על נתינה שנענית לצורך

סיפור ידוע במסכת כתובות סז ע"ב מספר על נתינת הצדקה של מר עוקבא, כאן בתרגום:

"מר עוקבא – היה עני בשכנותו, והיה רגיל בכל-יום לזרוק לו ארבעה זוזים בצינור הדלת. יום אחד אמר: אלך ואראה מי עושה עמי טובה זו. אותו היום שהה מר עוקבא בבית המדרש הרבה והלכה אשתו עמו. כיוון שראה אותם העני שהיטו עצמם לדלת – יצא אחריהם. ברחו ונכנסו שניהם לתנור גרוף. נכוו רגליו של מר עוקבא. אמרה לו אשתו: תן רגליך על רגלי. חלשה דעתו. אמרה לו: אני מצויה בתוך הבית והנאתי קרובה".

הסיפור מובא לא פעם על מנת להדגים את גדולתו של מתן בסתר – מר עוקבא מוכן אף להיכוות בתנור ובלבד שלא להלבין את פני העני. אלא שהסיפור מורכב בהרבה מן הנראה במבט ראשון. האמנם הסיפור משבח מתן בסתר? הרי מר עוקבא נכווה ברגליו, ואילו לאשתו מתרחש נס, שמוסבר במילים "אני מצויה בתוך הבית והנאתי קרובה" – כלומר, אני נותנת צדקה מתוך הבית וזמינה לעניים באופן מיידי מתי שירצו – בוודאי לא בסתר.

נחזור אחורה בסיפור – מר עוקבא עושה מאמצים שהעני לא ידע מי הוא, אך העני דווקא רוצה לדעת מי נותן לצדקה. איננו יודעים מדוע. אולי כדי להודות לו, אולי כי הוא זקוק לדבר מה נוסף, אולי משהו אחר. מר עוקבא לא יודע שהעני מעוניין לדעת מי נותן לו צדקה. כשהעני פותח את הדלת, הוא מפרש זאת כצירוף מקרים, אולי כזה שנגרם בשל העובדה שמר עוקבא התעכב הפעם בבית המדרש ולא הגיע בזמן הרגיל. ההתעכבות בבית המדרש היא סימבולית – מר עוקבא הולך "לפי הספר". הוא מעוניין לתת בסתר, ויהי מה. וכך, במעין קומדיה של טעויות (ובסצנה שמזכירה קצת את "מיץ פטל", רק הפוך), העני מבקש לפגוש את מיטיביו, והם בורחים – ואולי אף חלילה מביישים אותו – כל כך הפוך מכוונתם המקורית.
האישה, לעומת זאת, לא הולכת אל העניים. הם באים אליה. אמנם, אין בכך סתר, אך יש כאן אפשרות להקשבה, לדיוק הצרכים, למענה.
הסיפור מופיע במסכת כתובות בהקשר נתינת צדקה, ואחרי דרשות על הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו", המלמדות כי נתינת הצדקה צריכה להיענות לצרכים הסובייקטיביים של העני. אשר יחסר לו. לפעמים העני רוצה לא לדעת מי נותן לו, אבל לפעמים הוא דווקא זקוק למפגש האנושי ולאוזן הקשבת לא פחות מאשר לכסף. אין דרך אחת שנכונה לכולם. מה שנכון – הוא להיות בקשב תמידי אל מול האחר וצרכיו, לא לפעול אוטומטית "על פי הספר", אלא על פי הצורך.

(ראה תשפ"ג)