לקראת ראש השנה ויום הכיפורים עסקתי כאן בפיוטים ארץ-ישראליים עתיקים, הנהוגים במסורת אשכנז. עכשיו, לקראת חג הסוכות, אני מבקשת לחתום את הטורים של חגי תשרי בפיוט שנכתב במרוקו, ונאמר במסורות של קהילות בבל וצפון אפריקה, הלא הוא הפיוט "סוכה ולולב לעם סגולה" שחובר על ידי ר' משה בן יעקב אדרהן במאה ה 17.

הפיוט עוסק בעיקרו בסודות הקבליים הטמונים במצוות הסוכה ובארבעת המינים. כך למשל בנוגע לסוכה: "הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְכִקְרִיאָתוֹ כְּמִסְפַּר סֻכָּה מִסְפָּרוֹ עָלָה"
הגימטריה של המילה סוכה זהה לגימטריה המצורפת של שם הוי-ה ושם אדנות.

הפייטן קורא לנו לשים לב אל הסודות הטמונים בארבעת המינים:
"מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו וְלִי מַה יָקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו
אַשְׁרֵי טְהוֹר לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעֻלָה"

החל מרמיזות לשם הויה בלולב (יש בכך פירושים שונים ולא אאריך כאן):
"שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלוּלָב חוֹנֶה בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִּמְנֶה"

הסוד של צורת סידורו:
"נוֹכַח הַלּוּלָב לַשִּׁדְרָה תִּפְנֶה סְבִיבָיו מִינָיו גֹּרֶן עֲגֻלָּה"
ושבעת האושפיזין הרמוזים בו:
"הֶהָדָס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת
יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה".

בשונה מצורת הסידור המקובלת בה ההדסים הם מימין ללולב והערבות לשמאלו (והאתרוג לימינם), על פי הסוד יש ערבה מימין וערבה משמאל, הדס מימין והדס משמאל, וההדס השלישי באמצע – בהטיה לצד ימין, שם נמצא גם האתרוג.

על פי הזוהר, כל אחד מן האושפיזין קשור גם לספירה קבלית, וגם לאחד מארבעת המינים. ההדסים הם שלושת האבות, יוסף הוא הלולב, דוד האתרוג, והערבות – מימין ומשמאל – הם משה ואהרן.

ממש כמו בעיטורי שערים של ספרי קודש בדפוסים הראשונים, משה ואהרון עומדים מימין ומשמאל. ודווקא הם – הערבות.

אנחנו מכירים מדרשים שונים העוסקים במשמעויות הסמליות של ארבעת המינים: כארבע האמהות, או כאיברי גוף שונים. אבל נדמה שהמוכר ביותר הוא המדרש הממשיל אותם לחלקים שונים בעם ישראל, ובו הערבה היא מי שאין לה טעם ואין לה ריח – ריקה מתורה וממעשים טובים. והנה, דווקא הערבות הן משה ואהרן. המנהיגים הגדולים המלאים תורה ומעשים. יש בכך שיעור גדול. נוח לנו להסתכל על חלקים שונים בעם ישראל, ולהגדיר למי יש טעם, למי יש ריח, ולמי אין כלום. בדרך כלל – לא לנו כמובן. והנה, נקודת מבט אחרת מגלה שהערבה יכולה להיות מי שזכו להתגלויות הגדולות ביותר: משה בהר סיני ואהרן במקדש. מי שעל ידם ניתנו לנו תורה וכפרה. נגלה את הסוד הזה רק אם נשמור על היחד: "סוּכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְּהִלָּה".

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט מאחורי הפיוט 'סוכה ולולב לעם סגולה' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתפילת יום הכיפורים פיוטי סליחות רבים, מהם קדומים מאוד. כאלה הם הפיוטים של הפייטן יוסי בן יוסי, בן המאה החמישית מארץ ישראל. כמו במקרים רבים אחרים, השארנו בנוסח התפילה רק חלקים קצרים או את הפזמון החוזר של הפיוט "דרכך אלוקינו" שנשתמר בנוסח האשכנזי. השתמרו שתי שורות הפזמון, והבית האחרון – זה ששורותיו מתחילות באות ת', מתוך פיוט שכלל 22 בתים מא' ועד ת':

תַּעֲלֶה אֲרוּכָה לְעָלֶה נִדָּף / תִּנָּחֵם עַל עָפָר וָאֵפֶר

תַּשְׁלִיךְ חֲטָאֵינוּ וְתָחוֹן בְּמַעֲשֶׂיךָ / תֵּרֶא כִּי אֵין אִישׁ עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה.

