האם אנו עומדים לפני ה' כקבוצה או כיחידים? האם באנו לבית הכנסת כדי להתפלל אחד עם השני או רק אחד ליד השני?

מנהגים שונים נהוגים בעם ישראל לאמירת הסליחות. חלק מקהילות ישראל מתחילות בראש חודש אלול ואחרות מצטרפות רק מעט לפני ראש השנה. דומה שההבדלים בין נוסח הסידור של בני אשכנז ובין הנוסח של בני עדות המזרח והספרדים, גדולים במיוחד דווקא סביב הסליחות. מנהגנו במכינת 'רוח השדה' לומר את נוסח הסליחות המשולב שעוצב בידי מוריי ורבותיי רבני ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע.

כמו הרבה סוגיות הלכתיות ותורניות אחרות, גם שאלת בחירת הנוסח אינה שאלה רק של מנהג או של דקדוק בדברי הפוסקים, אלא בעיקר שאלה של עמדה חינוכית ורוחנית, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על עולמו של הפרט ועל עולמו של הכלל, על הקבוצה והקהילה שאנחנו מבקשים לבנות ועל האופן שבו אנו מבקשים לעמוד לפני ה' בתפילות הימים הנוראים.

בשנה שעברה, בערב הסליחות הראשונות שאמרנו במכינה, רגע לפני שהתחלנו בתפילה, בוידוי ובסליחה, אמרתי לבחורים בערך כך –

ההבדל העיקרי בין הסליחות הספרדיות לסליחות האשכנזיות הוא לא המילים של הפיוטים וגם לא המנגינות, לא אורך התפילה ואפילו לא השאלה מתי מתחילים לומר אותן. ההבדל העיקרי, היסודי והעמוק באמת בין שני המנהגים, הוא בשאלה האם אומרים אותן ביחד או לחוד.

מנהג האשכנזים הוא שכל אחד מהמתפללים ממלמל לעצמו, ומדי פעם החזן אומר את משפט הסיום של הפיוט ואת משפט הפתיחה של הפיוט הבא, בעיקר כדי לשמור על קצב אחיד. לעומת זאת, מנהג הספרדים ועדות המזרח הוא שכולם שרים יחד את רוב הפיוטים. עד כדי כך שבדרך כלל אין ממש חזן רשמי לסליחות.

כך המצב גם בתפילות ראש השנה. התפילה האשכנזית כוללת הרבה קטעים שכל אחד קורא לעצמו מהמחזור, בעוד אצל עדות המזרח אפילו תפילת הלחש, הפרטית והאישית, הופכת למשותפת לכלל הציבור, לאור המנהג לתקוע חלק מתקיעות השופר בתפילת הלחש, מה שמחייב את כלל הציבור להתפלל בקצב דומה גם בקטע היחיד בתפילה שכל אחד אומר לבדו.

גם הארכיטקטורה של בית הכנסת מגויסת לעניין הזה – בבית כנסת אשכנזי יושבים בשורות. המתפלל רואה בעיקר את העורף של האדם שלפניו. בבית כנסת ספרדי יושבים בד"כ במעגל, כך שהמתפללים רואים את פניהם של חבריהם.

המחלוקת הזאת היא חלק ממגמה כללית – בחנוכה, נוהגים האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה לעצמו, בעוד אצל הספרדים בעל הבית מדליק לכולם. גם בהדלקת נרות שבת – שיטת השולחן ערוך היא שרק בעלת הבית מדליקה ומברכת, ואילו הרמ"א סבור שכל אורחת בבית רשאית להדליק ולברך בעצמה.

במאה הקודמת התנהלה מלחמה גדולה בין האינדיבידואליזם האמריקני לקומוניזם הרוסי. הקצה האחד רמס את הפרט עד עפר, הקצה השני פירק את הקהילה, החברה והמשפחה.

הניסיונות לשלב בין הנוסח האשכנזי לנוסח הספרדי לא באו לייצר אחדות בקהילות מעורבות. הם באו לנסות לאזן את שני הקולות החשובים הללו. האם אנו עומדים לפני ה' כקבוצה או כיחידים? האם באנו לבית הכנסת כדי להתפלל אחד עם השני או רק אחד ליד השני?

כמו הרבה תובנות מאוחרות, גם את זו כבר אמר מזמן הלל הזקן בהרבה פחות מילים – "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?"

לכן, אמרתי לחבר'ה – אם אתם ספרדים בשורש נשמתכם (וזה לא באמת קשור למוצא), זה הזמן לשלב קצת אשכנזיות בתפילות שלכם. ואם אתם אשכנזים במהותכם, כדאי להוסיף קורטוב ספרדי לאופן שבו אתם עומדים לפני ה'. לא לבוא לבד, לא להגזים עם הביחד.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט סליחות בנוסח משולב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ביל גרוס תמיד אהב לאסוף דברים. מאז שהיה בן 6 הוא אוסף 'משהו'. כשבגר והתחתן, הגיעה ההזדמנות לאסוף משהו חדש – יודאיקה.

"התחלתי לאסוף יודאיקה ב-1964", גרוס נזכר. "החותן שלי היה אספן גדול של יודאיקה בארה"ב, והיום האוסף שלו מהווה את הבסיס של המוזיאון היהודי בשיקגו שנושא את שם המשפחה שלו – 'מוזיאון ספרטוס'. מכיוון שתמיד הייתי אספן של משהו – כששני הדברים האלו התחברו יצאה באמת ה-כמעט אובססיה של מה שאני עושה במשך כ-60 שנה, שזה איסוף יודאיקה".

