע החדש שינה את היחס לשרית והיא אכן קיבלה תשובה שלילית עם הודעה שלא תוכל להשתלב בבית המדרש כפי שקיוותה.

אמה, גלית (שם בדוי), מספרת בכאב: "אנשי ה'חינוך' פשוט התנערו ממנה, התחמקו ממנה ולא נתנו לה שום אפשרות להשתלב, הם פשוט טרקו בפניה את הדלת. החוויה הזו השאירה אותה עם הרגשת דחיה קשה מאוד".

גלית משתפת בתחושות ובהשפעה הרחבה של היחס לביתה ולבנות נוספות במצב דומה: "זה לא הוגן ולא מוסרי לנהוג ככה כלפי נערה שגם ככה מתמודדת עם מחלה נפשית שגוררת התמודדויות קשות. היא כל כך השקיעה כדי להגיע לבדוק את המדרשה. היא ילדה מדהימה, זה שיש לה את הבעיה הרפואית הזאת ואחת לכמה שנים היא יכולה להגיע לאשפוז – מה זה אומר? שנזרוק אותה מחוץ למחנה? נוקיע אותה כמו איזה מצורעת ולא ניתן לה להיות חלק מהעולם שלנו? להפך, היא יכולה ללמד אותנו כל כך הרבה דברים, יש לה רגישות מיוחדת ומהשבר הזה נבנה אצלה משהו שלם ובוגר ועמוק".

לא רק במסגרת המדרשה נתקלה שרית בטריקת דלת מהמוסדות. גם בשנת השירות הלאומי כשהיא נזקקה לאשפוז של שבוע וחצי בבית החולים למחלות נפש, כשהשתחררה ותכננה לחזור ולהמשיך את השירות הלאומי – מקום השירות לא נתן לה לחזור ולהמשיך בתפקיד.

"הילדה אושפזה שבוע וחצי ועכשיו היא נענשת על זה במשך ארבעה חודשים?!", גלית תוהה בכעס, ומפרטת: "ארבעה חודשים היא ישבה בבית וחיכתה שיאשרו לה לחזור לתפקיד. התחילו לטרטר אותה להביא אישורים שמאשרים שהיא יכולה לחזור לשירות. ביקשו ממנה דברים לא מותאמים. ברגע שהיא קצת לא בסדר – מתנערים ממנה? להפך, תעזרו לה לחזור לשירות כמה שיותר מהר, מתוך הבנה שחזרה לשגרה היא זו שמחזירה את הנורמליות לבן אדם.

"חייבים לעשות סדר בעולם הדתי סביב הנושא הזה, של הכלה והסברה על הנושא הזה של התמודדויות נפשיות", היא נחרצת.

זה שיש לה את בעיה רפואית ואחת לכמה שנים היא יכולה להגיע לאשפוז – מה זה אומר? שנזרוק אותה מחוץ למחנה?

'לא סמכו עליי'

בדומה לשרית, גם נעמה גרוסמן בת ה-19 מפתח תקווה, התמודדה בסיום י"ב עם בעיות דומות, ובמידה מסוימת היא עדיין מתמודדת איתן. "בעקבות טראומה שחוויתי לפי 4 שנים אני מאובחנת כפוסט טראומטית והדבר משפיע על בריאותי הנפשית מאז", היא משתפת.

"לפני כשנה, כמו חברותיי לכיתה שסיימו י"ב, התחלתי ללמוד במדרשה מוכרת בשומרון. הימים הראשונים היו נפלאים. הרגשתי כמו כל אחת שם. רגילה. אבל מהר מאוד אמרו לי שכדי ללמוד תורה צריך נפש בריאה ואי אפשר ללמוד תורה כשהמצב הנפשי לא טוב, ושאולי בשלב זה ההתמודדות הכפולה הזאת, אינה מתאימה למדרשה. אני כמובן הפנמתי את המסר – להגיד על הכל 'בסדר', ולא להראות שום קושי – אפילו שזה הדבר הכי טבעי לחוות קשיים עם המעבר למסגרת חדשה, לראשונה בתנאי פנימייה מחוץ לבית. היה לי ברור שאני צריכה להרגיע את הצוות, שלא יילחצו ויצמידו לי 'בייביסיטר' כי 'לך תדע מה היא יכולה לעשות'…".

