בספרו 'רק מה שחשוב' כותב גרג מקויאן על מחקרם של זוכה פרס נובל פרופסור דניאל כהנמן ושותפיו אשר נתנו ספלי קפה למחצית ממשתתפי המחקר באופן אקראי: חברי הקבוצה הראשונה, אלו שקיבלו את הספלים, נשאלו בתמורה לאיזה סכום יהיו מוכנים למכור את ספלי הקפה שלהם, ואילו חברי הקבוצה השניה נשאלו איזה סכום יהיו מוכנים לשלם עבור אותם ספלי קפה.

מסתבר, כך כותב מקויאן, שהסטודנטים שהספלים כבר היו ב'בעלותם' סירבו למכור אותם בפחות מ-5.25 דולרים בממוצע לספל, בעוד שאלו שלא קיבלו ספל היו מוכנים לרכוש ספל בסכום שנע בין 2.25 ל-2.75 דולרים לכל היותר.

או בקיצור: עצם הבעלות על הספלים גרמה לסטודנטים להעריך את שווים בסכום גבוה יחסית ולהתקשות להיפרד מהם.

עיקרון דומה לאפקט הבעלות, מעביר לנו מחבר הספר 'מכתב מאליהו' הרב אליהו דסלר  זצ"ל במשפט האלמותי שלו: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה ,האהבה באה בעקבות הנתינה".

ובמילים פשוטות: אם אתה רוצה להרגיש שייכות למשהו, אתה רוצה להרגיש אהבה למשהו – פשוט תיתן לו מעצמך. תשקיע בו. רק ככה תוכל להרגיש אליו קשר.

נזכרתי בשני העקרונות הללו כאשר העברתי שיחה לאחד מצוותי החינוך של בית ספר מוכר בבנימין ועלתה שם סוגיה מרתקת: מה אמור לעשות מורה או מחנך שנתקל בתלמיד ש'לא בא לו טוב בעין'?

כלומר, האם המורים והמחנכים אמורים בכלל לאהוב את כלל התלמידים שלהם באופן שווה?

האם הורים אוהבים את ילדיהם הביולוגים באופן שווה?

האם ניתן בכלל לעשות משהו בנידון כאשר מורה מרגיש שקשה לו להיפתח לאותו תלמיד?

וכאן מגיע אפקט הבעלות: אתה רוצה שערכו של התלמיד יגדל בעיניך? תשקיע בו ותהפוך אותו לחלק ממך.

אתה רוצה להרגיש חיבור לאותו תלמיד ש'לא בא לך טוב בעין'? תן לו מעצמך, ועם הנתינה יתעורר גם החיבור.

אני, אישית, שמתי לב שהייתה לי הרבה יותר כימיה עם תלמידים שהשקעתי בהם במשך השנה. הם הרבה יותר עניינו אותי ודאגתי הייתה נתונה להם באופן מרובה.

כמובן שלא התעלמתי מתלמידים שמצאתי את עצמי פחות משקיע בהם, אבל מסתבר שהמשפט הזה של הרב דסלר נכתב בדם, יזע ודמעות ולגמרי מחובר למציאות.

אז הנה עצה לכל המחנכים והמורים לתחילת שנה: רוצים להתחבר לתלמידים שלכם? להרגיש שאתם קשורים אליהם?

פשוט תתחילו להשקיע בהם. פתאום לפני שתבינו, תמצאו את עצמכם חושבים ככה סתם באמצע הלילה איך אפשר לקדם אותם בדרכים אחרות.

באחריות.

ילדת מטריה

השיר 'ילד מטריה' של עטרה אוריה כבש את הלבבות ואת המודעות בחודש האחרון, ובדיוק כשחשבתי איפה היצירה הזו הייתה קודם, נתקלתי בפוסט של נטלי ביטון מויאל:

"גם אני הייתי ילדת מטרייה.

עד כיתה ט' הייתי ילדה בודדה. בהפסקות הייתי יושבת בכיתה במקום לשחק בחוץ.

שמחתי כל כך שיש חופש גדול – לא בגלל שהיינו נהנים ומשתגעים, אלא כי היה לי כיף להיות לבד בבית ולא לבד בבית הספר. קראו לי כבשה, ולא הגיעו לאחד מימי ההולדת שהוריי חגגו לי בכיתה ד'. אבל הכי זכור לי – אלו שתי הבנות, בכיתה ח', שהציעו לי לצאת ביום העצמאות וכשהגעתי לנקודת המפגש מרוגשת ושמחה הן לא היו שם. מעניין מה איתן. הייתי כל כך רוצה לפגוש אותן ולומר להן 'תראו איפה אני היום!' להראות להן שהן לא הצליחו להרוס אותי ואם אז חשבתי שאני רוצה להעלם מהעולם בגלל הבדידות הזו, היום, בזכות החוויה הזו, הבנתי מי אני באמת ומה אני שווה, וכמה טוב שהיקום זכה בי. היום, ממרום גילי, אני יכולה לייעץ לכל מי שהוא ילד מטרייה. תדעו לכם שזה קשה מאוד, זה נכון, אבל זה שיעור לחיים. תלמדו מזה, תצמחו מזה, והכי חשוב – תבינו בזכות זה את הערך שלכם. שלא תטעו, זה עדיין שורט. היום אני בת 39 ולפני כל מסיבה של הילדים שלי אני תוהה אם כולם יגיעו. ברגע שאני מזהה חולשה אצל אחד מהילדים שלי אני דואגת להעצים אותו, ואני תמיד במעקב לבדוק שהם לא לבד.

ויחד עם זאת, אם בעבר הייתי מורידה מבט כי התביישתי, היום אני מסתכלת עמוק לצבע של העניים. אם בעבר הייתי נמנעת מאינטראקציה חברתית, היום אני צמאה לה.

אם בעבר חשבתי שהבעיה היא אצלי, היום אני מבינה כמה חוזק יש לי.

אם את/ה ילד/ת מטרייה בעצמך תזכרו – הכוח בידיים שלכם!".