ביל גרוס בן ה-84 נחשב לאחד מאספני היודאיקה הגדולים בעולם. הוא נולד במיניאפוליס, ארצות הברית, למשפחה יהודית שומרת מסורת. בהמשך עלה לישראל עם רעייתו ליזה ושלושת ילדיהם ומאז הוא מתגורר בתל אביב.

כשבידיו עשרות ספרים וכתבי יד נדירים, שמספקים הצצה להווי היומיומי והתרבותי של היהודים בהיסטוריה ברחבי הגלובוס, כשהיה בן 52, פרש מעסקיו בתחום היהלומים כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו לתיעוד ולמחקר של האוסף. את מחקריו ופריטים מאוספיו העמיד לרשות יותר מ-180 תערוכות שנערכו במוזיאונים ברחבי העולם, שאותם הוא מלווה.

"אני בר מזל לא רגיל, אני לא מכיר אף אחד עם חיים עשירים כמו שהיו לי", הוא אומר לי.

ובאמת, על הפריטים שבאמתחתו הוא מדבר בהתלהבות ובהתרגשות של אספן מתחיל. את הפריטים הוא מאתר מחנויות של עתיקות, חנויות ספרים, מכירות פומביות או ממשפחות פרטיות שמחזיקות ביודאיקה. הפריט הכי נפוץ בתחום, הם ספרים מודפסים, כפי שגרוס מסביר:

"כשהדפיסו ספרים בעברית הדפיסו מאות או אלפי עותקים, ולמרות כל הבעיות שהיו בהיסטוריה שלנו מבחינת שריפת ספרים וכדומה – עדיין ישנם המון ספרים בשפה העברית או עם אותיות עבריות".

מה הפריט הכי קדום באוסף שלך?

גרוס: "הפריט הכי קדום הוא מהמאה השישית, ממסופוטמיה דאז, פחות או יותר עיראק של היום, שם היהודים היו אנשי מאגיה והם היו מייצרים קערות להגנה משדים. בתוך הקערות היו כותבים טקסטים ולפעמים גם הייתה תמונה של השד באמצע הקערה. הקערות האלו היו בשימוש – היו הופכים אותן על הרצפה של הבית, וכל זמן שלא הזיזו את הקערה השד היה כלוא בתוכה ולא היה יכול להפריע למשפחה. יש לי 2 קערות כאלה".

בזכות שני תל-אביבים

למרות שהייתה זו תקופת צנע, ב-1950, ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, ביקש הקצבה מיוחדת עבור פרויקט שהגה לאיתור וצילום כתבי יד עבריים מכל הדורות הפזורים בכל קצווי תבל, וריכוז ההעתקים בירושלים, שכן זיהה את החשיבות שבהבאת אוצרות התרבות והרוח היהודית לישראל.

המפעל הזה נמצא במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית, שם מופיעים גם תצלומי כל הכתבים מאוספו של גרוס, שמאז שהחל לאסוף כתבי יד עבריים, החליט שהם יהיו פתוחים בפני כל מי שמתעניין בנושא.

כיום יש לספריה הלאומית כ- 90 אלף צילומי כתב יד, וכחלק מפרויקט דיגיטציה, רבים מהם הועלו גם לאתר הספריה.

מישאל וקנין, מי שכיהן כיו״ר דירקטוריון דואר ישראל, הוביל את תהליך ההבראה של הדואר והודח לאחרונה על-ידי שר התקשורת שלמה קרעי, הדחה שוקנין והדואר עתרו כנגדה בטענה שנבעה ממהלך פוליטי גרידא, נתקל בשמו של ביל גרוס בצילומים של כתבי יד בספריה הלאומית ופנה אליו.

כשפנה לגרוס, וקנין היה בשיא עריכת הספר 'סיור סליחות', פרויקט שיזם כדי להנגיש לציבור את פיוטי הסליחות ותפילות הימים הנוראים ולתת להם את המקום הראוי בקאנון הישראלי.

מכיוון שה'סליחות' הן הרבה מעבר לטקסט עצמו, וזר לא יוכל להבין זאת, בפרויקט 'סיור סליחות' וקנין ניסה 'להאניש' את הסליחות ולהעביר לקורא את התחושה כולה שבמעמד הסליחות, ולכן יצר פרויקט חוויתי רב חושי של מילים, מוסיקה ואסתטיקה.

זה התחיל משני חברים של וקנין, חילונים ותל-אביביים, שביקשו להבין מה זה בעצם סיור סליחות. "הצעתי להם שניפגש בארבע לפנות בוקר בבית הכנסת "עדס" שבשכונת נחלאות, אותו אני נוהג לפקוד יחד עם בניי בכל שנה בליל הסליחות. אין כמו בית הכנסת הזה כדי להבין סליחות מהן", וקנין סיפר.

"אחרי שהשיחה הסתיימה חשבתי לעצמי: האם יש דרך להסביר את עולם הסליחות, המתקיים למעלה מאלף שנים וכתוב בשפה עתיקה ובחלקו אף בארמית, לאנשים שלא פגשו בו מעולם? כיצד ניתן לתווך בצורה נגישה וידידותית את החוויה הזו – שהיא עבורי חוויית ילדות מכוננת, הכוללת מילים, צלילים, ריחות וטעמים – למי שזו עבורם הפעם הראשונה?", תהה.

