האם מורים אמורים לאהוב את התלמידים באופן שווה?

בספרו 'רק מה שחשוב' כותב גרג מקויאן על מחקרם של זוכה פרס נובל פרופסור דניאל כהנמן ושותפיו אשר נתנו ספלי קפה למחצית ממשתתפי המחקר באופן אקראי: חברי הקבוצה הראשונה, אלו שקיבלו את הספלים, נשאלו בתמורה לאיזה סכום יהיו מוכנים למכור את ספלי הקפה שלהם, ואילו חברי הקבוצה השניה נשאלו איזה סכום יהיו מוכנים לשלם עבור אותם ספלי קפה.

מסתבר, כך כותב מקויאן, שהסטודנטים שהספלים כבר היו ב'בעלותם' סירבו למכור אותם בפחות מ-5.25 דולרים בממוצע לספל, בעוד שאלו שלא קיבלו ספל היו מוכנים לרכוש ספל בסכום שנע בין 2.25 ל-2.75 דולרים לכל היותר.

או בקיצור: עצם הבעלות על הספלים גרמה לסטודנטים להעריך את שווים בסכום גבוה יחסית ולהתקשות להיפרד מהם.

עיקרון דומה לאפקט הבעלות, מעביר לנו מחבר הספר 'מכתב מאליהו' הרב אליהו דסלר  זצ"ל במשפט האלמותי שלו: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה ,האהבה באה בעקבות הנתינה".

ובמילים פשוטות: אם אתה רוצה להרגיש שייכות למשהו, אתה רוצה להרגיש אהבה למשהו – פשוט תיתן לו מעצמך. תשקיע בו. רק ככה תוכל להרגיש אליו קשר.

נזכרתי בשני העקרונות הללו כאשר העברתי שיחה לאחד מצוותי החינוך של בית ספר מוכר בבנימין ועלתה שם סוגיה מרתקת: מה אמור לעשות מורה או מחנך שנתקל בתלמיד ש'לא בא לו טוב בעין'?

כלומר, האם המורים והמחנכים אמורים בכלל לאהוב את כלל התלמידים שלהם באופן שווה?

האם הורים אוהבים את ילדיהם הביולוגים באופן שווה?

האם ניתן בכלל לעשות משהו בנידון כאשר מורה מרגיש שקשה לו להיפתח לאותו תלמיד?

וכאן מגיע אפקט הבעלות: אתה רוצה שערכו של התלמיד יגדל בעיניך? תשקיע בו ותהפוך אותו לחלק ממך.

אתה רוצה להרגיש חיבור לאותו תלמיד ש'לא בא לך טוב בעין'? תן לו מעצמך, ועם הנתינה יתעורר גם החיבור.

אני, אישית, שמתי לב שהייתה לי הרבה יותר כימיה עם תלמידים שהשקעתי בהם במשך השנה. הם הרבה יותר עניינו אותי ודאגתי הייתה נתונה להם באופן מרובה.

כמובן שלא התעלמתי מתלמידים שמצאתי את עצמי פחות משקיע בהם, אבל מסתבר שהמשפט הזה של הרב דסלר נכתב בדם, יזע ודמעות ולגמרי מחובר למציאות.

אז הנה עצה לכל המחנכים והמורים לתחילת שנה: רוצים להתחבר לתלמידים שלכם? להרגיש שאתם קשורים אליהם?

פשוט תתחילו להשקיע בהם. פתאום לפני שתבינו, תמצאו את עצמכם חושבים ככה סתם באמצע הלילה איך אפשר לקדם אותם בדרכים אחרות.

באחריות.

ילדת מטריה

השיר 'ילד מטריה' של עטרה אוריה כבש את הלבבות ואת המודעות בחודש האחרון, ובדיוק כשחשבתי איפה היצירה הזו הייתה קודם, נתקלתי בפוסט של נטלי ביטון מויאל:

"גם אני הייתי ילדת מטרייה.

עד כיתה ט' הייתי ילדה בודדה. בהפסקות הייתי יושבת בכיתה במקום לשחק בחוץ.

שמחתי כל כך שיש חופש גדול – לא בגלל שהיינו נהנים ומשתגעים, אלא כי היה לי כיף להיות לבד בבית ולא לבד בבית הספר. קראו לי כבשה, ולא הגיעו לאחד מימי ההולדת שהוריי חגגו לי בכיתה ד'. אבל הכי זכור לי – אלו שתי הבנות, בכיתה ח', שהציעו לי לצאת ביום העצמאות וכשהגעתי לנקודת המפגש מרוגשת ושמחה הן לא היו שם. מעניין מה איתן. הייתי כל כך רוצה לפגוש אותן ולומר להן 'תראו איפה אני היום!' להראות להן שהן לא הצליחו להרוס אותי ואם אז חשבתי שאני רוצה להעלם מהעולם בגלל הבדידות הזו, היום, בזכות החוויה הזו, הבנתי מי אני באמת ומה אני שווה, וכמה טוב שהיקום זכה בי. היום, ממרום גילי, אני יכולה לייעץ לכל מי שהוא ילד מטרייה. תדעו לכם שזה קשה מאוד, זה נכון, אבל זה שיעור לחיים. תלמדו מזה, תצמחו מזה, והכי חשוב – תבינו בזכות זה את הערך שלכם. שלא תטעו, זה עדיין שורט. היום אני בת 39 ולפני כל מסיבה של הילדים שלי אני תוהה אם כולם יגיעו. ברגע שאני מזהה חולשה אצל אחד מהילדים שלי אני דואגת להעצים אותו, ואני תמיד במעקב לבדוק שהם לא לבד.

ויחד עם זאת, אם בעבר הייתי מורידה מבט כי התביישתי, היום אני מסתכלת עמוק לצבע של העניים. אם בעבר הייתי נמנעת מאינטראקציה חברתית, היום אני צמאה לה.

אם בעבר חשבתי שהבעיה היא אצלי, היום אני מבינה כמה חוזק יש לי.

אם את/ה ילד/ת מטרייה בעצמך תזכרו – הכוח בידיים שלכם!".

(ראש השנה תשפ"ג)