בית ספר למענטשים

אני מקווה כמובן שכל תלמידיי יבחרו רק בעיסוק שנעים להם ומקדם ומוביל את החברה, אבל פשוט כבר התעייפתי ממפגש עם אנשים טכנוקרטיים

אין אחד שלא יצא לו להיתקל בפנים של הבירוקרטיה הישראלית: יש והפנים שלה אנושיות, יפות ומדהימות ויש והפנים שלה אטומות ומגולמות בידי נציגים מקובעים שלא יזוזו מילימטר ממה שהגדרת התפקיד היבשה מחייבת אותם.

לכשעצמי, אני מתפלל בכל פעם תפילה חרישית שאתקל בפקיד אנושי; כמו האחות בבית החולים עין כרם לפני חודשיים, כאשר נולד לנו ילדינו בשעה טובה והייתי צריך להמתין לאשתי. היא לא הייתה חייבת לי כלום, האחות הזו, ובכל זאת, ולמרות הכול, שאלה אותי במאור פנים: "תרצה אולי שאכין לך תה או קפה בזמן ההמתנה?"

בבדיקה האחרונה שערכתי מצאתי שנהלי התפקיד של האחים והאחיות לא מחייבים אותם להכין למטופלים שלהם קפה או תה, ובכל זאת האחות הזו יצאה מהמסגרת של התפקיד שלה וגילתה אנושיות שגרמה לי להרהר בשאלה: איך מגדלים בני אדם? איך אוכל לדאוג לכך שילדיי ותלמידיי יגדלו לאנושיות טבעית ומתפרצת ולא חלילה יסיימו בתור אנשים אדישים ומקובעים?

וחשבתי שוב על הפוסט הנפלא של המחנכת צביה מורגנשטיין שהתייחסה לנושא. זה טקסט שראוי לקרוא אותו שוב ושוב:

"בכיתה שלי (כיתה ב') אני מרשה לילדים לשבת על יד החברים שלהם,

אני גם מרשה לצאת לשירותים אפילו שלפני רגע היתה הפסקה, אני מרשה לקחת דברים מהארון כיתה בידיעה ששומרים על הסדר, מרשה לשאול ממני עיפרון למי ששכח את הקלמר בבית (כי אני מאמינה שהילד/ה באמת לא מוצא עכשיו עיפרון) אני מסכימה לדחות "מבדק" כי לילד לא היה זמן להתכונן, מסכימה להאריך קצת הפסקה כי התפתח משחק כל כך יפה, מרשה לילדים לגזור תמונות מז'ורנאלים ולתלות אותן על קיר הכיתה- כי בעיניהם זה יפה, מרשה לבקש ממני להקריא סיפור- גם כשהם כבר ב"ה יודעים לקרוא ופשוט בא להם רגע לא להתאמץ, מרשה לדלג על שאלות חופרות בספר חשבון, מרשה להתקרב ולשבת מול הלוח כשרוצים להעתיק מקרוב, מרשה לשבת על השטיח ואפילו להתגלגל, בזמן מילוי כל התשובות בדף העבודה, מרשה לקחת קופסא כדי להכין בית לחילזון שמצאו עד שישחררו אותו בסוף היום, מרשה לבקש שנכין תה ביום חורפי ולא רק כשכואבת הבטן, מרשה לילד שבכה בבוקר להתקשר לאמא לספר לה שעכשיו הכל בסדר, מרשה לאחר לשיעור כי עזרו לילד אחר למצוא דבר שאיבד.

ולמה זה חשוב לי? כי חשוב לי להשתדל להזכיר לילדים שלפני שהם ב'מערכת' – הם בני אדם.

שאם מי מתלמידיי יהיה פקיד שומה של ארנונה, ויקבל אותי אחרי שחיכיתי שעה וחצי בתור, הוא לא יגיד לי שבגלל שבצילום של חוזה השכירות מחוקה חצי מילה – 'אז אין מה לעשות' ו'תבואי פעם נוספת'.

ושאם הם יהיו פקידים בתמ"ת, הם לא יחזירו מסמכים כי 'הצילום קצת מטושטש', ואם הם יהיו מנהלי כוח אדם בקופת חולים – הם לא ייתנו תור לפרוצדורות מלחיצות רק בעוד ארבעה חודשים,

ואם הם יהיו רופאים שמבינים שעומד מולם מקרה כואב של לידה שקט – הם ידאגו שהתהליך המייסר יתבצע במהירות ולא בעכבה פרוצדורלית של כמה ימים.

ואם הם יהיו פקידים במשרד השיכון שלא מסתפקים בתעודת זהות בה כתוב 'גרושה' וידרשו גם תעודת גירושין, הם לא יאמרו 'מה אין לך את זה עליך?!', ו'לא, אין כאן אינטרנט (עלק), לא נוכל לתת לך להדפיס משם'.

ואם מישהי תהיה מוכרת בחנות צעצועי ילדים ענקית, ואיזו אמא תשאל היכן השירותים כי הילדה בת השלוש פתאום צריכה- היא לא תענה לה ש'אין כאן שירותים' (עלק), ו'תלכי לקניון ממול'. או אם אחת מתלמידותיי תהיה 'בוסית' בחנות סטוק ענקית ותראה אישה בהריון שמבקשת להיכנס לשירותים – ואחת המוכרות כן מראה לה היכן השירותים במחסן, אחרי ששאר המוכרים אמרו ש'מצטערים, אין'- היא כ'בוסית' לא תצעק עליה ותבייש אותה לעיני כל הקונים.

אני מקווה כמובן שכל תלמידיי יבחרו רק בעיסוק שנעים להם ומקדם ומוביל את החברה,

אבל פשוט כבר התעייפתי ממפגש עם אנשים טכנוקרטיים.

אני כל כך מקווה להצמיח בע"ה דור של מענטשים, שמרגישים את הלב פועם, ולא אנשים שננעלו, אולי שלא ברצונם, בסגידה ל'תפעול המערכת' (ומובן שהמקרים מוכרים מ'כלי ראשון')".

צביה מורגנשטרן היא מחנכת ויועצת חינוכית בירושלים.

(לך לך תשפ"ג)