שורות הפזמון מופיעות במקור לסירוגין. אחרי בית אחד מופיעה במקור השורה: דַּרְכְּךָ אֱ-לֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ / לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ, ואחרי הבית הבא, מופיעה השורה: לְמַעֲנָךָ אֱ-לֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ / רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

כאן אבקש לעיין בשתי מן המחרוזות שהשתכחו. המחרוזת שטוריה מתחילים באות ב':

בְּדַבְּרָךְ לָנוּ: שׁוּבוּ – פָּנֵינוּ הִסְתַּרְנוּ / בְּמִרְמָה בִקַּשְׁנוּךָ וְאֵלֶיךָ לא שַׁבְנוּ.

בְּטוֹב לֹא דְרַשְׁנוּךָ בְּרוֹב כֹּל שְׁכַחְנוּךָ  /–בְּעֵת הֵיצַר לָנוּ אֵיךְ תִּמָּצֵא?

פעמים רבות אנו עוסקים במושג "הסתר פנים", מציאות שבה קשה לנו לראות את נוכחות ה' מרוב קושי וצרות. הפייטן, שחי בתקופה קשה ומלאת צרות בארץ-ישראל, מחזיר את האחריות אלינו: אנחנו הסתרנו את פנינו, למרות שהקב"ה קרא לנו לשוב אליו. כמו האדם הראשון, ברחנו והסתתרנו מפני ה'. ההסתרה וההסתתרות לא התחילה בקושי ובמצוקות. אלא דווקא כשהכל היה טוב "בטוב – לא דרשנוך. ברוב כל – שכחנוך". לא תחזקנו את הקשר עם הקב"ה. לא הודינו לו על השפע והטוב, וממילא "בעת היצר לנו – איך תימצא?". פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמינו למה מגיע לנו רע, אבל שוכחים לשאול את עצמינו האמנם אנחנו ראויים לשפע הטוב, ולאחריות שיש בו.

בית המתחיל ב-ה', מלמד אותנו על ההוויה הארצישראלית שבה נוצר הפיוט. הדימויים שבו מזכירים לנו את "ונתנה תוקף". עולם החקלאות של ארץ ישראל בשלהי הקיץ, אחרי שנלקחו גרעיני התבואה, וכל שנותר הוא המוץ והקש הריק שעל הקרקע. האסונות שאירעו לנו הם תוצאה של אותו ריקון. הקש היבש שהפכנו להיות:

הוּרַקְנוּ וְהֻוצַּגְנוּ כְּקַשׁ מִדָּגָן / הָיִינוּ כַּמּוֹץ וְאֵין דּוֹרֵשׁ לְאָוסְפוֹ.

הֲלֹא בְּהִלָּקַח דָּגָן בְּעִתּוֹ / הֻוצַּת לְשׁוֹן אֵשׁ בְּקַשׁ הַיָּבֵשׁ.

מתוך אלה, ומתוך כנות על אשמתנו שלנו במצבנו, אנו פונים לקב"ה ומבקשים את החסד של יום הכיפורים, דווקא מתוך ההבנה שאין לנו זכויות:

דַּרְכְּךָ אֱ-לֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ / לְרָעִים וּלְטוֹבִים וְהִיא תְהִלָּתֶיךָ.

לְמַעֲנָךָ אֱ-לֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ / רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט דרכך אלוקינו – ומה עם דרכינו שלנו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאתִּ כי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹוהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּום".

בדברי חז"ל משמש הפסוק ללמד על מהותן של שבועות הנאמרות בבית דין. וכך במסכת שבועות דף לט עמוד א: "וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע, שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד. שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: "ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה"; אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין? ת"ל: "ואת אשר איננו"; ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין? ת"ל: קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר".