אז הוא החל לכתוב – על מקורו של מנהג הסליחות, על פיוטי הסליחות המרכזיים ואפילו על כוסות התה והקפה, שהשמש של "עדס" מסתובב ומחלק במסירות לכל המתפללים. אחרי ההכנה הזו, כשהחברים הגיעו לפגוש אותו בבית הכנסת "עדס" בשעה שקבעו, הם חוו את הסליחות באופן מיוחד.

כך התחיל המסע אל הספר שערך, בו וקנין מציג את הפיוטים לצד הסבר, תרגומים וביאורים, מאמרי פרשנות וחוויות אישיות מעולם הסליחות של כותבים וכותבות מעולמות ההגות, התרבות, המחקר האקדמי והמוסיקה.

פרויקט 'סיור סליחות' כולל גם ממד מוסיקלי ובו שני אלבומי מוסיקה: אחד בגרסת בית הכנסת, עם ביצועים של פיוטי הסליחות והתפילות בלחנים מסורתיים, ואלבום שני עם עיבודים עכשוויים. הגרסה המוסיקלית של הפיוטים, בביצוע חברי אנסמבל הפיוט הירושלמי עם גדול הפייטנים הרב חיים לוק ואחרים, זמינה באמצעות סריקת קוד QR המצורף לכל פיוט, כך שניתן להאזין לפיוטים משל הייתם בבית כנסת לפנות בוקר.

בפרויקט מוצגים גם 130 צילומים של כתבי יד וספרים עתיקים, בהם מופיעים פיוטי הסליחות והתפילות המרכזיות של הימים הנוראים מכל קהילות ישראל. כתבי היד, שחלקם בני אלף שנה ויותר, נאספו מספריות ומאספני יודאיקה בכל רחבי העולם, מהווים עדות גנוזה לעושרה של מסורת הסליחות ומספרים את סיפור הכישרון, היצירתיות והאסתטיקה שהיו חלק ממנה לאורך הדורות.

כיצד ניתן לתווך בצורה נגישה וידידותית את חוויית הסליחות – שהיא עבורי חוויית ילדות מכוננת, הכוללת מילים, צלילים, ריחות וטעמים – למי שזו עבורם הפעם הראשונה?

 

גם צילומים מאוספו של גרוס מופיעים בספר.

"כשמישאל סיפר לי על הפרויקט מאוד התרגשתי", גרוס נזכר. "הוא החליט, החלטה נבונה לטעמי, להציג לצד הפיוט בעברית כתב יד או ספר מודפס עם הפיוט בצורה מקורית. ישבנו יחד שעות רבות ובחרנו כתבי יד לספר. יש לי אוסף די גדול של כתבי יד ובהרבה מכתבי היד של התפילות יש גם פיוטים. מאוד שמחתי להשתתף במפעל הזה".

חיבה לאיורים

באיסוף כתבי היד שלו, גרוס משקיע בכתבי יד עבריים שמוצאים חן בעיניו. "לרוב, רק מיעוט מכתבי היד מאוירים. אני בחרתי כתבי יד מאוירים לאוסף שלי, כי עיקר החיבה שלי לאוסף הוא הפן הוויזואלי. אני לא בן אדם עם רקע חזק בהלכה או בעבודות חז"ל, אז התמקדתי במה שאני הייתי יכול להבין, שזה החלק החזותי של הכתבים. עניין אותי איך לחבר את היהודי במקום מסוים לתרבות הכללית שלו".

"לפי דעתי יש לפן הוויזואלי חשיבות רבה שהיסטוריונים וחוקרים עדיין לא בהכרח מודעים אליה", הוא מתאר, ומסביר שלאיור בדף התפילה יש אפקט שמסייע למתפלל:

"עיקר המשיכה לדף התפילה הוא כמובן דרך המילים, אבל בדרך כלל לכל בן אדם יש צורך למשהו ויזואלי. בכתבי היד האלו רואים פיוטים בכל הצורות והסוגים, ולדעתי זה גם עוזר במשיכה ובריכוז בזמן התפילה. בכתבי היד שלי לפחות, האיורים הם חלק אינטגרלי מהטקסטים והלחנים והם מהווים עוד אספקט של הפיוט".

יש סגנונות ויזואליים שמאפיינים קהילות שונות של יהודים בתפוצות?

"בהחלט", גרוס משיב. "כמעט בכל מקום שיהודים היו גרים בו היו סגנונות מקומיים מפני שלעם שלנו אין עבר ויזואלי עשיר כל כך. יהודים חיו במשך דורות בתוך תרבות לא יהודית ובאופן טבעי לקחו דברים, במיוחד בחלק הוויזואלי, מהמקומות שבהם הם גרו, והשתמשו באלמנטים הללו בתוך כתבי יד ואיורים. רואים בכתבים שהמסורת שלנו מוצגת באופן דומה בכל אזור בעולם מבחינת הטקסטים- לפחות מבחינת פיוטים ותפילות מסוימות אחרות, אבל הצורה של הטקסט נלקחה מהמקום שבו אותו יהודי גר".