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט האם מורים אמורים לאהוב את התלמידים באופן שווה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי. כמה כאב, צער ועוגמת נפש שנגרמו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי מספיק מרוכז

השבוע ביום שישי אחלק תעודות מחצית לתלמידים שלי.

איש חינוך עם וותק של יותר מארבעים שנה אמר לי פעם שבעולם שפוי, מחנכים היו הולכים למקווה לטבול לפני כל היגד והיגד שהם נותנים לתלמידים שלהם. שאלתי אותו אם הוא לא מגזים, והוא ענה לי שאם לפני כתיבת ספר תורה צריך ללכת ולטבול בשביל לדעת שאתה מגיע הכי נקי וטהור שיש למשימה, אז כך גם לפני כתיבה על הנפש של התלמיד, לפני חריטה על הנשמה שלו על אחת וכמה.

חשבתם פעם איך תעודה אמורה להשפיע על הדימוי העצמי של התלמידים? איך מה שכתוב בה ילך איתם גם שנים רבות אחרי שהם כבר יסיימו את בית הספר?

עד היום אני זוכר את הערה שקיבלתי בתעודה בכיתה ז': "הכדור לסל וחסל".

תעודה היא בעצם החותמת הרשמית של מה העולם חושב עלינו. מה וכמה אנחנו שווים. וכאן מגיע התפקיד החשוב של ההורים כגורם המתווך. הורים יכולים להפוך את התעודה לטראומה שתצלק את הילד שלהם לכל החיים, ומנגד, בהתנהלות שקולה ומושכלת הם יכולים גם להכניס את כל עניין התעודה לפרופורציות הנכונות:

אוקיי, אז קיבלת מספיק בקושי במתמטיקה וכרגע 8200 נראית יותר רחוקה מאי פעם. וואלה, יש בחיים דברים חשובים וגדולים יותר…

ובכל פעם שאני מחלק את התעודות אני נזכר בזוג ההורים שראיתי בבית הקפה, כשהם ישבו ואכלו עם הילד שלהם, תלמיד שלי, וופל בלגי מושחת במיוחד. כשנפגשנו והחלפנו מילות נימוסין שאלתי אותם: "לכבוד מה האירוע הגדול, הרי תעודה מחלקים ביום למחרת… על מה החגיגה?"

ענה לי האבא: "בדיוק זה העניין! אנחנו חוגגים דווקא עכשיו כדי להראות לילד שלנו שאנחנו אוהבים ומעריכים אותו בלי קשר לכמה שהוא יקבל בתעודה. כי הוא הילד שלנו".

וואלה, חשבתי לעצמי, איזה הורים חכמים.

לא אשכח את הפעם ההיא שבה הייתי מפורק מעייפות ודחיתי את זמן כתיבת התעודות ובסוף הגיע הדד ליין והייתי חייב להגיש אותן וידעתי שאני חייב להתחיל במרתון של כתיבת תעודות. התחלתי להריץ תלמיד אחרי תלמיד אחרי תלמיד ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שהחדות שלי מתעמעמת ולא שמתי לב ובטעות החלפתי לתלמיד שלי שהגיע מבית מאוד מורכב בין היגד 88: "הנך משתדל ועושה כמיטב יכולתך" להיגד 68: "נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותן ולהתרכז יותר בשיעור".

אחרי חלוקת התעודות ביום שישי וכמה דקות לפני שבת קיבלתי ממנו הודעה עם סמיילי עצוב. לא הבנתי למה וגם לא הספקתי להגיב וככה נכנסתי לשבת. במוצאי שבת הוא התקשר אליי ואמר לי שהייתה לו שבת שחורה.

התעניינתי מה קרה, והוא סיפר לי שהוא עשה עם ההורים שלו הסכם שאם הוא לומד כמו שצריך אז הוא מקבל הוברבורד חדש. "המורה, השקעתי את הנשמה שלי!", אמר לי ובכה: "לא הייתי יכול להשקיע יותר, תאמין לי". "נכון", אמרתי לו ועדיין לא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה ממני: "אז איפה הבעיה? קיבלת תעודה נהדרת!". "לא!" אמר לי בקול: "כתבת לי 'נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותן ולהתרכז יותר בשיעור'. ההורים שלי כבר קנו לי את ההוברבורד ואבא שלי אמר לי: 'מה אתה רוצה? אפילו המחנך שלך חושב שאתה יכול להשקיע יותר. ההוברבורד הזה זה רק אם תשקיע את כל מה שיש לך. זה בדיוק מה שסיכמנו – תשקיע את מה שיש לך ואז נביא לך את ההוברבורד'".

ואז הוא שתק קצת ואמר לי: "שתדע שכל השבת הבית שלנו היה בפיצוצים ואני לא אכלתי אפילו ארוחת שבת אחת עם המשפחה שלי. מרוב כעס אכלתי רק בחדר שלי".

הייתי בהלם. מה אני אמור להגיד לו? 'תקשיב, אתה ממש צודק, טעיתי פשוט בהיגד?'

לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי. כמה כאב, צער ועוגמת נפש שנגרמו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי מספיק מרוכז.

וכן, רק אז באמת הרגשתי שכתיבת תעודות זה כמו מכונית שטסה על 300 קמ"ש וכל נהיגה קלה בהגה משפיעה כל כך.

למחרת ניגשתי אליו וביקשתי מחילה אמיתית.

בערב התקשרתי להורים שלו וגם מהם ביקשתי מחילה אחרי שהסברתי את מקור הטעות. הם סלחו לי.

גם התלמיד שלי. אבל הטעם החמוץ עדיין נשאר איתי בפה.

