בית משפט: אחריות לעתיד, דעת ולב

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאתִּ כי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹוהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּום".

בדברי חז"ל משמש הפסוק ללמד על מהותן של שבועות הנאמרות בבית דין. וכך במסכת שבועות דף לט עמוד א: "וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע, שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד. שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: "ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה"; אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין? ת"ל: "ואת אשר איננו"; ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין? ת"ל: קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר".

כשאדם נשבע בבית הדין, שבועתו הפרטית היא כמו השבועה הלאומית הגדולה שהשביע הקב"ה את ישראל במעמד הר סיני: האדם אינו עומד לבדו עם האמת שלו, אלא נמצא במעמד רחב ומקיף יותר. גם מי שלא נמצא עימנו ברגע זה, הוא חלק מהאחריות הגדולה. גם מי שעוד לא נולדו, או מי שעוד לא נתגיירו אך עתידים להפוך לחלק מהעם, הם חלק מן הכלל המכונן את המערכת המשפטית התקינה, את האמון. ללא המחוייבות המלאה הזו – לא תתקיים מערכת משפטית היכולה להסדיר את היחסים שבין איש לרעהו. נוכח כאן באופן סימבולי לא רק הפוטנציאל האנושי של דורות העתיד, אלא גם המצוות העתידיות: גם מצוות העתידות להתחדש (כגון פורים) נמצאות במעמד הזה, והן חלק מן הברית ומן השבועה. מצב משפטי בהווה תמיד צריך להביא בחשבון מצב משפטי עתידי.

מקורם של הדברים בבבלי בדברי התוספתא (סוטה ז ד-ו). מעניין לשים לב לאחד ההבדלים: "…אומרים לו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעים אותך אלא על תנאי שבלבבנו וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל בערבות מואב אמ' להם לא על תנאי שבלבבכם אני משביע אתכם אלא על תנאי שבלבי שנ' ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה וגו'". הגמרא מדברת על דעת הנשבע, דעת המקום ודעת בי"ד. התוספתא לא מדברת על דעת אלא על לב: לב הנשבע, לב ביה"ד ולב הקב"ה.

מערכת משפטית זקוקה להסכמות, לאמון, לתפיסה של ציבור ואחריות לא רק להווה אלא גם לעתיד. היא זקוקה לדעת, אך היא זקוקה גם ללב.

(ניצבים וילך תשפ"ג)