"לדוגמא", הוא מפרט, "בספר 'סיור סליחות' יש תצלום של ספר פזמונים שיש בו פיוטים ממרוקו. הדף שמוצג בספר מראה שהצורה של הדקורציה היא קשת ערבסקית, כמו שרואים בכל בניין במרוקו. ניכר שהסופרים של אותו כתב יד פשוט כתבו ואיירו את המציאות שהייתה סביבם. זה מה שמאוד מושך אותי בפן הוויזואלי; בספר יש כתבי יד מהאוסף שלי מאירופה המזרחית, מארץ ישראל, מגיאורגיה, מעיראק, מכורדיסטן הפרסית, ממרוקו, מהאימפריה העות'מאנית, מפרס, מתוניסיה ומתימן – וזה בתוך מבחר של 13 כתבי יד, ואת כל מדינות המוצא של כתבי היד אפשר לזהות לפי האיורים שיש בתוך הספרים. את הסגנון רואים בכתובות מהאזור, בכתבי יד של תפילות מהאזור, בתפילות אחרות למשל – בפורים, ועוד".

יהודים חיו במשך דורות בתוך תרבות לא יהודית ובאופן טבעי לקחו דברים, במיוחד בחלק הוויזואלי, מהמקומות שבהם הם גרו, והשתמשו באלמנטים הללו בתוך כתבי יד ואיורים

יש פיוטים שמופיעים בספרים מכל התפוצות וכאלה שייחודיים לתפוצה מסוימת?

"בוודאי. לפיוט יש עבר עד בית המקדש הראשון של היהודים. לפני כמעט 3,000 שנה – אז יש לפיוטים מסורת עשירה ובסופו של דבר הם הופיעו בכל התרבויות. רואים את זה בכתבי יד של פיוטים או בתוך ספרי תפילות אצל כל העדות ובכל הזרמים של יהודים שגרו בגלות", גרוס מסביר, ומוסיף:

"יש פיוטים מיוחדים בכל מקום ויש פיוטים שהם פשוט רכוש של העם היהודי לא משנה איפה הם – למשל, כל מי שהיה בבית כנסת יכיר את הפיוט 'אדון עולם'. הפיוט הזה מופיע באותה צורה ובאותן המילים בכתבי יד מכל המקומות. כמובן שהלחנים יכולים להיות שונים בכל מקום, מכיוון שלא רק האומנות של הכתב יד, אלא גם המוזיקה הרבה פעמים מושפעת מהתרבות המקומית. בגלל זה, למשל, לפיוטים ממרוקו יש צליל של מוזיקה ערבית".

יש פיוטים מיוחדים בכל מקום ויש פיוטים שהם פשוט רכוש של העם היהודי לא משנה היכן. כל מי שהיה בבית כנסת יכיר את הפיוט 'אדון עולם'. הפיוט הזה מופיע באותה צורה ובאותן המילים בכל כתבי יד בתפוצות

מכל העולם

כאספן יודאיקה שעוסק כמעט שישה עשורים בשימור המסורת התרבותית והיהודית, מה אתה חושב על פרויקט כמו 'סיור סליחות'?

גרוס: "אותי מאוד מעניין הנושא של המקורות. העניין שלי הוא לא רק בכתבי יד אלא גם בתשמישי קדושה, ספרים מודפסים ודפים בודדים, ותמיד מתוך מחשבה איך אפשר לשים את זה בקונטקסט של המקורות, של המקום ושל האנשים. מישאל הציג בדיוק את זה – הוא היה יכול לשים בספר רק טקסטים, אבל כתבי היד נותנים לפיוטים חיים; הם מוסיפים אלמנט כל כך חשוב שאנשים יבינו שיש כאן דברים מימי הביניים ועד ימינו שמוצגים, ויקבלו איזה שהוא הקשר לנושא של פיוטים. הם רואים דפים מקוריים אמיתיים, עליהם כתובים כל אחד מהפיוטים ממבחר עצום של מקומות וארצות – וזה דבר שיש לו הרבה משמעות".

ולדידו, המנגינות של הפיוטים, שלראשונה מועברות לקורא, משלימות את החוויה באופן הוליסטי.

"מוזיקה זו צורה של תפילה", סובר גרוס. "הקטעים הכי יפים בתפילה הם תמיד הפיוטים. לרוב בעל התפילה קורא לבדו אבל כשמגיעים לפיוטים כולם שרים אותם וזו פשוט אווירה אחרת לגמרי. הלחנים של הפיוטים כל כך מיוחדים, כמעט מיסטיים – הלחן חוזר על עצמו והבתים כתובים בשפה יפה וזו חוויה מיוחדת. בספר, הקורא יוכל לשמוע את הלחן של הפיוטים וזה חידוש מאוד חשוב שמושך את הנשמה של הבן אדם".

וכולם היו בניו, אך יש שני כתבי יד, שגרוס העניק את צילומיהם גם לספר 'סיור סליחות', שאהובים עליו במיוחד:

"יש כתב יד ממרוקו שכמעט בכל דף הוא צבעוני, עם הצורות של הדקורציה שרואים בבניינים ובמקומות שונים במרוקו, שמופיעים בכתבי יד של ערבים גם כן, וישנו כתב יד מהאימפריה העות'מאנית שבו דף הפתיחה הוא בדיוק כמו דף של פתיחת קוראן, כך שרואים ספר של קהילות יהודיות בכיסוי של כתבי יד ודקורציה איסלמית. לדעתי זה מאוד נחמד, כי היום די מפחדים להשתמש בדברים כאלה, כמובן בעקבות כל הגישה של היהדות האורתודוכסית והאולטרה-אורתודוכסית שבה העניין של איורים ופיגורות הוא קצת קשה, ואיפה שבעבר הדקורציה הייתה מאוד חשובה, היום, לפי מה שאני רואה, היא כבר הרבה פחות חשובה. לדוגמא, בכתובות", הוא מפרט:

"יש כתובות שנעשו בכתב יד כל כך יפה, אבל היום הכתובה נכתבת בעיקר בדפוס – למה לא לעשות דפוס יפה? הכתובות המודפסות היום כל כך פשוטות ואין להן שום עניין של דקורציה שיכולה למשוך את העין ולפאר את הנוסח", הוא אומר כמעט בכאב.

