המקצוע החשוב בעולם

ובכל הזמן הזה אני לא יכול שלא לחשוב על הפרצוף של חבר שלי: "אני ראש צוות בפייסבוק". וואלה, יופי. ואני מה?

יום לפני חלוקת התעודות נסעתי ל'יש חסד' בבארות יצחק לעשות קניות לשבת. אחרי עשר דקות של שיטוטים בין המדפים נתקלתי בחבר ילדות שלא ראיתי יותר מעשר שנים. החלפנו מילות נימוסין ואז הוא שאל אותי בנונשלנט: "מה אתה עושה?". "אני מורה", עניתי לו. "ומה אתה עושה?", "אני? ראש צוות בפייסבוק", השיב, וברגע אחד נתקפתי בחולשה גדולה שהציפה לי כל מיני שאלות רעל הרסניות:

רגע, אז כמה הוא עושה בשעה? וכמה אני עושה? בטח בעבודה שלו אין כזו מציאות שאתה בא להכין קפה ומגלה שאין חלב, ובטח גם הטסלה שלו (בטוח יש לו טסלה) על חשבון החברה – וגם הדלק. ואני מה? מורה? מה כבר יש לי להציג מולו? את זה שהבטיחו לי ביום המורה שובר של קפה ועוגה בסניף של ארומה – ואם זה לא היה כל כך עצוב, היינו צוחקים… ובעצם בשביל מה אני עדיין מורה? מחנך? בשביל ההורים? בשביל התנאים? מה יצא לי מזה? מה אני בכלל עושה כאן? עם כל הכבוד לאידאלים יש לי משפחה לפרנס, וחוץ מזה, אם זה היחס שהמדינה שלנו נותנת למורים, אז מי בכלל צריך להיות מורה?! ובכלל, מי הם האנשים שהולכים להיות מורים? אלו שלא הצליחו להשיג יותר מ-560 בפסיכומטרי? זו הרמה שלנו? ככה אנחנו רוצים להיראות?

ונסעתי לבית שלי עם מיליון סימני שאלה.

למחרת הגעתי לכיתה ליום חלוקת התעודות. הרגשתי כמו כדור שהוציאו ממנו את האוויר. מעטפת התלוש שלי חיכתה לי על השולחן בחדר מורים. לקחתי אותה כמו שהיא והשלכתי אותה לפח. אני לא רוצה אפילו להסתכל על הדבר הזה… גם ככה אני נאבק עם עצמי להגיע ביום האחרון ללב של התלמידים שלי, לתת להם איזה מסר שהם ייקחו הלאה. לא כדאי שהם ייראו עד כמה שהמורה שלהם מעוך.

ובכל הזמן הזה אני לא יכול שלא לחשוב על הפרצוף של חבר שלי: "אני ראש צוות בפייסבוק". וואלה, יופי. ואני מה?

סוף היום הגיע. זמן חלוקת תעודות. התאפקתי שלא לומר לתלמידים שלי: "עזבו אתכם, באמת. תשקיעו במקצועות הריאליים, אחרת אתם עוד עלולים למצוא את עצמכם לומדים הוראה וממורמרים".

עברתי תלמיד תלמיד. הסתכלתי להם בעיניים ואיחלתי להם את הטוב ביותר.

הגעתי לתלמיד האחרון, זה שקראתי לו בליבי 'החומה הסינית'. קוביות של קרח זורמות לו בוורידים. מה לא ניסיתי בשביל להגיע אליו כל השנה. הכול. והוא? כלום. אנה ואלזה הן רדיאטור לעומתו.

ועד כמה התאכזבתי מעצמי בעבודה מולו? האמת שחשבתי כבר שאולי אני נמצא במקצוע הלא נכון; אם במשך שנה שלמה לא הצלחתי לחדור את התלמיד הזה כנראה יש לי בעיה. אפס ביחסי אנוש.

רגע לפני שנפרדנו הוא התהלך בעצבנות ושאל אותי: "המורה, יש לך עט שאתה לא צריך?". "לא", עניתי. "יש לי רק את שלי. אתה מוזמן לקחת אותו". הוא לקח את העט ונעלם. הדקות המשיכו לדפוק. לאיפה הוא הלך? הוא מעכב לי את כל התוכנית. יש לי עוד מה לעשות עם הכיתה.

אחרי חמש דקות חזר. הסתכל עליי, חייך חיוך נבוך והגיש לי מכתב. במכתב הוא כתב לי שאיתי כמחנך שלו, הוא הרגיש שמישהו בכל העולם הזה רואה אותו – אבל לא סתם רואה, אלא ממש מבחין בו באמת.

'תודה שהצלחת לי לגרום לי להאמין בעצמי מחדש' הוא חתם את המכתב.

התחילו לי דפיקות בלב.

לאחר מכן הוא ניגש אליי, ביקש לעשות איתי סלפי ושמר את התמונה שלנו בשומר מסך שלו. הלם מוחלט. מי היה מאמין שזה מה שהוא חושב? שאצליח יום אחד באמת לגעת בנשמה שלו? שאגרום לו להחליף את המשקפיים דרכם התרגל להסתכל על העולם במשקפיים אופטימיות וטובות יותר?

ובאותו רגע הכול הסתדר מעצמו והרגשתי שאני נמצא במקצוע החשוב ביותר בעולם.

נכון, בהייטק מרוויחים יותר. גם במשפטים, רפואה וראיית חשבון, אבל באיזה עוד מקצוע בעולם אתה יכול להחיות נשמה של ילד רק באמצעות המילים שלך, המבט, היחס, התחושה שאתה מביא לו: שהעולם לא יוכל להתקיים בלעדיו? מאז, בכל פעם שיש לי הרהורים בנוגע לאומנות ההוראה שלי אני נזכר בו. בחיוך שלו. במכתב. בניצוץ המחודש שראיתי בעיניים שלו. נזכר ומבין עד כמה נכון המשפט שאומר שאתה צריך להיות ממש שרוט ואוהב אדם בשביל להיות מורה. ותכלס, במקצוע ההוראה שלנו, הרבה יותר חשוב מהחכמה או הפסיכומטרי שלך, זה כמה חכמת הלב יש לך ובעיקר עין טובה.

כי הוראה עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

(ויגש תשפ"ג)