(יתרו תשפ"ג)

הפוסט ללכת למקווה לפני כתיבת התעודות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אין הרבה מקצועות שהעובד בהם נפגש כל יום עם אנשים שתפקידם התרבותי לשנוא אותו, להציק ולהפריע לו. היחידים שסופגים יותר בוז יומיומי ממורים הם פקחי החנייה

מאז הפכתי לראש מכינה, אני מקבל כמה טלפונים בכל שבוע ממורים, בעיקר בחינוך העל יסודי, שמתעניינים במשרות פנויות במכינה. רבים מהם מבקשים לבדוק האם במקרה אנחנו מחפשים ר"מ לשנה הבאה או רוצים לשכור את שרותיו של איש צוות חדש, ומציעים את עצמם לתפקיד. בחודשים האחרונים הזדמן לי לשוחח עם כמה מורים ור"מים בתיכונים שמבקשים לעבור ללמד בעולם המכינות. אחד ביקש עצה האם 'ללכת על זה', שני ביקש הכוונה לגבי איך מקימים מכינה ושניים נוספים פשוט שאלו אם במקרה מחפשים ר"מ אצלנו במכינה לשנה הבאה. את כולם הזהרתי שהם ירדו בשכר, ואף אחד מהם לא ממש נבהל מזה.

אני תמה מאד על העניין, משום שתנאי ההעסקה של המכינות בדרך כלל טובים פחות מאלו שמציע משרד החינוך למורים קבועים. ואף על פי כן, אני מקבל פניות כאלו בלי סוף. במקביל, אני שומע לא מעט על המשבר במערכת החינוך ועל הקושי שבגיוס עובדים להוראה בבתי הספר. נראה לי שהצצה לפער שבין בתי הספר לעולם העל יסודי, יכולה לשפור אור על אחד האתגרים הגדולים של מערכת החינוך בישראל.

הישיבות והמדרשות הן במובנים רבים בתי חרושת לאנשי חינוך. רבים מהבוגרים והבוגרות המצטיינים של בתי המדרש שלנו רוצים לעסוק בחינוך או פשוט ללמד תורה, ובכל זאת, הם ממש לא רצים לבתי הספר. על כל משרת ר"מ בישיבת הסדר או במכינה קדם צבאית כמו גם על כל שעת הוראה במדרשה – מתחרים כמה וכמה מועמדים, אבל בבתי הספר, איך לומר, התור הרבה יותר קצר. התופעה הזו דורשת הסבר, משום שבאופן כללי וגורף, לאורך זמן, השכר בבתי הספר גבוה יותר מאשר בישיבות ובמכינות, ודאי עבור מורים ותיקים.

מדי פעם, כשאני רואה עצומה או מסמך שחתומים עליו כל מיני "ראשי מוסדות הציונות הדתית" – ישיבות, מכינות ומדרשות, אני מנסה – רק לשם התרגיל, לחשוב עליהם במושגים של בית ספר. מבחינת מספרי תלמידים – רוב מוחלט של ראשי המוסדות הללו הם בערך מחנכי כיתה. מקסימום רכזי שכבה. אני מכיר מנהל בית ספר בחמ"ד שבבית הספר שלו יש יותר תלמידים מבכל מכינות הקד״צ הדתיות ביחד. וכאן בדיוק נעוץ ההבדל – משום מה לא רואים אצלנו עצומות רבנים שחתום עליהם ר"מ כיתה יא' בישיבה פלונית, וגם לא רכזת שכבה באולפנה כלשהי. המשרות הקשות והמאתגרות האלה לא נחשבת אצלנו ל"טייטל" ראוי לשמו.

הצורך לפרנס את הילדים ולחיות ברווחה הוא צורך יסודי וחשוב, אבל הצורך בהכרה הוא צורך גדול ממנו. השכר הנמוך הוא סימן, לא סיבה. הוא מעיד על חוסר הערכה, אבל תיקון שלו לא יפתור את זה. אנשים מוכנים לרדת בשכר כדי לקבל יותר הערכה ולכן רבים מבוגרי הישיבות והמדרשות מסרבים לעבוד בבתי ספר ומחכים שתתפנה משרה באיזו מכינה. הם ירוויחו בדרך כלל פחות ממה שהיו מרוויחים בבתי ספר, אבל הבחורים בישיבה יעריכו אותם מאד. השיעורים שהם יילמדו שם לא יותר חשובים ולא יותר משפיעים, אבל הם כנראה הרבה יותר מוערכים וממילא גם הרבה יותר כיפיים.

אין הרבה מקצועות שהאדם שעובד בהם נפגש כל יום כל היום עם אנשים שתפקידם התרבותי הוא לשנוא אותו או פשוט להציק ולהפריע לו. להערכתי, על סקלת הפידבק וההערכה, היחידים שסופגים יותר בוז יומיומי ממורים, הם פקחי החנייה.

אם לא נתקן את העניין הזה, לא יעזור להזרים עוד כסף למערכת. התיקון הזה מתחיל בכל בית – באופן שבו מדברים על המורה ואל המורה. זה דורש לראות במורה איש מקצוע ולהתייחס לחינוך ולהוראה כפרופסיה, ולא כמשהו שכולם מבינים בו, עם או בלי הכשרה. עם או בלי ניסיון. לחדול ממשפטים מקטינים ומעליבים בסגנון – ״הכי חשוב זה חום ואהבה״, שתפקידם לכווץ את כל הפדגוגיה, ההכשרה, המקצועיות והניסיון לאיזה חיבוק שכל אחד יכול לתת אבל לעולם לא יגיע לרמה של ההורים. בעצם, הכל מתחיל מהורים, שהעובדה האבסורדית שיש חופש בבתי ספר באסרו חג, מטרידה אותם גם בגלל שהילדים לא לומדים ביום הזה. לא רק בגלל שאין בייביסיטר…

(וארא תשפ"ג)

הפוסט למה מורים מעדיפים את המכינות? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

התלבטתי אם לספר להם איך שהילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך שהוא משפיל אותו בפני כל הכיתה

השבוע בית הספר שלי יקיים אספת הורים. נזכרתי איך לפני כמה שנים, בבית ספר יסודי אחר, ישבתי מול זוג הורים של תלמיד שלי (כיתה ו') שמאוד היה חשוב להם לדעת כמה הילד שלהם קיבל במבחן במתמטיקה.