הצצה לכמה כתבי יד עבריים עתיקים מרחבי העולם:

בת אהובת אל, כתב יד, כורדיסטאן, המאה ה-19

כתב יד זה הוא מתוך ספר תפילה יהודי כורדיסטאני ייחודי. הספר כתוב בעברית ובפרסית, ונכתב על ידי סופר או אומן מקומי. הספר מאופיין בצורה מיוחדת ומאורכת של העמוד, שמצויה כמעט בלעדית בכורדיסטאן האיראנית. האיור בספר נצבע בגואש או צבעי מים, והוא דומה לסוגי איורים שנמצאים בכתובות ובאיורים מאותה תקופה. זה מעניין איך אזורים שונים פיתחו סגנונות שונות של אומנות ועיטור בספרי הקודש.

היהודים הראשונים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והיו מצאצאי עשרת השבטים. בספר מלכים ב' מסופר כי מלך אשור הגלה את עשרת השבטים לאשור, מסורות היהודים הכורדים מספרות כי היהודים הגיעו לכורדיסטן עוד באותה תקופה, והם צאצאי עשרת השבטים.

הצילום שמופיע בספר הוא מתוך פיוט שחלקו האחרון, הכולל ארבעה בתים ונפתח במילים ״חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לָךְ שָׁבִים״, נאמר בחלק מהקהילות כקטע הסיום של סדר הסליחות היומי או כקטע הפתיחה של תפילת ערבית ביום השני של ראש השנה.

גיבורת חלקו הראשון של הפיוט היא קהילת ישראל, הנדמית לבתו האהובה של הא-להים, ששנתה נודדת בגלל גודל חטאיה והיא מקדימה לקום ולהתפלל אליו, לשפוך אל לבה ולבכות ולהתחנן על חטאיה. חלקו השני של הפיוט הוא פנייה אל הא-ל בבקשה שיחון על בניו, המבקשים לחזור בתשובה ועומדים לפניו באימה וביראה, שיזכור את מידת רחמיו ביום הדין ויסיר את כעסו מעל בניו העומדים למשפט. האותיות הראשונות בכל בית הן כנראה שמו הפרטי של משורר הפיוט (בנימין חזק), אולם זהותו לא ודאית. הפיוט, המסתיים בבקשה להחשת זמן הגאולה, מושר על ידי החזן.

כל נדרי, מתוך ספר פיוטים למועדי השנה, כתב יד, מרוקו, 1900

כתב היד העתיק הזה הוא מתוך ספר תפילה יהודי ממרוקו ונכתב ואויר על ידי יהודי מהקהילה. העיצוב טיפוסי מאוד לספרי תפילה במרוקו. הוא נכתב במאה ה-18, והוא מעוטר בציורים יפהפיים בסגנון אופייני לכל מסגד ובניין מוסלמי, סגנון המורי – סגנון אמנותי שהתפתח בספרד המוסלמית במאה ה-13. הסגנון כולל קשתות, כיפות, סימטריה וצורות גיאומטריות. הספר כתוב בעברית, והוא עדות חשובה לתרבות היהודית במרוקו, והוא מהווה מקורי ייחודי למידע על ההיסטוריה, הדת והאמנות של יהודי מרוקו.

לאורך הדורות הייתה יהדות מרוקו מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, הלשונות, הפסיקה ההלכתית, האמנות ועוד.

כל נדרי היא התפילה המרכזית של ערב יום הכיפורים, בו מפרטים המתפללים את כל סוגי הנדרים והשבועות שנטלו על עצמם בשנה האחרונה וגם את אלה שייטלו על עצמם בשנה הבאה ומכריזים על היותם בטלים ומבוטלים. מחבר התפילה, הכתובה בשפה הארמית, אינו ידוע, והחוקרים סבורים שמדובר בתפילה ש"צמחה מלמטה", משדרות העם. תפילת 'כל נדרי' מופיעה לראשונה בסידורו של רב עמרם גאון, בן המאה התשיעית, שמתח ביקורת נוקבת על עצם אמירתה.

וידוי וי"ג מידות, כתב יד, בגדאד, 1882

כתב היד העתיק הוא מתוך ספר תפילה יהודי עיראקי ייחודי. הספר כתוב בעברית עם השפעה רבה של השפה הערבית, כך שבמבט ראשון נראה ממש כאילו הוא כתוב בשפה הערבית. הספר מאופיין בשימוש ייחודי באותיות בלוק, חלוקת עמוד התפילה וכן צביעת הרקע במקום צביעת האותיות. כל המאפיינים הללו מהווים אלמנטים עיצוביים להידור ספרי התפילה.