כשאדם נשבע בבית הדין, שבועתו הפרטית היא כמו השבועה הלאומית הגדולה שהשביע הקב"ה את ישראל במעמד הר סיני: האדם אינו עומד לבדו עם האמת שלו, אלא נמצא במעמד רחב ומקיף יותר. גם מי שלא נמצא עימנו ברגע זה, הוא חלק מהאחריות הגדולה. גם מי שעוד לא נולדו, או מי שעוד לא נתגיירו אך עתידים להפוך לחלק מהעם, הם חלק מן הכלל המכונן את המערכת המשפטית התקינה, את האמון. ללא המחוייבות המלאה הזו – לא תתקיים מערכת משפטית היכולה להסדיר את היחסים שבין איש לרעהו. נוכח כאן באופן סימבולי לא רק הפוטנציאל האנושי של דורות העתיד, אלא גם המצוות העתידיות: גם מצוות העתידות להתחדש (כגון פורים) נמצאות במעמד הזה, והן חלק מן הברית ומן השבועה. מצב משפטי בהווה תמיד צריך להביא בחשבון מצב משפטי עתידי.

מקורם של הדברים בבבלי בדברי התוספתא (סוטה ז ד-ו). מעניין לשים לב לאחד ההבדלים: "…אומרים לו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעים אותך אלא על תנאי שבלבבנו וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל בערבות מואב אמ' להם לא על תנאי שבלבבכם אני משביע אתכם אלא על תנאי שבלבי שנ' ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה וגו'". הגמרא מדברת על דעת הנשבע, דעת המקום ודעת בי"ד. התוספתא לא מדברת על דעת אלא על לב: לב הנשבע, לב ביה"ד ולב הקב"ה.

מערכת משפטית זקוקה להסכמות, לאמון, לתפיסה של ציבור ואחריות לא רק להווה אלא גם לעתיד. היא זקוקה לדעת, אך היא זקוקה גם ללב.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט בית משפט: אחריות לעתיד, דעת ולב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ".

במדרש דברים רבה (ז, יא) מופיעה שיחה נפלאה: "'לא בלו שלמותיכם' ר' אליעזר בנו של רשב"י שאל את ר"ש בן יוסי חמיו: כלי קורייס (נולי אריגה/בגדים מבד חזק) יצאו עם ישראל במדבר? אמר לו: אותן הבגדים שהיו עליהן, מה שהלבישו אותן מלאכי השרת בסיני. לפיכך לא נתבלו. אמר לו: ולא היו גדילין, והיו הבגדים קטנים להם?! אמר לו: אל תתמה על זו, החילזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו. אמר לו: ולא היו צריכין תכבוסת? אמר לו: הענן היה שף בהן ומלבנן. אמר לו: ולא היו נשרפים מן הענן שהוא אש? אמר לו: אל תתמה על זו. אסיטון הזה אין מגהצין אותו אלא באש, אף בגדיהם שהיו מעשה שמים היה הענן שף בהן ואינו מזיקן. אמר לו: ולא היו עושין מאכולת? אמר לו: במיתתן לא נגעה בהן רימה, בחייהן על אחת כמה וכמה. אמר לו: ולא היה ריחן רע מכח הזיעה? א"ל: היו מתענגים בנאות דשאים של באר, והיה ריחן מפעפע בכל העולם. מנין? שנאמר (שיר השירים ד) 'וריח שלמותיך כריח לבנון' וכל השבח הזה מהיכן? מ'מעין גנים באר מים חיים'".

ראשית, מעניין לשים לב מיהו ששואל את השאלות: ר' אלעזר שהתחבא עם אביו במערה, והיו פושטים את בגדיהם ומתכסים בחול במשך רוב היום, על מנת שהבגדים לא יתבלו. הוא סקרן מאוד לדעת – מהו סודם של בגדי ישראל במדבר?

ר' יוסי מסביר שמדובר בבגדים פלאיים. בגדים שמלאכי השרת נתנו לישראל בסיני. ועדיין, מקשה ר' אלעזר, הרי במשך 40 שנה ילדים צמחו וגדלו. על כך משיב לו ר' יוסי שהבגדים דומים היו יותר לקונכיה העוטפת את החילזון מאשר לבגד מבד. כמו ששריון החילזון גדל יחד איתו, כך היו הבגדים גדלים עם ישראל במדבר.