אבא שלו, שהציג את עצמו בתור ראש צוות בחברת הייטק מוכרת וידועה בע"מ, הדגיש בפניי בגאווה לא מוסתרת, שמכיתה ג' הוא לא זוכר ולו פעם אחת שבה הוא קיבל במתמטיקה פחות מתשעים וחמש.

"למעשה", אורו עיניו ונצצו בהתלהבות: "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו 'מוח ריאלי'. זה בגנים שלנו", סיים עם חיוך של מנצחים שכמוהו מייצרים ככל הנראה רק בחברת ההייטק הידועה והמוכרת הזו בע"מ.

לאחר מכן, הוסיפה אחריו אשתו ש"כל הילדים שלנו נשלחים ל'סאמר סקול' בלונדון וארצות הברית. הילדים יודעים שהם יכולים לפשל בכל מיני דברים, אבל אין, במתמטיקה ואנגלית אנחנו לא רואים בעיניים. בזה הם יתנו את הנשמה שלהם. אי אפשר להצליח היום בעולם בלי מתמטיקה ואנגלית".

אחרי הסקירה במתמטיקה ואנגלית שהוציאה את ההורים האלו מאושרים ומרוצים הם ביקשו ממני סקירה מהירה גם על שאר המקצועות. "תגיד", הסתלבט איתי האב: "שאיפה למצוינות היא מגרעת? כי אם כן אנחנו ממש גרועים…"

וכך, עברתי ציון אחרי ציון, בתורה ובלשון ועברית ועשיתי נחת להורים המאושרים שהוקירו את גורלם הטוב שהועיד להם בנם.

מתוך שמונה דקות של פגישה נשארו לנו עוד שתיים, כאשר מבחינתי הפגישה עדיין בכלל עוד לא התחילה. כחכחתי בגרוני ואמרתי להם: "אחרי שעברנו על כל הציונים שלו, אני רוצה ברשותכם לדבר קצת חינוך. אתמול בטיול השנתי, ייעדנו שקית אשפה לפסולת של כל הכיתה. השקית הזו עוברת מתלמיד אחד לשני למשך עשר דקות. בכל פעם שביקשתי מהילד שלכם לאסוף את האשפה הוא התחמק באלגנטיות ובחיוך והעביר את השקית לחבר אחר. כל החברים בכיתה אספו זבל לתוך השקית חוץ ממנו".

אמא שלו חייכה ואמרה לי: "כן, אני מכירה את זה. ככה הוא. גם בבית הוא מתחמק מעבודות הבית. אנחנו מנסים ללמד אותו".

הסתכלתי על אביו בניסיון להבין איפה הוא בכל הסיפור, אבל האבא היה עסוק בכלל בסמארטפון שלו. בטח קיבל הודעה ממש חשובה מחברת ההייטק שלו.

לאחר מכן נשארה לי עוד חצי דקה.

התלבטתי אם לפתוח נושא חדש ולספר להם איך שהילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך שהוא דורס אותו ומשפיל אותו בפני כל הכיתה ומבחינתי מדובר במעשים שלא ייעשו, אבל הם כבר התכוננו ללכת והתנצלו כי הם 'ממש ממהרים'. קבענו שיחה טלפונית וסיימתי את הפגישה איתם בתחושת תסכול.

ידעתי שבעולם שפוי הייתי מפסיק את השיחה אחרי שלוש דקות ואומר להם: "תסלחו לי! אבל אני, מחנך בישראל, מצהיר בזאת שהרבה הרבה לפני מתמטיקה ואנגלית מעניינות אותי המידות של הילד שלכם. ההתנהגות שלו בכיתה. השאלה האם הוא נהפך לבן אדם, ל'מענטש', או לא. וזו גם השאלה שאמורה לעניין אתכם, הרבה לפני הציונים המדהימים שלו במתמטיקה, באנגלית, בעברית ובתורה.

הייתי אומר להם שהמתמטיקה לא תגרום לילד שלהם לעצור טרמפ בחורף לאדם שעומד בתחנה ומחכה שרק יראו אותו, כמו שהאנגלית הטובה לא תגרום לילד שלהם לראות את הנשמה של הילד הדחוי.

ומאז השיחה הזו, אני משתדל בכל אסיפת הורים להקצות מקסימום שלוש דקות למעבר על ציונים ובכל שאר הזמן לדבר עם ההורים על איך הילד שלהם גדל להיות בן אדם ומה החשבון של הלב שלו.

הורים! ציונים במתמטיקה ואנגלית תוכלו לשמוע גם בטלפון, תנצלו את הזמן היקר עם המחנך כדי להתעניין ולדעת האם הילד שלכם מרים את הכיסא בסוף היום: כי התואר הכי חשוב שהוא יוכל להשיג לעצמו הוא לא תואר ראשון או שני.

התואר הכי חשוב הוא התואר – 'בן אדם'.

(ויחי תשפ"ג)

הפוסט אל תבזבזו את אספת ההורים על זה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ובכל הזמן הזה אני לא יכול שלא לחשוב על הפרצוף של חבר שלי: "אני ראש צוות בפייסבוק". וואלה, יופי. ואני מה?

יום לפני חלוקת התעודות נסעתי ל'יש חסד' בבארות יצחק לעשות קניות לשבת. אחרי עשר דקות של שיטוטים בין המדפים נתקלתי בחבר ילדות שלא ראיתי יותר מעשר שנים. החלפנו מילות נימוסין ואז הוא שאל אותי בנונשלנט: "מה אתה עושה?". "אני מורה", עניתי לו. "ומה אתה עושה?", "אני? ראש צוות בפייסבוק", השיב, וברגע אחד נתקפתי בחולשה גדולה שהציפה לי כל מיני שאלות רעל הרסניות:

רגע, אז כמה הוא עושה בשעה? וכמה אני עושה? בטח בעבודה שלו אין כזו מציאות שאתה בא להכין קפה ומגלה שאין חלב, ובטח גם הטסלה שלו (בטוח יש לו טסלה) על חשבון החברה – וגם הדלק. ואני מה? מורה? מה כבר יש לי להציג מולו? את זה שהבטיחו לי ביום המורה שובר של קפה ועוגה בסניף של ארומה – ואם זה לא היה כל כך עצוב, היינו צוחקים… ובעצם בשביל מה אני עדיין מורה? מחנך? בשביל ההורים? בשביל התנאים? מה יצא לי מזה? מה אני בכלל עושה כאן? עם כל הכבוד לאידאלים יש לי משפחה לפרנס, וחוץ מזה, אם זה היחס שהמדינה שלנו נותנת למורים, אז מי בכלל צריך להיות מורה?! ובכלל, מי הם האנשים שהולכים להיות מורים? אלו שלא הצליחו להשיג יותר מ-560 בפסיכומטרי? זו הרמה שלנו? ככה אנחנו רוצים להיראות?

