ללכת למקווה לפני כתיבת התעודות

לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי. כמה כאב, צער ועוגמת נפש שנגרמו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי מספיק מרוכז

השבוע ביום שישי אחלק תעודות מחצית לתלמידים שלי.

איש חינוך עם וותק של יותר מארבעים שנה אמר לי פעם שבעולם שפוי, מחנכים היו הולכים למקווה לטבול לפני כל היגד והיגד שהם נותנים לתלמידים שלהם. שאלתי אותו אם הוא לא מגזים, והוא ענה לי שאם לפני כתיבת ספר תורה צריך ללכת ולטבול בשביל לדעת שאתה מגיע הכי נקי וטהור שיש למשימה, אז כך גם לפני כתיבה על הנפש של התלמיד, לפני חריטה על הנשמה שלו על אחת וכמה.

חשבתם פעם איך תעודה אמורה להשפיע על הדימוי העצמי של התלמידים? איך מה שכתוב בה ילך איתם גם שנים רבות אחרי שהם כבר יסיימו את בית הספר?

עד היום אני זוכר את הערה שקיבלתי בתעודה בכיתה ז': "הכדור לסל וחסל".

תעודה היא בעצם החותמת הרשמית של מה העולם חושב עלינו. מה וכמה אנחנו שווים. וכאן מגיע התפקיד החשוב של ההורים כגורם המתווך. הורים יכולים להפוך את התעודה לטראומה שתצלק את הילד שלהם לכל החיים, ומנגד, בהתנהלות שקולה ומושכלת הם יכולים גם להכניס את כל עניין התעודה לפרופורציות הנכונות:

אוקיי, אז קיבלת מספיק בקושי במתמטיקה וכרגע 8200 נראית יותר רחוקה מאי פעם. וואלה, יש בחיים דברים חשובים וגדולים יותר…

ובכל פעם שאני מחלק את התעודות אני נזכר בזוג ההורים שראיתי בבית הקפה, כשהם ישבו ואכלו עם הילד שלהם, תלמיד שלי, וופל בלגי מושחת במיוחד. כשנפגשנו והחלפנו מילות נימוסין שאלתי אותם: "לכבוד מה האירוע הגדול, הרי תעודה מחלקים ביום למחרת… על מה החגיגה?"

ענה לי האבא: "בדיוק זה העניין! אנחנו חוגגים דווקא עכשיו כדי להראות לילד שלנו שאנחנו אוהבים ומעריכים אותו בלי קשר לכמה שהוא יקבל בתעודה. כי הוא הילד שלנו".

וואלה, חשבתי לעצמי, איזה הורים חכמים.

לא אשכח את הפעם ההיא שבה הייתי מפורק מעייפות ודחיתי את זמן כתיבת התעודות ובסוף הגיע הדד ליין והייתי חייב להגיש אותן וידעתי שאני חייב להתחיל במרתון של כתיבת תעודות. התחלתי להריץ תלמיד אחרי תלמיד אחרי תלמיד ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שהחדות שלי מתעמעמת ולא שמתי לב ובטעות החלפתי לתלמיד שלי שהגיע מבית מאוד מורכב בין היגד 88: "הנך משתדל ועושה כמיטב יכולתך" להיגד 68: "נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותן ולהתרכז יותר בשיעור".

אחרי חלוקת התעודות ביום שישי וכמה דקות לפני שבת קיבלתי ממנו הודעה עם סמיילי עצוב. לא הבנתי למה וגם לא הספקתי להגיב וככה נכנסתי לשבת. במוצאי שבת הוא התקשר אליי ואמר לי שהייתה לו שבת שחורה.

התעניינתי מה קרה, והוא סיפר לי שהוא עשה עם ההורים שלו הסכם שאם הוא לומד כמו שצריך אז הוא מקבל הוברבורד חדש. "המורה, השקעתי את הנשמה שלי!", אמר לי ובכה: "לא הייתי יכול להשקיע יותר, תאמין לי". "נכון", אמרתי לו ועדיין לא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה ממני: "אז איפה הבעיה? קיבלת תעודה נהדרת!". "לא!" אמר לי בקול: "כתבת לי 'נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותן ולהתרכז יותר בשיעור'. ההורים שלי כבר קנו לי את ההוברבורד ואבא שלי אמר לי: 'מה אתה רוצה? אפילו המחנך שלך חושב שאתה יכול להשקיע יותר. ההוברבורד הזה זה רק אם תשקיע את כל מה שיש לך. זה בדיוק מה שסיכמנו – תשקיע את מה שיש לך ואז נביא לך את ההוברבורד'".

ואז הוא שתק קצת ואמר לי: "שתדע שכל השבת הבית שלנו היה בפיצוצים ואני לא אכלתי אפילו ארוחת שבת אחת עם המשפחה שלי. מרוב כעס אכלתי רק בחדר שלי".

הייתי בהלם. מה אני אמור להגיד לו? 'תקשיב, אתה ממש צודק, טעיתי פשוט בהיגד?'

לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי. כמה כאב, צער ועוגמת נפש שנגרמו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי מספיק מרוכז.

וכן, רק אז באמת הרגשתי שכתיבת תעודות זה כמו מכונית שטסה על 300 קמ"ש וכל נהיגה קלה בהגה משפיעה כל כך.

למחרת ניגשתי אליו וביקשתי מחילה אמיתית.

בערב התקשרתי להורים שלו וגם מהם ביקשתי מחילה אחרי שהסברתי את מקור הטעות. הם סלחו לי.

גם התלמיד שלי. אבל הטעם החמוץ עדיין נשאר איתי בפה.

(יתרו תשפ"ג)