בהמשך שואל ר' אלעזר עוד על תחזוקת הבגדים (שהרי הבגדים, על פי הפירוש הראשון שמובא, היו עליהם כל הזמן): מה עם כביסה? גיהוץ? ריח? ועל כל שאלותיו הוא מקבל תשובות הקשורות בתכונתם הפלאית של הבגדים. אך, אני מבקשת להתמקד בחילזון, ובמשמעות הסמלית של הלבוש: לבוש מסמל בתורת הנסתר את הדרגה הרוחנית של האדם. הלבוש שאנחנו עוטים עלינו יכול להישמר טהור, נקי ובעל ריח (רוחניות) טוב, רק אם הוא גדל יחד איתנו. אם אדם גדל בחומר ובעולם החול, ולבושו – מידותיו, ערכיו, נשמתו ועומק הרוחניות שלו, אינם גדלים איתו – ממילא לא יחזיק הלבוש מעמד.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט מלבושי הפלא של בני ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשת כי-תצא מרובת המצוות, יש לא מעט מצוות שהזיכרון – ההיסטורי או האישי – עומד במרכזן.

כך במישור הפרטי – הקמת שם המת, ארבע כנפות, וכך במישור הלאומי – ענייני היוחסין שבפרשה, והיחס לעמוני, מואבי, מצרי ואדומי – הנובע מן הזיכרון ההיסטורי, לחיוב או לשלילה, של יחס אותם עמים אלינו.

התמדתו של הזיכרון אינה זהה. בעמוני ומואבי, שלא קדמו את ישראל בלחם ובמים – האיסור לבוא בקהל הוא עד עולם, במצרי ואדומי – שלושה דורות בלבד. לאלה נוספת הדרישה שלא לתעב מצרי ואדומי. נכון, יש לנו חשבון היסטורי מורכב איתם, ועדיין – האדומי הוא אחיך, בנו של עשיו, והמצרי – אמנם שיעבד אותך, אבל גר היית בארצו.

הזיכרון ההיסטורי של כל מה שקשור במצרים, ביציאת מצרים, ובמסע בדרך ממצרים, הוא אחד היסודות החוזרים שוב ושוב בתורה, והוא איננו רק עניין קוגניטיבי, אלא מכתיב התנהגויות ומעשים, אישיים ולאומיים. גם עשרת הדברות מתחילות בציווי המכונן: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ארבע זכירות מפורשות מוזכרות בפרשה שלנו:

1. "זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם"
2. "לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה: וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם … עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה"
3. מתנות עניים: "… לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֖ה יִֽהְיֶֽה: וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם…"
4. "זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵֽאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם… אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ…"

בחינת האזכורים מעלה, כי הזיכרון ההיסטורי של מצרים, אינו כרוך דווקא בתחושת העוול, הסבל והרצון לנקמה, אלא דווקא בזיכרון של עמדת החולשה, הקושי והמצוקה.

זיכרון הסבל איננו תובע נקמה, אלא מבקש אחריות: עבד היית במצרים. איך תוכל אתה, שיודע מהו עוול, עושק וחוסר שוויון, להטות את משפט הגר והיתום? איך תוכל אתה, שעבד היית, להשלים עם מחסור של שכבות חלשות בחברה, ולא לדאוג גם להן?

זכירת מעשה עמלק אינה עניין של נקמה. גם לא הרחקת עמונים ומואבים. הרי את המצרים שאחראים לעוול היסטורי גדול הרבה יותר – אסור לתעב.

החשבון ההיסטורי עם עמון ומואב, כמו גם עם עמלק, קשור לאותה נקודה בדיוק: החסד, ומנגד – העוול.

עמלק הוא מי שמייצג את ההפך ממה שתובע זיכרון מצרים – הוא מזנב את הנחשלים, את העייפים ויגעים, הוא מנצל חולשות. אל תהיו עמלק, אומרת לנו התורה. קשיי הדרך אינם הזדמנות לניצול חלשים, אלא לאחריות – זכרו את מרים, ואת התביעה לשמור בדרך לא רק על מעשינו, אלא גם על לשוננו.