נעמה סבורה שהעובדה שחששה שהצוות יבחין בכך שיש לה מצוקה, מעידה על בעיה חמורה בהתנהלות של המוסדות: "כשאת צריכה להראות שהכל טוב איתך, גם כשזה לא נכון – את מתמודדת לבד, כי בכל רגע הם יכולים להגיד לך לעזוב את המקום, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם זה. זה מתסכל שזה קורה דווקא במקום שאת מגיעה אליו כדי להתפתח, ומצפה שהם יידעו להעניק לך כלים שיעזרו לך, או לפחות שהם יכילו אותך. והם – פשוט מחליטים שככה אי אפשר להיות במדרשה והם לא מוכנים לקחת עליך אחריות בשלב הזה.

"אם הייתי בוחרת להסתיר את ההתמודדות שלי ולא לחלוק אותה עם ראש מדרשה לפני תחילת השנה אני בטוחה שדברים היו נראים אחרת – בלי התווית הזו שמוצמדת אליי למצב 'מתמודדת נפש' היו מתייחסים אליי כמו לכל אחת אחרת, בלי היחס המיוחד שגורר איתו סנקציות והגבלות שרק מגבירות את הקושי וההתמודדות שלי".

נעמה מתמודדת עם פוסט טראומה כבר 4 שנים, התמודדות שיש בה תקופות של עליות וירידות.

"יש כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות והם מתפקדים כרגיל רוב הזמן, אז מה במדרשות ובישיבות רוצים? שנשב כל היום בבית ונהיה באשפוזים?", נעמה יורה את השאלה בכאב ומשאירה אותי דקה ארוכה עם המחשבות.

נעמה, שמרגישה שהיא מייצגת עוד עשרות צעירים כמותה, ממשיכה: "השאלה צריכה להיות איך אני מתמודדת עם זה עכשיו, בתקופה הזו. יכול להיות שעכשיו אני בשלב מאוזן ואז אין סיבה לפחד או להיבהל מזה, אם אני ואנשי המקצוע הרפואיים חושבים שאני מסוגלת להיות שנה במדרשה אז כנראה שזה כן בכוחות ובמסוגלות שלי. אבל, בשום שלב במדרשה לא שאלו אותי מה אני מרגישה ומה המצב שלי, והאם אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד במדרשה. לא סמכו עליי. החליטו בשבילי שזה לא מתאים. אני לחלוטין יודעת מה המסוגלות שלי ולא צריכה שיחליטו בשבילי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. תבדקו איתנו באיזה מצב אנחנו ותסמכו עלינו, אנחנו יודעים מה אנחנו מסוגלים ומה לא!".

בניגוד לרוב המשתתפים בהכנת הכתבה, נעמה בחרה להתראיין בשם ובפנים גלויות, וכך היא גם נוהגת בחשבון הטיקטוק שלה, עם אלפי עוקבים וכרבע מיליון ציפיות. גם שם היא חושפת בצורה מעוררת השראה את ההתמודדות המורכבת שלה עם הטראומה, הטיפולים והאשפוזים.

נעמה עזבה את המדרשה, ומאז, כמעט שנה שהיא בבית, והיא מאוכזבת שאף אחד מצוות המדרשה לא התעניין בשלומה עד לרגע זה: "תלמידה שלכם התחילה אצלכם את השנה ועזבה בנסיבות חריגות ואתם מתנערים ממנה?", היא תוהה. "הרי, אם היה מדובר בתלמידה שחס וחלילה עברה תאונת דרכים באותו שלב של השנה – הצוות כולו היה מתגייס ללוות אותה כל השנה. לוקח אחריות. אבל פה, הם לא מודעים ולא מכירים את הנושא – אז הם פשוט נבהלים והתלמידה צריכה לעזוב".

