הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
אחת הביקורות על המכינות המעורבות היא שהרבה מבוגרי ובוגרות החמ"ד שמגיעים לשם, מתרחקים משמירת מצוות, בעוד החבר'ה שהולכים לישיבות, מכינות דתיות ומדרשות "יוצאים דתיים"
בשנים האחרונות עולה מספרם של בוגרי ובוגרות החמ"ד הפונים ללמוד במכינות קד"צ מעורבות לדתיים וחילונים. הנושא מסעיר את עולמם של רבים מאנשי החינוך בתיכונים, באולפנות, בישיבות ואף במכינות עצמן ורוב מוסדות החמ"ד מתנגדים לכך מאד. עם זאת, נראה שחרף הניסיונות של בתי הספר הדתיים להיאבק בתופעה, היא רק הולכת ומתרחבת.
בקורס מבוא לסטטיסטיקה לומדים שמתאם אינו מעיד על סיבתיות. העובדה שקיימת קורלציה בין א' לב', אינה אומרת שא' הוא הגורם לב', וייתכן גורם שלישי המסביר את שני הנתונים. לפעמים יש לי הרושם שמחנכים דתיים פספסו את השיעור הזה. אחת הביקורות הנוקבות על המכינות המעורבות היא שהרבה מבוגרי ובוגרות החמ"ד שמגיעים לשם, מתרחקים משמירת מצוות, בעוד החבר'ה שהולכים לישיבות, מכינות דתיות ומדרשות "יוצאים דתיים" (איזה ביטוי מוזר) באחוזים גבוהים יותר. המתאם הזה כנראה נכון, אבל המסקנה הנגזרת ממנו שגויה. חלק מאותם צעירים וצעירות שבחרו שלא ללכת למוסד "תורני" ושלא להקדיש את השנה ללימוד תורה גרידא, עשו זאת בגלל שהתרחקו מהעולם הדתי ולא להיפך. העובדה שלישיבות יש יותר בוגרים דתיים אינה נובעת מכך שהישיבות פיצחו את הסוד כיצד מחנכים ליראת שמים, אלא בגלל שמוסד חינוכי יכול לסייע לאדם ללמוד, יכול לכוון את מי שמבקש הכוונה, יכול לקדם ולהציע למי שמעוניין, אבל טרם פוצח הסוד כיצד גורמים לאדם לרצות. מי שבוחר להירשם למוסד שבו לומדים גמרא בחברותא שלושה סדרים ביום – עם מעט שיעורים, עם מעט פעילות חברתית, כמעט בלי פעילויות הפגה – הוא אדם עם מוטיבציה תורנית בשמים. זו חכמה קטנה להתגאות אחר כך באחוזי הבוגרים הדתיים. למען האמת – בנתוני הפתיחה הללו, המוסדות התורניים כולם אמורים להתבייש בעובדה שיש להם כל כך הרבה בוגרים ובוגרות שבכל זאת בחרו לעזוב את הדרך. אולי הגיע הזמן להכיר בעובדה שבני אדם הם יצורים בחיריים, והעובדה שאדם בחר (בחלק מתחומי החיים! רק בחלק מהם!) אחרת מאיך שחינכו אותו, לא מעידה שהמחנך כשל אלא שלחניך יש שכל. זה אמנם לא הנושא של הדיון כרגע, אבל להערכתי אחד הדברים שמרחיקים צעירים וצעירות מהעולם הדתי זו החשיבות המוגזמת שמייחסים אנשי חינוך דתיים לשאלה "האם אתה דתי"?
לא מזמן שאלה אותי חברה על מוסד חינוכי כלשהו אם לדעתי הוא "טוב". השבתי לה שבעיניי רוב המוסדות טובים, והשאלה החשובה אינה אם המוסד טוב, אלא האם הוא מתאים לאדם המסוים שעל הפרק. בחירת מוסד חינוכי היא שידוך, לא תחרות. כדאי לבחור את המתאים ביותר לאדם ספציפי, לא את המוצלח ביותר במדדים כלליים. כמו בשידוכים, אם אין התאמה וחיבור, זה לא משנה כמה הוא מוצלח. מוסדות תורניים טרום צבאיים סובלים לא פעם מנשירה גדולה (בחלק מהמוסדות המספרים מגיעים לכמעט 30% במהלך השנה הראשונה), תופעה שכמעט ולא קיימת במכינות המעורבות. שם המשחק הוא התאמה.
תפקידם של המחנך או המחנכת הדתיים הוא לא למנוע מהשמיניסטים ללכת למוסדות כאלו או לדחוף אותם למוסדות אחרים. תפקידם הוא לסייע להם לשאול את השאלות הנכונות, לזקק את רצונם הפנימי ובעיקר לוודא שהם מבינים את המחירים וההשלכות של הבחירה שלהם. בנוגע למכינות מעורבות, חשוב שיבינו שבצד כל הדברים הנפלאים באמת שהם יזכו להם שם, ישנם גם מחירים משמעותיים כמו ויתור כמעט מוחלט על תפילה במניין, או ויתור על ההזדמנות לרכוש מיומנויות תורניות בסיסיות כמו למשל היכולת להתמודד לבד עם דף גמרא. אגב, גם לבחירה ללכת למוסד תורני יש מחירים גדולים, וגם אותם טוב שהמחנך ישקף לחניך לפני הבחירה. כשפוגשים מוסד חינוכי ביום הכרות או ביום פתוח, קל ליפול ל"מקח טעות". קל לראות רק את הצדדים החיוביים של החבילה, בלי להבחין במחיריה. מוסדות שמציעים רק לימוד תורה, מסתכנים בכך פחות, כי הציפיות של הבאים בשעריהם הן בהתאם. אבל מוסדות שמציעים "גם וגם" – דתיים וחילונים, בנים ובנות, לימוד והתנדבות, טיולים ובית מדרש, לימוד תורה ולימודים כללים, ועוד שלל חיבורים, נותנים לפעמים אשליה לשמיניסט המתלבט ששם אפשר לקבל הכל בלי הצורך לבחור ולהכריע. תפקידו של המחנך הוא לסייע להם לראות את תג המחיר, ולהזהיר את מי שמחפש את ה"גם וגם וגם" שלא יצא לו בטעות "מגומגם".
(חיי שרה תשפ"ג)