כתבי היד העיראקיים הם לרוב מאוד אסתטיים, ככל הנראה בשל השפעת הקהילה הבבלית, שקיימת כבר 2,000 שנה ונחשבת אחת מבין הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. קהילה זו הייתה הקהילה היהודית הראשונה שפיתחה חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף בגלות, ונחשבה למרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

הספר שנמצא ומוצג כאן, ובספר 'סיור סליחות', הוא עדות נדירה לתרבות היהודית העיראקית עם הסגנון הייחודי שלה. הוא מאפשר לנו הצצה לעולם המושגים והמחשבות של היהודים בעיראק, ולדרך שבה הם התפללו, והוא גם יצירת אמנות יפהפייה בפני עצמו.

תפילת הווידוי שבקטע נאמרת במהלך השנה, גם בתפילת שחרית וגם בתפילת מנחה. היא נחשבת – יחד עם י"ג מידות ועם קבלת עול מלכות שמיים – לליבת הסליחות. הווידוי המילולי והכרת האדם בחטאיו מהווים על פי הרמב"ם את עיקרו של תהליך התשובה: "כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: ״איש או אשה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה', ו'). זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודין? אומר: "אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם, משנה תורה ספר המדע, הלכות תשובה, פרק א', הלכה א'). תפילת הווידוי נאמרת במהלך ימות השנה על ידי כל מתפלל בלחש ובימי הסליחות נאמרת בקול על ידי החזן והמתפללים.

קדיש, מתוך סידור נוסח האר"י עם כוונות התפילה, כתב יד, מזרח אירופה, 1750

כתב היד העתיק הוא ספר תפילה קבלי ייחודי. הוא כתוב לפי הסדר הקבלי של האר"י, ומכיל מגוון כוונות סתורות המביאות לכוונות ומחשבות של המתפלל. זהו שילוב נדיר בכתבי היד של תפילה קבלה ואסתטיקה. הספר כתוב בעברית קולמוס מהמאה ה-18. בנוסף, ניתן לראות בספר סימני שימוש של שמן מהאצבעות, שמרמזים שהוא היה בשימוש אישי. סביר להניח שהספר היה בעיקר בשימוש לאחר הקמת תנועת החסידות, כי לפני כן היו אנשים מעטים שהתפללו מסידורים וספרי תפילה קבליים.

הספר הוא עדות נדירה לתרבות הקבלה ביהדות. הוא מאפשר הצצה לעולם המושגים והמחשבות של הקבלה, ולדרך שבה המתפללים הקבליים ניסו להתחבר לבורא עולם. הספר הוא גם יצירת אמנות יפהפייה ובעלת חשיבות היסטורית ואומנותית.

את תפילת הקדיש פוגש היהודי בכל יום ובכל מקום בחייו – בתפילות בית הכנסת, בלימוד התורה בבית המדרש, בשמחה ובאבל. לאמירת הקדיש, הכתוב בשפה הארמית וחלקים ממנו מופיעים לראשונה בתלמוד הבבלי, ייחסו חז"ל סגולות לכפרת חטאים ולריצוי הא-ל בעת עמידה למשפטו: "אמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:ׇ כּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא".

הפוסט כתבי היד העתיקים שנותנים הצצה לסליחות ההיסטוריות בכל תפוצות ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אין על דמעות ותחנונים. בסוף, יותר משמחה ומחיאות כפיים – זה מה שמיישר לי את הנפש המקומטת, הדמעות הן כמו מים שמכניסים למגהץ אדים

איך שהוא כשאנשים רוצים להגיד שתפילות זה לא תמיד דבר מאתגר או מרוחק והם דווקא מאוד מתחברים לתפילה הם אומרים : "נגיד סליחות של ספרדים". זה נראה לי לא חוכמה, כי סליחות של ספרדים זה כיף. יש תה חם ומתוק, וסיגריות בחוץ, ושירים וחוויה שהכל בסדר, אף אחד, כולל הקדוש ברוך הוא, לא מקפיד עליך, אתה לא בעל חוב, הכל נסלח.

למרות החוויה המתוקה הזו אני דווקא מאוד אוהבת סליחות של אשכנזים. קודם כל, כי בתור אשכנזיה בת אשכנזים זה מה שאני מכירה מילדות, וגירסתא דינקותא זה משהו שאי נאפשר בכלל לתת לו 'פייט'. הסליחות המוכרות, המנגינות האלה, הן מה שלוחץ לי בלב על הכפתור הנכון בימים האלה, כפתור שמכניס ל'מוד' "ימים נוראים". בכלל, ספרדים לא כל כך קוראים לימים האלה 'ימים נוראים'. הם לא לגמרי מבינים, הספרדים, מה יש להיות בדיכאון מסליחות? הרגע אמרו לך ששומעים אותך, שסולחים לך יא בינתי, שלמרות שצעקו עלייך ומעיפים אותך לחדר, אוהבים אותך בלי תנאי ובלי להגיד שאוהבים אותך בלי תנאי. אז מה יש לך לבכות עכשיו? יאללה, קומי, קומי, תשתי תה, יעבור לך.

חוץ מזה, שאין על דמעות ותחנונים. בסוף, יותר משמחה ומחיאות כפיים – זה מה שמיישר לי את הנפש המקומטת, הדמעות הן כמו מים שמכניסים למגהץ אדים. כמו שאומר קהלת: "טוב ללכת לבית אבל מלכת לבית משתה..". להתבונן בתכלית דרך החסר וההפסד יאפס אותך חזק יותר על החיים שלך מאשר התבוננות על החיים מתוך פריזמה של קלות ואפילו שמחה שיכולה להביא לשאננות.

