למה מורים מעדיפים את המכינות?

אין הרבה מקצועות שהעובד בהם נפגש כל יום עם אנשים שתפקידם התרבותי לשנוא אותו, להציק ולהפריע לו. היחידים שסופגים יותר בוז יומיומי ממורים הם פקחי החנייה

מאז הפכתי לראש מכינה, אני מקבל כמה טלפונים בכל שבוע ממורים, בעיקר בחינוך העל יסודי, שמתעניינים במשרות פנויות במכינה. רבים מהם מבקשים לבדוק האם במקרה אנחנו מחפשים ר"מ לשנה הבאה או רוצים לשכור את שרותיו של איש צוות חדש, ומציעים את עצמם לתפקיד. בחודשים האחרונים הזדמן לי לשוחח עם כמה מורים ור"מים בתיכונים שמבקשים לעבור ללמד בעולם המכינות. אחד ביקש עצה האם 'ללכת על זה', שני ביקש הכוונה לגבי איך מקימים מכינה ושניים נוספים פשוט שאלו אם במקרה מחפשים ר"מ אצלנו במכינה לשנה הבאה. את כולם הזהרתי שהם ירדו בשכר, ואף אחד מהם לא ממש נבהל מזה.

אני תמה מאד על העניין, משום שתנאי ההעסקה של המכינות בדרך כלל טובים פחות מאלו שמציע משרד החינוך למורים קבועים. ואף על פי כן, אני מקבל פניות כאלו בלי סוף. במקביל, אני שומע לא מעט על המשבר במערכת החינוך ועל הקושי שבגיוס עובדים להוראה בבתי הספר. נראה לי שהצצה לפער שבין בתי הספר לעולם העל יסודי, יכולה לשפור אור על אחד האתגרים הגדולים של מערכת החינוך בישראל.

הישיבות והמדרשות הן במובנים רבים בתי חרושת לאנשי חינוך. רבים מהבוגרים והבוגרות המצטיינים של בתי המדרש שלנו רוצים לעסוק בחינוך או פשוט ללמד תורה, ובכל זאת, הם ממש לא רצים לבתי הספר. על כל משרת ר"מ בישיבת הסדר או במכינה קדם צבאית כמו גם על כל שעת הוראה במדרשה – מתחרים כמה וכמה מועמדים, אבל בבתי הספר, איך לומר, התור הרבה יותר קצר. התופעה הזו דורשת הסבר, משום שבאופן כללי וגורף, לאורך זמן, השכר בבתי הספר גבוה יותר מאשר בישיבות ובמכינות, ודאי עבור מורים ותיקים.

מדי פעם, כשאני רואה עצומה או מסמך שחתומים עליו כל מיני "ראשי מוסדות הציונות הדתית" – ישיבות, מכינות ומדרשות, אני מנסה – רק לשם התרגיל, לחשוב עליהם במושגים של בית ספר. מבחינת מספרי תלמידים – רוב מוחלט של ראשי המוסדות הללו הם בערך מחנכי כיתה. מקסימום רכזי שכבה. אני מכיר מנהל בית ספר בחמ"ד שבבית הספר שלו יש יותר תלמידים מבכל מכינות הקד״צ הדתיות ביחד. וכאן בדיוק נעוץ ההבדל – משום מה לא רואים אצלנו עצומות רבנים שחתום עליהם ר"מ כיתה יא' בישיבה פלונית, וגם לא רכזת שכבה באולפנה כלשהי. המשרות הקשות והמאתגרות האלה לא נחשבת אצלנו ל"טייטל" ראוי לשמו.

הצורך לפרנס את הילדים ולחיות ברווחה הוא צורך יסודי וחשוב, אבל הצורך בהכרה הוא צורך גדול ממנו. השכר הנמוך הוא סימן, לא סיבה. הוא מעיד על חוסר הערכה, אבל תיקון שלו לא יפתור את זה. אנשים מוכנים לרדת בשכר כדי לקבל יותר הערכה ולכן רבים מבוגרי הישיבות והמדרשות מסרבים לעבוד בבתי ספר ומחכים שתתפנה משרה באיזו מכינה. הם ירוויחו בדרך כלל פחות ממה שהיו מרוויחים בבתי ספר, אבל הבחורים בישיבה יעריכו אותם מאד. השיעורים שהם יילמדו שם לא יותר חשובים ולא יותר משפיעים, אבל הם כנראה הרבה יותר מוערכים וממילא גם הרבה יותר כיפיים.

אין הרבה מקצועות שהאדם שעובד בהם נפגש כל יום כל היום עם אנשים שתפקידם התרבותי הוא לשנוא אותו או פשוט להציק ולהפריע לו. להערכתי, על סקלת הפידבק וההערכה, היחידים שסופגים יותר בוז יומיומי ממורים, הם פקחי החנייה.

אם לא נתקן את העניין הזה, לא יעזור להזרים עוד כסף למערכת. התיקון הזה מתחיל בכל בית – באופן שבו מדברים על המורה ואל המורה. זה דורש לראות במורה איש מקצוע ולהתייחס לחינוך ולהוראה כפרופסיה, ולא כמשהו שכולם מבינים בו, עם או בלי הכשרה. עם או בלי ניסיון. לחדול ממשפטים מקטינים ומעליבים בסגנון – ״הכי חשוב זה חום ואהבה״, שתפקידם לכווץ את כל הפדגוגיה, ההכשרה, המקצועיות והניסיון לאיזה חיבוק שכל אחד יכול לתת אבל לעולם לא יגיע לרמה של ההורים. בעצם, הכל מתחיל מהורים, שהעובדה האבסורדית שיש חופש בבתי ספר באסרו חג, מטרידה אותם גם בגלל שהילדים לא לומדים ביום הזה. לא רק בגלל שאין בייביסיטר…

(וארא תשפ"ג)