בימים אלו נעמה לא נמצאת בשום מסגרת, ובעיקר מתרכזת בלטפל בעצמה ו"לעשות דברים שעושים לה טוב על הלב", כדבריה.

בשום שלב במדרשה לא שאלו אותי מה אני מרגישה ומה המצב שלי, והאם אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד במדרשה. לא סמכו עליי. החליטו בשבילי שזה לא מתאים

הורחקה מ-2 אולפנות

נעמה ושרית לא לבד. סגירת הדלתות במוסדות הדתיים בפני מתמודדי נפש היא תופעה נפוצה, והמענה לאנשים אלו במוסדות הללו לוקה בחסר עד לא קיים בכלל.

"אין לצוותים החינוכיים שום מושג, הם לא יודעים על סוגי המחלות הנפשיות וסוגי הקשיים אז הם מאוד נבהלים מזה", אומרת לימור אמא של מיכל (שני השמות בדויים), נערה בגיל תיכון המתמודדת עם מחלה נפשית המתקשה למצוא מסגרת מתאימה לאחר שהורחקה משתי אולפנות. "אם הייתה להם יותר חשיפה והיכרות עם עולם מחלות הנפש וההתמודדות איתן, הייתה פחות בהלה והיה לצוות החינוכי קל יותר להכיל ולמצוא כלים להתמודדות נכונה".

לימור משתפת בחוויה האישית שלה: "מיכל, הבת שלי התחילה כיתה ט' באולפנה פנימייתית מוכרת ויוקרתית במרכז הארץ. באמצע השנה התגלו התנהגויות סיכוניות; היה לה קשה להירדם בלילות והיא יצאה מהחדר וישבה בחוץ בלילה ופעם אחת שרטה את עצמה עם מספריים. מאוד נלחצנו. לא הבנו מה זה ומה עושים עם זה. ביקשו מטעם האולפנה שהיא תתחיל טיפול, אז שיתפנו פעולה ושלחנו אותה לטיפול. ואז התחילה הקורונה וזה דרדר את המצב שלה".

כשהייתה הפוגה בין הסגרים מיכל נשמה לרווחה- היא יכולה לחזור לאולפנה ולשגרה הנורמטיבית שמסייעת לה להתמודד עם מחלתה. אבל השמחה לא הייתה הדדית.

לימור: "כשהיא חזרה לאולפנה במצב נפשי מאוזן, תוך שהיא נוטלת תרופות ומלווה בטיפול פסיכולוגי, קראו לנו לשיחה ואמרו לנו שזה מדביק בנות אחרות ושאין להם מספיק צוות כדי להתמודד עם זה. קראו לזה 'אירוע רב נפגעים', הם אמרו לנו 'זה לא בשבילנו'. הם סיפרו לנו שהורים של בנות מהכיתה התקשרו להגיד שזה משפיע על הבנות שלהם ושהם פוחדים שזה ידרדר אותן, אז העיפו אותה מהאולפנה".

בתחילת כיתה י' מיכל עברה לבית ספר אחר, והוריה שיתפו את בית הספר ברקע שלה. אבל, כשהחלו אצל מיכל התנהגויות של הסתגרויות בשירותים ומספר בריחות מבית הספר, צוות בית הספר, כחלק מהניסיון הכושל להתמודד איתה, דרש ממנה לחתום על חוזה שהיא יותר לא מתנהגת ככה.

לימור: "זה אבסורד, היו מחתימים חולת סוכרת שהיא לא מתעלפת יותר? זה מגוחך. צריך להבין שזה בדיוק אותו דבר – מחלה נפשית היא מחלה לכל דבר. שיתפנו איתם פעולה בזה כי לא הייתה לנו ברירה אחרת, רצינו שהיא תישאר במסגרת".

אבל, כשמיכל התחילה את כיתה י', המחנכת שתמכה בה יצאה לשנת שבתון. שבועיים אחרי תחילת השנה בית הספר הודיע שהם לא מסוגלים יותר להתמודד עם מיכל ושהיא לא יכולה להמשיך ללמוד אצלם.