בגיל מאוחר יחסית הכרתי את האירוע הזה ששמו סליחות של ספרדים. אני כותבת אירוע, כי זה לא רק תפילה. יש שם תה חם ועשן של סיגריות בחוץ, ומחיאות כפיים ושמחה וכל מיני הרגשות שלא הכרתי ששייכים למתחם הזה שנקרא בית כנסת. תה? תה שותים בבית. בסליחות של ספרדים שרים "יה שמע אביונך" בצורה כזאת נחמדה שכמעט בא לך להיות אביון.

בסליחות מזכירים גם חלק מתפילת הגשם. ואני לא מבינה – איך הם מעיזים לשיר כל כך רחוק? תפילת הגשם היא מעבר להרי החושך, הרי צריך עוד לצלוח את אימת הדין של ראש השנה ומי ששורד אותו מתחיל מסע כומתה עד יום כיפור "ומי אמר שנגזר לחיים? שבכלל נגיע לסוכות? זה עוד מלא זמן", אני שואלת את מי שבבית שלנו אחראי על "סליחות של ספרדים", והוא אומר: "אף אחד לא אמר ואף אחד לא הבטיח, אבל אי אפשר לחיות ככה". והוא מכיר אותי כשאני אומרת: "אפשר, בטח שאפשר לחיות ככה, בלחץ הזה, בחרדה", אז הוא מוסיף: "אי אפשר לחיות באמת, במלאות, בהתנסות, באמון".

לא כדאי לחיות פה יום – יום תלויים בגרון על החבל הרועד הזה, אם נחיה או נמות. אולי באמת אנחנו לא אחראים על זה ולא יכולים לדעת, אנחנו פה בשביל להחליט איך נחיה את הבינתיים; איך נעמוד בסליחות בערב ראש השנה ונעז לשיר שירה על הגשם שיבוא. כי בסוף- הוא המטרה. חרשנו הרבה את האדמה, זרענו, שתלנו, התפללנו, ניקינו את ליבנו בסליחות, חרשנו את אדמת הלב, השקינו אותה בדמעות, בשביל מה? בשביל הגשם שירד, הברכה שתצמיח לנו פירות.

צריך לזכור שבעצם כל ה"סליחות" והחרטה וקבלת מלכות מחודשת ועמידה בדין וימים נוראים – הכל בשביל להכין את שדה הלב לגשם שיבוא ויצמיח תפוחים באדמת המדבר.

(ניצבים תשפ"ב)

הפוסט סליחות של ספרדים – זה בא עם תה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בימי הסליחות אנו חווים את המתח הזה במלוא היקפו

בראשית הפרשה, מצוות הביכורים, ומקרא ביכורים. עיון בפסוקים מלמד דבר מעניין: מצד אחד, ההנחיות מתייחסות לאדם המביא את הביכורים כאדם בודד העומד בפני אלוקיו: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה", ואף בפניה אל הכהן כך: "ובאת אל הכהן… ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוקיך" (כו: ג), ומאידך גיסא, הסיפור אותו מספר מביא הביכורים, הוא הסיפור הלאומי. הוא מתייחס ל"אלוקי אבותינו", ומזכיר בלשון רבים את קורות העם במצרים.

על כך אומר מדרש תנאים לפסוק ג: "לה' אלה' – מיכן אמרו – אין מחילין שם שמים על היחיד: מעשה ברבן גמליאל שהיה בא בספינה והיו תלמידיו עמו ועמד עליהן סער גדול בים. אמרו לו, רבי התפלל עלינו. אמר: א-להינו רחם עלינו, אמ' לו רבי כדאי אתה שיחול שם שמים עליך. אמר א-להי רחם עלינו".

לכאורה, אומר המדרש דבר והיפוכו. שם שמים לא חל על היחיד. במטבע הרגיל של הברכות, אנחנו מברכים בלשון רבים "ה' אלוקינו". ועם זאת, סיפורו של רבן גמליאל מלמד אותנו שיש מי שכן ראוי ששם שמים יחול עליו גם כיחיד. שהקב"ה מבחינתו אינו רק מנהיג העולם, אלא מנהיג שלו אישית המחובר אליו. כזה הוא רבן גמליאל שגם בתפילתו על הרבים, יכול לפנות באופן הקרוב והפרטי: "א-להי רחם עלינו".

מביא הביכורים, אם כן, הוא מי שמצוי במעלה גדולה זו. הבאת הביכורים יש בה חיבור של מעשה לאומי המבטא זיקה אל ההיסטוריה הלאומית, ואל הישיבה בארץ שהובטחה לאבותינו, ועם זאת – יש בה משהו פרטי ואינטימי. לא רק עם ישראל קיבל נחלה, כי אם האדם הפרטי שזכה לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, ולהביא מהם ביכורים. הוא עומד היום בפני הכהן, ובפני ה' אלוקיו.

בימי הסליחות אנו חווים את המתח הזה במלוא היקפו. מצד אחד – היש דבר אישי ופרטי יותר מעמידתו של השב בפני אלוקיו? מצד שני – מהי עמידתנו לפני הקב"ה אם אנחנו לא מסתכלים גם על צרת האומה כולה, על הכלל, על הצורך להגיע שלמים לפני הקב"ה גם כעם.

