אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
שיעור גאוגרפיה, מנוחתו עדן, נחרב כליל, אבל אחרי שראיתי את האושר והחיוך על הפנים שלו חשבתי לעצמי – את מי זה מעניין?
כל מחנך יודע שכמו שאפשר להגיד על מקצוע ההוראה שהוא בור בלי תחתית בגלל כמות ההשקעה האין סופית שהוא מצריך, כך גם סיפורי 'מורשת הקרב' שההוראה מייצרת מפתיעים בתדירותם.
כשהייתי מורה חדש לא האמנתי למרבית הסיפורים ששמעתי בחדר מורים. הם נראו לי מוגזמים מדי. עד שהשנים חלפו ונתקלתי בסיפור הראשון, שהשאיר אותי פעור פה (סיפור הרחפן שכתבתי עליו בעבר), ולפני שנתיים נתקלתי במקרה ההזוי השני שלי כמורה, מקרה שלימד אותי יותר מכול מדוע חשיבה יצירתית ומחוץ לקופסה היא תנאי הכרחי למיומנות ההוראה כמו מים לבצורת.
באמצע שיעור גאוגרפיה עם הגב ללוח, בעוד אני מסביר לתלמידים שלי על מפת הארץ, אני קולט ארנבת קטנה שרצה לי בין הרגליים. בהתחלה חשבתי שאני חולם, אבל מהר מאוד הבנתי שלא… כבר ראיתי תלמידים שמשתגעים אבל הפעם נדמה לי שמישהו איבד את זה לגמרי. מרוב שזה היה הזוי לקח לי כמה שניות להחליט על סוג התגובה.
עצרתי הכול. כל העיניים של הכיתה עליי, בוחנות מה אעשה. "למי היא שייכת?", שאלתי, מנסה לשמור על איפוק. ואז אני קולט שהתלמיד שלי, זה שהכי מתקשה מבחינה חברתית, נבוך כולו. הוא ניגש אליי ואסף את הארנבת שלו לתוך כלוב מיוחד שהביא מהבית.
ראיתי על שפת הגוף שלו שהוא כבר התכונן למתקפה חזיתית ונכנס לכוננות ספיגה. ובצדק. כל תלמיד אחר בכיתה ו' שהיה מביא לכיתה חתול/ כלב/ ארנבת או כל דבר אחר היה מודע להשלכות.
אבל פתאום קלטתי איך שכל העיניים של הכיתה מדלגות ממני לארנבת ואז אליו ושוב לארנבת.
"מה השם שלה?" שאלתי אותו. מבולבל כולו הוא הסתכל עליי ולא ידע כל כך מה לענות. "מילא להכניס ארנבת לכיתה. זה עוד נסבל", אמרתי לו: "אבל להשאיר אותה ככה בלי שם? איך אפשר לעשות לה את זה? יאללה, בוא ללוח ותציג לנו אותה באופן רשמי".
כל הכיתה החלה למחוא כפיים, לקרוא בשמו ולעודד אותו. פתאום קלטתי חיוך שהחל להימרח על הפנים שלו וניצוץ מיוחד נדלק לו בעיניים. הוא פתח את הכלוב, הוציא את הארנבת, הרים אותה על הידיים וניגש למרכז הכיתה, ושם החל להסביר לנו מה היא אוכלת, מתי היא ישנה, כמה גורים היא ממליטה ועוד פרטים שריתקו את כולם. אבל החלק המדהים ביותר הגיע בהפסקה:
בפעם הראשונה אי פעם ראיתי אותו עומד במרכז הכיתה וכל התלמידים מסביבו, רוצים לגעת בארנבת שלו, מבקשים ממנו רשות.
שיעור גאוגרפיה, מנוחתו עדן, נחרב כליל, אבל אחרי שראיתי את האושר והחיוך על הפנים שלו חשבתי לעצמי – את מי זה מעניין?
בסוף היום הוא ניגש אליי עם הארנבת, הסתכל עליי ואמר לי: "תודה, כבר חשבתי שתעיף אותי הביתה".
***
למה נזכרתי בסיפור הזה? כי השבוע לקחתי טרמפ נער בן 16.5 לאחד ממוסדות החינוך בנחלים. למען האמת אודה שלא זכרתי אותו, הוא גדל, ובכל זאת עברו כבר כמה שנים. במהלך הנסיעה שמתי לב שהוא מסתכל עליי מוזר כאילו שהוא מבקש לבחון דבר מה בפניי. רגע לפני שהורדתי אותו, שאל: "תגיד, אתה המורה אבינועם?". "כן", השבתי, לא מבין לאן הוא חותר. "אני זוכר אותך מהיסודי. היינו גרים אז בירושלים ועברנו לפתח תקווה. אתה זה שבמקום לצעוק ולכעוס עליי על זה ששחררתי ארנבת, ריחמת עליי והראית אותו לכל הכיתה.
"שתדע שנכנסתי להדרכה ויש לי חניך שבפתיחת חודש ארגון ריסס על הקיר של השבט משהו דבילי במיוחד והקומונרית רצתה להעיף אותו הביתה ואני נזכרתי במעשה שלך וחשבתי לעצמי: מה הייתי רוצה שיעשו לי? ועניתי לעצמי: בטח לא מעיף אותו הביתה כי זה הכי פשוט… ונסעתי אליו הביתה במיוחד ואז הוא פתח הכול וסיפר לי כמה אין לו חברים ואיך שהוא מרגיש בודד ושהוא בסך הכול ניסה למשוך תשומת לב. אז רק שתדע שלמרות שעברו כמה שנים, אני לוקח את המעשה הזה איתי לכל מקום".
הסעתי את החניך הזה במיוחד עד לשער המוסד שלו. איך שהוא ירד מהמכונית שלי אמרתי לו שהרבה יותר משהוא מודה לי, אני צריך להודות לו, כי אין לו מושג כמה רוח ואנרגיות המילים שלו נתנו לי.
הוא הסתכל אליי, לא אמר כלום ורק חייך.
זרעים עפים ברוח ולך תדע לאן הרוח תיקח אותם ומתי הם ינבטו.
(חיי שרה תשפ"ג)