(כי תצא תשפ"ג)

הפוסט התמדתו של הזיכרון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

החל מראש חודש אלול נוהגים לומר מזמור כ"ז בתהלים בסיום התפילה. המנהג נעוץ בדרשת חז"ל, המחברת בין 'אורי'- לראש השנה, 'ישעי' – ליום הכיפורים, ו'כי יצפנני בסוכו' – סוכות.

אבקש להראות דרשות נוספות על המזמור, מויקרא רבה כ"א, כולן על דרך ה"פיתרא", פירוש המוצע לפסוק ממקום אחד על בסיס ארוע/דמויות/התרחשויות – ממקום אחר במקרא או מרובד התרחשות נוסף. בכל פירוש כזה נדרשים חלקי המזמור בזה אחר זה באופן עקבי, כמתייחסים לאירוע הנדרש. כך למשל דעתו של ר' אליעזר הפותרת את הפסוקים מתהלים כמתייחסים לקריעת ים סוף: "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא. ר' אליעזר פתר קריא (פתר-פירש את הפסוק) בים: אורי – בים שנאמר: (שמות יד) 'ויאר את הלילה'. וישעי – 'התיצבו וראו את ישועת ה", ממי אירא – 'ויאמר משה אל תיראו', ה' מעוז חיי – 'עזי וזמרת יה', ממי אפחד – 'תפול עליהם אימתה ופחד', בקרוב עלי מרעים – 'ופרעה הקריב', לאכול את בשרי  – 'אמר אויב ארדוף אשיג' […] צרי ואויבי לי – 'ונער פרעה וחילו'. מכאן ואילך אמרו ישראל: (תהלים כז) אם תחנה עלי מחנה, של מצרים, לא יירא לבי. אם תקום עלי מלחמתן, של מצרים, בזאת אני בוטח – בזאת שהבטחתני שנאמר 'ה' ילחם לכם'".

המקרא כולו ספר אחד פתוח, ופסוקי קריעת הים יכולים להיות תמונת הרקע למזמור של דוד, המשורר עליו ומתייחס אליו.

הדעות השנייה והשלישית, פותרות את הפסוקים שאמר דוד, בנוגע לארועים מימי חייו של דוד: מלחמת דוד וגולית, ומלחמת דוד בעמלקים.

גם בדעה הרביעית, המקשרת את המזמור אל ימי הסליחות והחגים, מבוארים פסוקים בשיטתיות: "רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים. אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכפורים. ממי אירא; עזי וזמרת יה; בקרוב עלי מרעים – אלו שרי אומות העולם. לאכול את בשרי – לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו: רבש"ע, אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז. אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים. מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם? צרי ואויבי לי (המה כשלו ונפלו) […] שכל ימות השנה השטן מקטרג, וביום הכפורים אינו מקטרג. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: אם תחנה עלי מחנה של סמא"ל, לא יירא לבי, שהבטחתני "בזאת יבא אהרן אל הקדש".

ביאתו של הכה"ג אל הקודש ביום הכיפורים, היא ה-"בזאת אני בוטח".

אין אנו באים עם מעשים טובים שבידינו, אלא מתוך הכרת החטא, ובתפילה אל חסד הכפרה.

(שופטים תשפ"ג)

הפוסט בזאת אני בוטח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

סיפור ידוע במסכת כתובות סז ע"ב מספר על נתינת הצדקה של מר עוקבא, כאן בתרגום:

"מר עוקבא – היה עני בשכנותו, והיה רגיל בכל-יום לזרוק לו ארבעה זוזים בצינור הדלת. יום אחד אמר: אלך ואראה מי עושה עמי טובה זו. אותו היום שהה מר עוקבא בבית המדרש הרבה והלכה אשתו עמו. כיוון שראה אותם העני שהיטו עצמם לדלת – יצא אחריהם. ברחו ונכנסו שניהם לתנור גרוף. נכוו רגליו של מר עוקבא. אמרה לו אשתו: תן רגליך על רגלי. חלשה דעתו. אמרה לו: אני מצויה בתוך הבית והנאתי קרובה".