ונסעתי לבית שלי עם מיליון סימני שאלה.

למחרת הגעתי לכיתה ליום חלוקת התעודות. הרגשתי כמו כדור שהוציאו ממנו את האוויר. מעטפת התלוש שלי חיכתה לי על השולחן בחדר מורים. לקחתי אותה כמו שהיא והשלכתי אותה לפח. אני לא רוצה אפילו להסתכל על הדבר הזה… גם ככה אני נאבק עם עצמי להגיע ביום האחרון ללב של התלמידים שלי, לתת להם איזה מסר שהם ייקחו הלאה. לא כדאי שהם ייראו עד כמה שהמורה שלהם מעוך.

ובכל הזמן הזה אני לא יכול שלא לחשוב על הפרצוף של חבר שלי: "אני ראש צוות בפייסבוק". וואלה, יופי. ואני מה?

סוף היום הגיע. זמן חלוקת תעודות. התאפקתי שלא לומר לתלמידים שלי: "עזבו אתכם, באמת. תשקיעו במקצועות הריאליים, אחרת אתם עוד עלולים למצוא את עצמכם לומדים הוראה וממורמרים".

עברתי תלמיד תלמיד. הסתכלתי להם בעיניים ואיחלתי להם את הטוב ביותר.

הגעתי לתלמיד האחרון, זה שקראתי לו בליבי 'החומה הסינית'. קוביות של קרח זורמות לו בוורידים. מה לא ניסיתי בשביל להגיע אליו כל השנה. הכול. והוא? כלום. אנה ואלזה הן רדיאטור לעומתו.

ועד כמה התאכזבתי מעצמי בעבודה מולו? האמת שחשבתי כבר שאולי אני נמצא במקצוע הלא נכון; אם במשך שנה שלמה לא הצלחתי לחדור את התלמיד הזה כנראה יש לי בעיה. אפס ביחסי אנוש.

רגע לפני שנפרדנו הוא התהלך בעצבנות ושאל אותי: "המורה, יש לך עט שאתה לא צריך?". "לא", עניתי. "יש לי רק את שלי. אתה מוזמן לקחת אותו". הוא לקח את העט ונעלם. הדקות המשיכו לדפוק. לאיפה הוא הלך? הוא מעכב לי את כל התוכנית. יש לי עוד מה לעשות עם הכיתה.

אחרי חמש דקות חזר. הסתכל עליי, חייך חיוך נבוך והגיש לי מכתב. במכתב הוא כתב לי שאיתי כמחנך שלו, הוא הרגיש שמישהו בכל העולם הזה רואה אותו – אבל לא סתם רואה, אלא ממש מבחין בו באמת.

'תודה שהצלחת לי לגרום לי להאמין בעצמי מחדש' הוא חתם את המכתב.

התחילו לי דפיקות בלב.

לאחר מכן הוא ניגש אליי, ביקש לעשות איתי סלפי ושמר את התמונה שלנו בשומר מסך שלו. הלם מוחלט. מי היה מאמין שזה מה שהוא חושב? שאצליח יום אחד באמת לגעת בנשמה שלו? שאגרום לו להחליף את המשקפיים דרכם התרגל להסתכל על העולם במשקפיים אופטימיות וטובות יותר?

ובאותו רגע הכול הסתדר מעצמו והרגשתי שאני נמצא במקצוע החשוב ביותר בעולם.

נכון, בהייטק מרוויחים יותר. גם במשפטים, רפואה וראיית חשבון, אבל באיזה עוד מקצוע בעולם אתה יכול להחיות נשמה של ילד רק באמצעות המילים שלך, המבט, היחס, התחושה שאתה מביא לו: שהעולם לא יוכל להתקיים בלעדיו? מאז, בכל פעם שיש לי הרהורים בנוגע לאומנות ההוראה שלי אני נזכר בו. בחיוך שלו. במכתב. בניצוץ המחודש שראיתי בעיניים שלו. נזכר ומבין עד כמה נכון המשפט שאומר שאתה צריך להיות ממש שרוט ואוהב אדם בשביל להיות מורה. ותכלס, במקצוע ההוראה שלנו, הרבה יותר חשוב מהחכמה או הפסיכומטרי שלך, זה כמה חכמת הלב יש לך ובעיקר עין טובה.

כי הוראה עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

(ויגש תשפ"ג)

הפוסט המקצוע החשוב בעולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שיעור גאוגרפיה, מנוחתו עדן, נחרב כליל, אבל אחרי שראיתי את האושר והחיוך על הפנים שלו חשבתי לעצמי – את מי זה מעניין?

כל מחנך יודע שכמו שאפשר להגיד על מקצוע ההוראה שהוא בור בלי תחתית בגלל כמות ההשקעה האין סופית שהוא מצריך, כך גם סיפורי 'מורשת הקרב' שההוראה מייצרת מפתיעים בתדירותם.

כשהייתי מורה חדש לא האמנתי למרבית הסיפורים ששמעתי בחדר מורים. הם נראו לי מוגזמים מדי. עד שהשנים חלפו ונתקלתי בסיפור הראשון, שהשאיר אותי פעור פה (סיפור הרחפן שכתבתי עליו בעבר), ולפני שנתיים נתקלתי במקרה ההזוי השני שלי כמורה, מקרה שלימד אותי יותר מכול מדוע חשיבה יצירתית ומחוץ לקופסה היא תנאי הכרחי למיומנות ההוראה כמו מים לבצורת.