לימור מספרת: "זה פירק את מיכל, היא התאשפזה בעקבות המקרה הזה, ולקח המון זמן לשקם אותה מזה. מאז אותו סיפור היא לא מסוגלת ללמוד, היא אפילו לא מסכימה לנסות; נהיה לה 'אנטי' לזה בעקבות מה שהיא עברה שם. אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שהבת שלי הגיעה לאשפוז בגלל תחושת הדחיה הקשה מאוד שהיא חוותה והתסכול מזה שהיא ילדה טובה ושפשוט לא מצליחים להתמודד איתה בגלל מה שהיא עוברת".

נכון לימים אלו עדיין לא נמצאה למיכל מסגרת מתאימה. היא יושבת בבית ומקווה שתימצא עבורה מסגרת שתקבל אותה עם מחלתה ותדע לתת לה כלים טיפוליים להתמודדות. לימור מתארת שהם לא מוצאים מענה בדוגמת בית ספר שהוא גם דתי וגם יודע לטפל במצבים מורכבים נפשיים. מרוב ייאושם מכך שאין מסגרת מתאימה בנמצא, הם אפילו ביקשו שמיכל תישאר באשפוז יום בבית חולים כדי שלפחות תהיה לה מסגרת כל שהיא.

"זה מצב לא אידיאלי בכלל, אבל העדפנו אותו על פני הישארותה בבית יום אחרי יום ללא מעש", לימור מסבירה. "היא צריכה מסגרת עוטפת ומכילה נפשית, אבל לא בית חולים, ולא פנימיית רווחה. ופשוט אין דבר כזה. זה לא נתפס".

כשהיא חזרה לאולפנה במצב נפשי מאוזן, תוך שהיא נוטלת תרופות ומלווה בטיפול פסיכולוגי, קראו לנו לשיחה ואמרו לנו שזה מדביק בנות אחרות

מוגבלות שקופה

מי שנרתמה באופן אישי למאבק למען מתמודדי הנפש ופועלת במגוון דרכים בכדי לסייע להם ולבני משפחותיהם היא ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) שעומדת בראש השדולה למען בריאות הנפש בישראל.

ח"כ וולדיגר: "אנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים לא שונים מאדם שיש לו מוגבלות פיזית. קושי נפשי הוא מוגבלות. יש מוגבלות שלא מגבילה את היומיום; המוגבלות נמצאת והיא מתלווה לצד המתמודד איתה לאורך כל היום. אנחנו צריכים לתת את העזר לאדם שיש לו את המוגבלות ה'שקופה', ברגע שאתה נותן את ה'קביים' האלה אתה ממלא את תפקידך כחברה.

"התפקיד של החברה שלנו זה לקבל ולהכיל ולתת את הכלים והסיוע שהמתמודדים צריכים ובטח שלא למדר אותם. גם אם מוסד חושב שהנער/ה לא מתאימים, לא טורקים את הדלת. כל רגע שאדם כזה מקבל דחיה זה מוריד ומנמיך אותו, זה מגלגל אותו חזרה לחוסר היכולת לעמוד יציב מול החיים, הוא יכול להגיע לאשפוז מחוויה כזאת. וזה ההפך ממה שהחברה צריכה לנהוג כלפי אותו אדם".

"מחלה נפשית, כמו כל מחלה, צריכה לקבל מענה, תרופה מתאימה. כשיש מחלה פיזית – אין שאלה, וכולם יודעים לתת את המענה. אבל, כשמדברים על בעיות נפשיות העסק הרבה יותר מורכב", מסביר הרב שמואל וייס, ראש אולפנת צביה רבבה בשומרון. "כל מנהל בית ספר, במיוחד לילדים מתבגרים, חייב להכיר את התחום ולהתמקצע בו מבחינת אפשרויות הטיפול. צריך גם לתת כלים למחנכות ומחנכים בשביל לדעת להפנות לגורמים המקצועיים. ככל שזה יהיה מטופל גם במקרה קצה וגם בתופעות מניעתיות – אנחנו נרוויח מזה".