הסיפור מובא לא פעם על מנת להדגים את גדולתו של מתן בסתר – מר עוקבא מוכן אף להיכוות בתנור ובלבד שלא להלבין את פני העני. אלא שהסיפור מורכב בהרבה מן הנראה במבט ראשון. האמנם הסיפור משבח מתן בסתר? הרי מר עוקבא נכווה ברגליו, ואילו לאשתו מתרחש נס, שמוסבר במילים "אני מצויה בתוך הבית והנאתי קרובה" – כלומר, אני נותנת צדקה מתוך הבית וזמינה לעניים באופן מיידי מתי שירצו – בוודאי לא בסתר.

נחזור אחורה בסיפור – מר עוקבא עושה מאמצים שהעני לא ידע מי הוא, אך העני דווקא רוצה לדעת מי נותן לצדקה. איננו יודעים מדוע. אולי כדי להודות לו, אולי כי הוא זקוק לדבר מה נוסף, אולי משהו אחר. מר עוקבא לא יודע שהעני מעוניין לדעת מי נותן לו צדקה. כשהעני פותח את הדלת, הוא מפרש זאת כצירוף מקרים, אולי כזה שנגרם בשל העובדה שמר עוקבא התעכב הפעם בבית המדרש ולא הגיע בזמן הרגיל. ההתעכבות בבית המדרש היא סימבולית – מר עוקבא הולך "לפי הספר". הוא מעוניין לתת בסתר, ויהי מה. וכך, במעין קומדיה של טעויות (ובסצנה שמזכירה קצת את "מיץ פטל", רק הפוך), העני מבקש לפגוש את מיטיביו, והם בורחים – ואולי אף חלילה מביישים אותו – כל כך הפוך מכוונתם המקורית.
האישה, לעומת זאת, לא הולכת אל העניים. הם באים אליה. אמנם, אין בכך סתר, אך יש כאן אפשרות להקשבה, לדיוק הצרכים, למענה.
הסיפור מופיע במסכת כתובות בהקשר נתינת צדקה, ואחרי דרשות על הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו", המלמדות כי נתינת הצדקה צריכה להיענות לצרכים הסובייקטיביים של העני. אשר יחסר לו. לפעמים העני רוצה לא לדעת מי נותן לו, אבל לפעמים הוא דווקא זקוק למפגש האנושי ולאוזן הקשבת לא פחות מאשר לכסף. אין דרך אחת שנכונה לכולם. מה שנכון – הוא להיות בקשב תמידי אל מול האחר וצרכיו, לא לפעול אוטומטית "על פי הספר", אלא על פי הצורך.

(ראה תשפ"ג)

הפוסט על נתינה שנענית לצורך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשת 'והיה אם שמוע' מבטאת את אחד מעיקרי האמונה הבסיסיים: האמונה בשכר ועונש. על פי התורה, המצב הגשמי והמצב הרוחני כרוכים אלה באלה. העם הנושא עיניו אל השמים, המאמין בבוראו הזן ומפרנס אותו, ונאמן למצוותיו, יזכה לראות את ברית הנאמנות מתממשת: הקב"ה אכן יזון ויפרנס אותו. ייתן גשם בעיתו. אם, לעומת זאת, יבחר לו העם א-להים אחרים, יאמין בהם ובכוחם לפרנס אותו – ייאלץ להסתדר עם אמונתו זו, וכפי שכבר הוכיח אליהו לעם בהר הכרמל – מהם כנראה לא תצמח לו ישועה.

בעולם שיש בו נבואה, הקשר הנראה והגלוי לעין בין מעשי עמ"י לבין הגשם, פשוט וברור. בעולם של חז"ל, עולם שאין בו נבואה, קשה יותר להבין את דרכי הקב"ה, ולחזות עין בעין בצורות מפורשות כל-כך של שכר ועונש.

יתירה מזו, בעולמם של חז"ל, גם החטאים והמכשולים הרוחניים אחרים. הצד השני, של העדר הנבואה וחולשת העוצמות הרוחניות, הוא גם היחלשות היצר הנגדי: היחלשות הפיתוי שבעבודה זרה. הקב"ה מסתיר פניו, וגם ההליכה אחרי פסלי פני אלילים– אינה מושכת יותר.