באמצע שיעור גאוגרפיה עם הגב ללוח, בעוד אני מסביר לתלמידים שלי על מפת הארץ, אני קולט ארנבת קטנה שרצה לי בין הרגליים. בהתחלה חשבתי שאני חולם, אבל מהר מאוד הבנתי שלא… כבר ראיתי תלמידים שמשתגעים אבל הפעם נדמה לי שמישהו איבד את זה לגמרי. מרוב שזה היה הזוי לקח לי כמה שניות להחליט על סוג התגובה.

עצרתי הכול. כל העיניים של הכיתה עליי, בוחנות מה אעשה. "למי היא שייכת?", שאלתי, מנסה לשמור על איפוק. ואז אני קולט שהתלמיד שלי, זה שהכי מתקשה מבחינה חברתית, נבוך כולו. הוא ניגש אליי ואסף את הארנבת שלו לתוך כלוב מיוחד שהביא מהבית.

ראיתי על שפת הגוף שלו שהוא כבר התכונן למתקפה חזיתית ונכנס לכוננות ספיגה. ובצדק. כל תלמיד אחר בכיתה ו' שהיה מביא לכיתה חתול/ כלב/ ארנבת או כל דבר אחר היה מודע להשלכות.

אבל פתאום קלטתי איך שכל העיניים של הכיתה מדלגות ממני לארנבת ואז אליו ושוב לארנבת.

"מה השם שלה?" שאלתי אותו. מבולבל כולו הוא הסתכל עליי ולא ידע כל כך מה לענות. "מילא להכניס ארנבת לכיתה. זה עוד נסבל", אמרתי לו: "אבל להשאיר אותה ככה בלי שם? איך אפשר לעשות לה את זה? יאללה, בוא ללוח ותציג לנו אותה באופן רשמי".

כל הכיתה החלה למחוא כפיים, לקרוא בשמו ולעודד אותו. פתאום קלטתי חיוך שהחל להימרח על הפנים שלו וניצוץ מיוחד נדלק לו בעיניים. הוא פתח את הכלוב, הוציא את הארנבת, הרים אותה על הידיים וניגש למרכז הכיתה, ושם החל להסביר לנו מה היא אוכלת, מתי היא ישנה, כמה גורים היא ממליטה ועוד פרטים שריתקו את כולם. אבל החלק המדהים ביותר הגיע בהפסקה:

בפעם הראשונה אי פעם ראיתי אותו עומד במרכז הכיתה וכל התלמידים מסביבו, רוצים לגעת בארנבת שלו, מבקשים ממנו רשות.

שיעור גאוגרפיה, מנוחתו עדן, נחרב כליל, אבל אחרי שראיתי את האושר והחיוך על הפנים שלו חשבתי לעצמי – את מי זה מעניין?

בסוף היום הוא ניגש אליי עם הארנבת, הסתכל עליי ואמר לי: "תודה, כבר חשבתי שתעיף אותי הביתה".

***

למה נזכרתי בסיפור הזה? כי השבוע לקחתי טרמפ נער בן 16.5 לאחד ממוסדות החינוך בנחלים. למען האמת אודה שלא זכרתי אותו, הוא גדל, ובכל זאת עברו כבר כמה שנים. במהלך הנסיעה שמתי לב שהוא מסתכל עליי מוזר כאילו שהוא מבקש לבחון דבר מה בפניי. רגע לפני שהורדתי אותו, שאל: "תגיד, אתה המורה אבינועם?". "כן", השבתי, לא מבין לאן הוא חותר. "אני זוכר אותך מהיסודי. היינו גרים אז בירושלים ועברנו לפתח תקווה. אתה זה שבמקום לצעוק ולכעוס עליי על זה ששחררתי ארנבת, ריחמת עליי והראית אותו לכל הכיתה.

"שתדע שנכנסתי להדרכה ויש לי חניך שבפתיחת חודש ארגון ריסס על הקיר של השבט משהו דבילי במיוחד והקומונרית רצתה להעיף אותו הביתה ואני נזכרתי במעשה שלך וחשבתי לעצמי: מה הייתי רוצה שיעשו לי? ועניתי לעצמי: בטח לא מעיף אותו הביתה כי זה הכי פשוט… ונסעתי אליו הביתה במיוחד ואז הוא פתח הכול וסיפר לי כמה אין לו חברים ואיך שהוא מרגיש בודד ושהוא בסך הכול ניסה למשוך תשומת לב. אז רק שתדע שלמרות שעברו כמה שנים, אני לוקח את המעשה הזה איתי לכל מקום".

הסעתי את החניך הזה במיוחד עד לשער המוסד שלו. איך שהוא ירד מהמכונית שלי אמרתי לו שהרבה יותר משהוא מודה לי, אני צריך להודות לו, כי אין לו מושג כמה רוח ואנרגיות המילים שלו נתנו לי.

הוא הסתכל אליי, לא אמר כלום ורק חייך.

זרעים עפים ברוח ולך תדע לאן הרוח תיקח אותם ומתי הם ינבטו.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט שיעור לחיים מארנבת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מקווה כמובן שכל תלמידיי יבחרו רק בעיסוק שנעים להם ומקדם ומוביל את החברה, אבל פשוט כבר התעייפתי ממפגש עם אנשים טכנוקרטיים

אין אחד שלא יצא לו להיתקל בפנים של הבירוקרטיה הישראלית: יש והפנים שלה אנושיות, יפות ומדהימות ויש והפנים שלה אטומות ומגולמות בידי נציגים מקובעים שלא יזוזו מילימטר ממה שהגדרת התפקיד היבשה מחייבת אותם.