באולפנת צביה רבבה משלבים את הבנות שסובלות מבעיות נפש בכיתה רגילה, מתוך תפישה שכאשר אותה ילדה מאוזנת ויכולה להתמודד עם הקשיים שלה, הדבר הכי נורמלי וטבעי יהיה לתת לה להסתגל בתוך מסגרת נורמטיבית. ולפיכך, הם נדרשים לפתרונות יצירתיים:

"כשתלמידה חולה במחלה פיזית ונעדרת תקופות ממושכות הדברים יותר פשוטים, קל להסביר את זה לחברות שלה ואפשר לבקר אותה וליצור קשר. כשמדובר במחלה נפשית התלמידות לא תמיד מבינות ולא יודעות מה נכון לעשות ומה המקום שלהן.
מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על החיסיון של התלמידה החולה, ומצד שני אנחנו צריכים להסביר להן למה חברתן לא הגיעה חודש לכיתה. במקרים האלו כשהתלמידה נעדרת תקופה ממושכת כי היא מאושפזת ואי אפשר להסביר לחברות שלה מה קרה לה ואיפה היא מאושפזת, אנחנו נעזרים באנשי מקצוע ומנסים לתת תשובות מבלי לפגוע בפרטיות התלמידה החולה", הרב וייס מסביר.

גם אם מוסד חושב שהנער/ה לא מתאימים, לא טורקים את הדלת. כל רגע שאדם כזה מקבל דחיה זה מוריד ומנמיך אותו

השתקה במגזר

בחברה הדתית מתקשים למצוא את הדרכים לשלב את מתמודדי הנפש במוסדות הלימוד. וזה משתקף גם בנתון הבא – בחברה הכללית יש פי 3 יותר "כיתות נפשיות"- כיתות משולבות בתוך בתי ספר רגילים הנותנות מענה רגשי ונפשי רחב, מאשר בחינוך הדתי.

הרב וייס מאשר את הדברים, ומבהיר שמדובר בדיני נפשות: "כל נושא בריאות הנפש במגזר מוחבא ולא מספיק מטופל. אין חברה, מוסד או אולפנה שלא מתמודדים עם תלמידים עם בעיות נפשיות ולא תמיד המוסדות יודעים לתת את המענה, הם לא תמיד מקבלים כלים אז הם לא יודעים איך להתמודד עם זה וזה גורר מצבים מסוכנים מאוד כלפי אותם ילדים שלא מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו.

"אני פוגש הרבה פעמים מקרים של השתקה מתוך רצון לא 'לשים את הבעיה על השולחן' ובכך להשתכנע שאין בעיה. בחברה הכללית יש יותר מודעות לבעיות ולמחלות נפשיות ויש פחות בהלה. ההסתרה גובה לא רק מחיר חברתי אלא גם מחיר רפואי, כי כשיש בעיה ולא מטפלים בה היא עלולה להגיע למצב קריטי ממש. היו לנו לא פעם מצבי קיצון עם תלמידות שהגיעו למצב מורכב מאוד מבחינה נפשית, ולפעמים לא היה שיתוף פעולה מצד ההורים- הייתה הכחשה והסתרה וזה החמיר את מצבן".

כל נושא בריאות הנפש במגזר מוחבא ולא מספיק מטופל. אני פוגש הרבה פעמים מקרים של השתקה מתוך רצון לא 'לשים את הבעיה על השולחן' ובכך להשתכנע שאין בעיה

"החסד, האתיקה והמוסריות הם כביכול הדברים הבסיסיים בחברה הדתית, אבל בתחום הזה הם פשוט אומרים 'אין לנו את היכולת לטפל או לעזור' ומוקיעים את מתמודדי הנפש מהחברה", לימור מוסיפה. "צריך להבין שזה כמו מחלה. זה לא משהו שמישהו עשה, זה לא אשמה של מישהו, זה לא יפגע לכם בשידוך, זה לא מדבק. אני רק מבקשת שיכילו ויקבלו את זה ושלא ישפילו את העיניים כשאנחנו עוברים ברחוב", היא מסיימת בתחינה.

(בלק תשפ"ב)