ועדיין, האמונה בשכר ועונש על תילה עומדת, והתפיסה לפיה ירידת גשמים תלויה במעשינו, שרירה וקיימת. מסכת תענית מלמדת אותנו כי העדר גשמים מצריך סדרי תענית ותפילה שמטרתם היא חזרה בתשובה, ותיקון החטאים. אם לא עבודה זרה היא שמונעת את הגשם, כפי שמופיע בפרשתנו, מה מונע אותו?

אגדות חז"ל רבות העוסקות בירידת גשמים מלמדות אותנו שחז"ל העבירו את מרכז הכובד מהציר האנכי: הציר שבין אדם למקום, לציר האופקי: הציר שבין אדם לחברו. כשאדם מסתכל לשמיים ורואה עצירת גשמים, יחזיר את המבט אליו פנימה, ויתבונן סביבו. פרשתנו אינה עוסקת בחטא ועונש פרטיים, אלא בתיקון החברה. אגדות חז"ל עוסקות לעיתים בדמויות מופת, כמו העננים שקדמו ובאו מצידה של אשת אבא חלקיה, שמעלתה בנתינת צדקה גדולה, אך באופן מתוקן – מדובר בתענית ציבור ובתיקון חברתי כולל.

ניתן לראות זאת במקומות רבים, אך כאן אפנה לסיפור על ר' תנחומא בב"ר לג (ואביאו כאן בתרגום לעברית): "בימיו של ר' תנחומא היו צריכים ישראל לתענית. באו אצלו. אמרו לו: רבי, גזור תעניתא. גזר תעניתא. יום אחד, ויום שני, ויום שלישי ולא ירד גשם. נכנס ודרש להם. אמר להם: 'בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים'".

המבט מופנה תחילה לתיקון היחסים שבין אדם למקום – תפילה. ר' תנחומא מפנה את הציבור להתבוננות על מערכות היחסים ביניהם. גם בלי לראות את המשכו (המרתק והמלמד) של הסיפור בבראשית רבה, מלמדים אותנו חז"ל משהו על המבקש תיקון בימינו.

(עקב תשפ"ג)

הפוסט בגלל מה נעצרים הגשמים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השבת נקרא בהפטרת "נחמו" בישעיהו. מדרש פסיקתא דרב כהנא טז שם לב לקושי שבפער בין נבואות הפורענות לנבואות הנחמה. האמנם מי שדיבר דברי זעם קשים וחריפים יכול גם לנחם? האמנם אחרי דיבור קשה ונוקב יכול לבוא גם דיבור רך? בדרשה סיפורית וארוכה, מביא המדרש שורה של דיאלוגים בין "ירושלים" (לאור הפסוק בישעיהו: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים") לבין הנביאים השונים שנשלחו לנחמה. אביא חלקים מהם.

"ואיך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל? (איוב כא: לד). …רבנין אמרין: דבריכם סותרין זה את זה. אמר הקדוש ברוך הוא לנביאים: לכו ונחמו את ירושלם".

הדרשה בנויה כמעין 'סיפור מסגרת'. הקב"ה שולח את הנביאים (כמעט את כל נביאי תרי-עשר, למעט יונה ועובדיה – שנבואתם לא הופנתה לישראל) לנחם את ירושלים, ובתוך הסיפור מובא הדיאלוג שבין כל אחד מהנביאים לבין ירושלים: "הלך הושע לנחמה. אמ' לה: הקדוש ברוך הוא שלחני אצליך לנחמיך. אמרה לו מה בידך, אמר לה: "אהיה כטל לישראל" (הושע יד: ו). אמרה: אתמול אמרת לי, "הכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון" (שם ט: טז), ועכשיו את אומר כן, לאיזו נאמין, לראשונה (או) לשנייה?".

המבנה הזה חוזר והולך לאורך כל הדרשה כולה. בכל פעם מתחלף שם הנביא, והפסוקים המצוטטים מדבריו, אך שאר השיחה זהה לחלוטין: "הלך עמוס לנחמה, אמ' לה: הקב"ה שלחני אצליך לנחמך, אמרה לו: מה בידך? אמ' לה: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט: יא), אמרה לו אתמול אמרת לי: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (שם ה: ב), ועכשיו את או' כך, לאיזו נאמין, לראשונה לשנייה".

איך אפשר להאמין שסוכת דוד הנופלת תקום מחדש, אם אותו נביא אמר בעצמו: "נפלה לא תוסיף קום"?