לכשעצמי, אני מתפלל בכל פעם תפילה חרישית שאתקל בפקיד אנושי; כמו האחות בבית החולים עין כרם לפני חודשיים, כאשר נולד לנו ילדינו בשעה טובה והייתי צריך להמתין לאשתי. היא לא הייתה חייבת לי כלום, האחות הזו, ובכל זאת, ולמרות הכול, שאלה אותי במאור פנים: "תרצה אולי שאכין לך תה או קפה בזמן ההמתנה?"

בבדיקה האחרונה שערכתי מצאתי שנהלי התפקיד של האחים והאחיות לא מחייבים אותם להכין למטופלים שלהם קפה או תה, ובכל זאת האחות הזו יצאה מהמסגרת של התפקיד שלה וגילתה אנושיות שגרמה לי להרהר בשאלה: איך מגדלים בני אדם? איך אוכל לדאוג לכך שילדיי ותלמידיי יגדלו לאנושיות טבעית ומתפרצת ולא חלילה יסיימו בתור אנשים אדישים ומקובעים?

וחשבתי שוב על הפוסט הנפלא של המחנכת צביה מורגנשטיין שהתייחסה לנושא. זה טקסט שראוי לקרוא אותו שוב ושוב:

"בכיתה שלי (כיתה ב') אני מרשה לילדים לשבת על יד החברים שלהם,

אני גם מרשה לצאת לשירותים אפילו שלפני רגע היתה הפסקה, אני מרשה לקחת דברים מהארון כיתה בידיעה ששומרים על הסדר, מרשה לשאול ממני עיפרון למי ששכח את הקלמר בבית (כי אני מאמינה שהילד/ה באמת לא מוצא עכשיו עיפרון) אני מסכימה לדחות "מבדק" כי לילד לא היה זמן להתכונן, מסכימה להאריך קצת הפסקה כי התפתח משחק כל כך יפה, מרשה לילדים לגזור תמונות מז'ורנאלים ולתלות אותן על קיר הכיתה- כי בעיניהם זה יפה, מרשה לבקש ממני להקריא סיפור- גם כשהם כבר ב"ה יודעים לקרוא ופשוט בא להם רגע לא להתאמץ, מרשה לדלג על שאלות חופרות בספר חשבון, מרשה להתקרב ולשבת מול הלוח כשרוצים להעתיק מקרוב, מרשה לשבת על השטיח ואפילו להתגלגל, בזמן מילוי כל התשובות בדף העבודה, מרשה לקחת קופסא כדי להכין בית לחילזון שמצאו עד שישחררו אותו בסוף היום, מרשה לבקש שנכין תה ביום חורפי ולא רק כשכואבת הבטן, מרשה לילד שבכה בבוקר להתקשר לאמא לספר לה שעכשיו הכל בסדר, מרשה לאחר לשיעור כי עזרו לילד אחר למצוא דבר שאיבד.

ולמה זה חשוב לי? כי חשוב לי להשתדל להזכיר לילדים שלפני שהם ב'מערכת' – הם בני אדם.

שאם מי מתלמידיי יהיה פקיד שומה של ארנונה, ויקבל אותי אחרי שחיכיתי שעה וחצי בתור, הוא לא יגיד לי שבגלל שבצילום של חוזה השכירות מחוקה חצי מילה – 'אז אין מה לעשות' ו'תבואי פעם נוספת'.

ושאם הם יהיו פקידים בתמ"ת, הם לא יחזירו מסמכים כי 'הצילום קצת מטושטש', ואם הם יהיו מנהלי כוח אדם בקופת חולים – הם לא ייתנו תור לפרוצדורות מלחיצות רק בעוד ארבעה חודשים,

ואם הם יהיו רופאים שמבינים שעומד מולם מקרה כואב של לידה שקט – הם ידאגו שהתהליך המייסר יתבצע במהירות ולא בעכבה פרוצדורלית של כמה ימים.

ואם הם יהיו פקידים במשרד השיכון שלא מסתפקים בתעודת זהות בה כתוב 'גרושה' וידרשו גם תעודת גירושין, הם לא יאמרו 'מה אין לך את זה עליך?!', ו'לא, אין כאן אינטרנט (עלק), לא נוכל לתת לך להדפיס משם'.

ואם מישהי תהיה מוכרת בחנות צעצועי ילדים ענקית, ואיזו אמא תשאל היכן השירותים כי הילדה בת השלוש פתאום צריכה- היא לא תענה לה ש'אין כאן שירותים' (עלק), ו'תלכי לקניון ממול'. או אם אחת מתלמידותיי תהיה 'בוסית' בחנות סטוק ענקית ותראה אישה בהריון שמבקשת להיכנס לשירותים – ואחת המוכרות כן מראה לה היכן השירותים במחסן, אחרי ששאר המוכרים אמרו ש'מצטערים, אין'- היא כ'בוסית' לא תצעק עליה ותבייש אותה לעיני כל הקונים.

אני מקווה כמובן שכל תלמידיי יבחרו רק בעיסוק שנעים להם ומקדם ומוביל את החברה,

אבל פשוט כבר התעייפתי ממפגש עם אנשים טכנוקרטיים.

אני כל כך מקווה להצמיח בע"ה דור של מענטשים, שמרגישים את הלב פועם, ולא אנשים שננעלו, אולי שלא ברצונם, בסגידה ל'תפעול המערכת' (ומובן שהמקרים מוכרים מ'כלי ראשון')".

צביה מורגנשטרן היא מחנכת ויועצת חינוכית בירושלים.

(לך לך תשפ"ג)

הפוסט בית ספר למענטשים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מלאכת אומנות חציבת הנשמות איננה בלעדית למורה כמו שאיננה בלעדית להורה. היא צריכה להיעשות ביחד

יש אנשים שמדברים על חינוך ואידאלים, או כאלה שכותבים על חינוך ואידאלים, אבל יותר קשה למצוא אנשים שגם חיים חינוך ואידאלים. אני מצאתי. לאחרונה הגיע אליי סיפור מקסים במכתב שאני רוצה להציג בפניכם:

"היא הגיעה אלי לכיתה בתחילת כיתה ו'. 'ילדה ללא גבולות, חוצפנית, יהיה לך קשה להשתלט עליה', 'היא תהפוך לך את הכיתה' – את שלל המשפטים האלו שמעתי מהמחנך הקודם שלה. הקשבתי היטב לדברים שנאמרו. והשנה התחילה.