בסוף הסיפור באים הנביאים מובסים אל הקב"ה. הם לא הצליחו בשליחותם: "הלכו להם הנביאים אצל הקדוש ברוך הוא, ואמרו לו: רבון העולמים, לא קיבלה עליה ירושלים להתנחם, אמר להם הקב"ה: אני ואתם נלך ונינחמנה, הוי "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ: א), נחמוה נחמוה עמי, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה בעול' הבא, נחמוה על עשרת השבטים, נחמוה על שבט יהודה ובנימן, הוי נחמו נחמו עמי (שם), נחמוני נחמוני עימי".

את הסתירה הזו יכול לפתור רק הקב"ה. הנחמה לא מגיעה מדברי הנביאים אלא רק כאשר "נחמו נחמו עימי". אנחנו מלאים בימים אלה בדברי זעף, חרון ופורענות. האם נדע גם לתקן ולנחם? המקום ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט בין פורענות לנחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשת דברים מתוארים יחסי עמ"י והקב"ה לאורך שנות המדבר.

גם בשמות יד יט ניתן למצוא ביטוי ליחסים אלו: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶֽעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַֽיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶֽם". במכילתא לשמות, מתייחס המדרש במפורש לעובדה שתאור היחס הזה בין הקב"ה לבניו הוא נפוץ: "ר' יהודה אומ' הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה". המדרש לשמות משתמש במשל: "משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך, ובנו עמו במדבר. באו ליסטין לשבותו מלפניו – נטלו ונתנו לאחוריו. בא זאב ליטלו מאחוריו – נטלו ונתנו לפניו. ליסטים מלפניו וזאב מאחוריו – נטלו והרכיבו על כתיפו.  כענין שנ' "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' וגו'" (דב' א לא).

מלאך האלוקים ההולך לפניהם, הוא שימת הבן מאחור – כך שהאב מגן עליו מלפנים. עמוד הענן ההולך מאחוריהם – הוא כמו האב המעביר את בנו לפנים מפני הזאבים המזנבים בו. הפסוק שלנו בספר דברים "כאשר ישא איש את בנו" – הוא נשיאה על כפיים ממש. זו שמגנה עליו גם מפני מה שמלפניו וגם מפני מה שמאחוריו. אלא שקריאת הפסוק באופן מלא, מלמדת אותנו שהפסוק בדברים לא שימש רק להסבר נקודה מסויימת במשל (הנשיאה על כפיים), אלא מהווה את המקור וההשראה למשל כולו.

"אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אלוקיך, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ–בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עד באכם עד המקום הזה" (דב' א לא).

בספר דברים המשל מופיע בפשט הכתובים, ולא רק בפרשנות עליהם.

המדרש ממשיך ומדגים את אמירתו הראשונית שזה מקרא עשיר במקומות הרבה, ומשתמש בפסוקים נוספים כדי לתאר את היקף וטיב ההגנה של הקב"ה על ישראל במדבר: "התחיל מצטער – לקחו על זרועותיו,  כענין שנאמר: "אנכי תרגלתי לאפרים" וגו' (הושע יא ג). התחיל מצטער מפני חמה – פרס עליו בגדיו, שנאמר "פרס ענן למסך" וגומ' (תה' קה לט). הרעיב – האכילו לחם כענין שנא' "הנני ממטיר לכם" וגומ' (שמ' טז ד). צמא – השקהו מים שנא' "ויוציא נוזלים מסלע" (תה' עח טז)…".

מצד לימוד דרכי המדרש של חז"ל – יש כאן דוגמה יפה לאופן שבו הפרשנות של דברי תורה במקור אחד שואבת מדברי התורה והמקרא במקומות אחרים. המשל של חז"ל הוא הרחבה של משל מקראי. משכך – יחזור המשל ויבאר פסוקי מקרא נוספים, ויעניק להם אופי ציורי של המחשת יחסי אב-בן שבין ישראל לקב"ה.

על מנת להבין עוד – יש כמובן לפתוח גם את פסוקי המובאות שלעיל, בהושע, תהלים ושמות. ואידך זיל גמור.

(דברים חזון תשפ"ג)

הפוסט היחסים של הקב"ה איתנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.