שוהם (שם בדוי) התחילה את השנה כשהיא מנסה אותי פה ושם, אבל דווקא המקוריות והתעוזה שלה מצאה חן בעיניי. היא תלמידה חכמה ונבונה. היא הייתה מופתעת שאני לא מתרגשת מההתנהגות שלה, שאף התמתנה עם הזמן.

כיתה ו'- הן בנות מצווה. נהגתי ללכת לכל בת מצווה שהייתי מוזמנת אליה (בערך כולן). מרתון מטורף, אבל ככה חשבתי שצריך לעשות. באחד מערבי בת המצווה הסעתי את שוהם לביתה ואז היא אמרה לי: "איזה כיף לילדים שלך, יש להם גבולות בבית. לי אין". אמרה ויצאה מהרכב. הייתי מופתעת וסקרנית- מה עומד מאחורי המשפט הזה?

נוצר ביננו קשר טוב. שוהם המשיכה לחטיבה והייתי רואה אותה מדי פעם, היא מנפנפת לי לשלום ואני מחזירה לה ושואלת לשלומה. מדי פעם היא מספרת לי שהעיפו אותה, שנמאס לה מבית הספר ואני מקשיבה לה אבל לא מתערבת. כששוהם הגיעה לכיתה ח' הבנתי שהמצב בבית שלה קשה- ההורים התגרשו וכתוצאה מכך המצב הלימודי שלה מתדרדר. מנהלת החטיבה משעה אותה לא מעט פעמים מבית הספר על התנהגות אלימה, והיא גם מבקשת שתעזוב את בית הספר לצמיתות.

באחד הימים שיתפה אותי יועצת בית הספר שהמצב של שוהם קשה, ויש מחשבה להעביר אותה לפנימייה שתתאים לה. שמעתי את זה ואמרתי לה: "זה לא יעבוד, אני מכירה את שוהם, היא תהיה המנהיגה השלילית של הפנימייה ותהפוך לעבריינית".

"אז מה את מציעה?", שאלה אותי.

ואני, בלי לחשוב בכלל אמרתי לה- "שתבוא לגור אצלינו. הבנים שלי בצבא, הבת בשירות לאומי, הקומה למעלה פנויה… הילדים הקטנים יסתדרו איתה".

וככה שוהם הגיע אלינו לאומנה, תלמידת כיתה יא', במצב ריגשי ופיזי קשה; אלכוהול, סמים פה ושם, עסקים עם בחורים מפוקפקים וכיו"ב.

שוהם נכנסה לביתנו כמו שהיא. בלי מסכות ומגננות, ואנחנו פתחנו לה את הבית והלב. לא עשינו משהו מיוחד. היא פשוט ראתה אותנו, את הילדים שלנו ששיתפו פעולה וראו בה כאחות… היו לנו ימים קשים מאוד, עם כל תופעות הלוואי של המצב שלה, אבל לא ויתרנו לה על השיגרה הבטוחה וההליכה המסודרת לבית הספר.

צוות המורים המדהים בבית הספר היה שותף מלא לעזרה לשוהם בבגרויות. חבריי לצוות ישבו איתה בהתנדבות מלאה לעזור לה בהכנה למבחנים. לקראת סוף התיכון שוהם בחרה לסיים את האומנה ולחזור הביתה, מחוזקת ושמורה יותר.

שוהם סיימה את בית הספר עם בגרות מלאה והמשיכה לשירות לאומי. הצלחנו לגייס לה מלגות לימודים והיום שוהם מסיימת תואר שני במשפטים. לפני כמה חודשים היא גם התחתנה עם קסם של בחור. יגעת ומצאת תאמין".

***

חבר שלי פגש השבוע בסניף של 'סטימצקי' בגבעת שמואל אדם שניגש לברך אותו בברכת שלום. חבר שלי לא זיהה את האיש, שהציג את עצמו כאבא של תלמיד שלו. מסתבר שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא פגש אותו. "מצטער שלא יצא לנו עד עכשיו להיפגש. אצלנו בבית אשתי אחראית על הקשר מול בית הספר והיא מגיעה ליום הורים", הסביר את עצמו.

וחשבתי על הפסוק שקראנו בפרשת השבוע: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. רצה הקב"ה ללמדנו שיש דברים שלפעמים צריך לעשות ביחד. מלאכת אומנות חציבת הנשמות איננה בלעדית למורה כמו שאיננה בלעדית להורה. היא צריכה להיעשות ביחד. אף אחד לא מכיר את התלמיד יותר טוב מאשר ההורים שלו, ומנגד, בתור אחד שמחנך אותו מאות שעות, בוודאי שיש גם זוויות שהמחנך יכול להוסיף על הפרספקטיבה של ההורים בדרך לתמונה השלמה.

הורים יקרים! גם אם יש לכם צד אחד במשפחה שהוא זה שאחראי על התקשורת הבית ספרית, אל תחכו למפגש אקראי ב'סטימצקי' בשביל לדבר בפעם הראשונה עם המחנך של הילדים שלכם.

נסו ליזום לכל הפחות שיחה אחת במשך השנה שאיננה השיחה של אספת ההורים. כמחנך אני יכול להבטיח לכם שכשההורים דואגים ליזום שיחות עם ההורים (ואף אחד לא אמר שההורה צריך להיות נודניק…) יש לזה חשיבות ומשקל רב באינטראקציה בין המחנך לתלמיד, מעבר למידע האקוטי שמוחלף ביניהם.

אז תגידו שלום, תראו את הפנים שלכם. מה אכפת לכם? בפעם האחרונה שבדקתי התענוג הזה היה בחינם…

(נח תשפ"ג)

הפוסט הורים, תגידו שלום למורים של הילדים שלכם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.