במוצאי השבת יצטרפו אומרי הסליחות האשכנזים אל אומרי הסליחות הספרדים. מסורות העדות השונות יש בהן גם את שתי הפנים הללו – סליחות אישיות ופרטיות יותר של האדם העומד בפני אלוקיו, לעומת מסורת שבה הסליחות מתייחסות יותר לצרת הכלל ולתשובת העם מחטאיו.

זכינו והיום בארץ ישראל נאמרות אלה וגם אלה, ומעניקות לנו תמונה שלמה יותר של העמידה מול הקב"ה.

(כי תבוא תשפ"ב)

הפוסט איך לעמוד מול הקב"ה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על האדם לשלב בחשבון הנפש גם את מעשיו הטובים ואת הישגיו הרוחניים

במהלך שבע שנים נדרש אדם להצהיר שנהג כדין ביחס למעשרותיו מהיבול שהיה לו בשדותיו ובמטעיו. אמנם, בלשון התורה מדובר באמירה הצהרתית – "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי  ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת … לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי", אבל בלשון חז"ל הוגדרה משימה זו כוידוי. כך שנינו מעשר שני (ה,י): "במנחה ביום טוב האחרון (= של פסח) היו מתוודין כיצד היה הוידוי? בערתי הקודש מן הבית". אדם עומד ומצהיר על כך שהפריש מעשרות בדיוק כפי שציוותה עליו התורה. מדוע, אם כן, חז"ל כינו הצהרה זו בשם "וידוי" שפירושו הפוך, שאדם דווקא מתחרט על מעשיו הרעים?

תשובה לכך ניתן למצוא בדבריו של הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות ב, מעשר שני, אות טו): "על כן נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה ולשמוח נפשו בפועלי יושר כתורה וכמצווה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו".

לדעת הרב, טמונה סכנה בכך שאדם מתמקד במעשיו הרעים. הוא עלול לפתח דימוי עצמי נמוך בשל ביקורת עצמית מופרזת, שעלולה חלילה לגרום לשיתוק. לכן התורה מבקשת מאיתנו להתמקד גם בדברים טובים שעשינו. חכמים בחרו להגדיר הצהרה זו בשם וידוי על מנת שנדע שאל לנו להתמקד בווידוי רק במעשינו הרעים אלא גם במעשים הטובים שאנו עושים בשגרה.

אדם זקוק לשני וידויים. האחד הוא עריכת חשבון נפש, שבמהלכו הוא מזכיר את חטאיו ומתבייש בהם ואילו, הווידוי השני מתמקד במעשיו הטובים ובהשתדלותו לעשות את מצוות הקב"ה.

החל מ'מוצאי מנוחה' יצטרפו בני עדות אשכנז לאמירת סליחות ובתוכן הווידוי. מדי יום נזכיר את פשעינו וחטאינו וככל שנתקרב ליום הכיפורים עלולים אנו להרגיש תסכול, שכן אנו מלאי עוונות ללא זכויות ומעשים טובים. פרשת וידוי מעשרות מלמדת אותנו, שעל האדם לשלב בחשבון הנפש גם את מעשיו הטובים ואת הישגיו הרוחניים. השילוב שבין שני חלקיו של הווידוי יוביל את האדם בצורה בריאה יותר לתיקון נפשו, ובלשונו של הרב קוק שם: "על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כווידוי של חטאים… גם כן בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'".

(כי תבוא תשפ"ב)

הפוסט וידוי על דברים טובים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אוירת ההתכוננות של חודש אלול וה'סליחות' אפופות הקסם, מושכות אליהן את הצמאים לקשר עם ריבונו של עולם

בשבוע שעבר, במסגרת שרות מילואים, הזדמנתי לבסיס צה"ל בעיר ילדותי צפת. שם, כמו בבסיסים נוספים, עשרות חיילים שאינם 'דתיים', הצטרפו מידי לילה לאמירת הסליחות לאחר חצות הלילה. למותר לציין שלמחרת הם נדרשו להמשיך לתפקד כרגיל, רובם בתפקידים תובעניים ומאתגרים הדורשים ערנות וריכוז.

בשנים האחרונות, גם בעיר מודיעין, בה אני חי ופועל, בני נוער רבים שאינם 'דתיים' מצטרפים לאמירת הסליחות לאחר חצות הלילה. לפני כמה שנים התקיים מעמד סליחות של רבבות בכותל המערבי, רבים מהמשתתפים לא היו 'דתיים'. 'סיורי סליחות' בשעות הקטנות של הלילה הפכו מזמן מוקד משיכה למבקרים רבים, גם שאינם 'דתיים'. כך גם בין המגיעים לבתי הכנסת בראש השנה לשמיעת תקיעות השופר, הצמים והמשתתפים  בתפילות ביום הכיפורים.

ההשתתפות בסליחות היא הוכחה נוספת, למי שצריך, שה'הגדרות' המלאכותיות שמבקשות להבדיל ולהפריד בין חלקים בתוך עם ישראל אינן תקפות! זה לא אומר שכולם זהים, אבל ההגדרות הללו, מלאכותיות, ומלובות בעיקר ע"י אנשי פוליטיקה ותקשורת, ועוד מעגל לא גדול של בעלי ענין. השיח הנכון הוא השיח ה'מאחד' ולא השיח המפריד.

אוירת ההתכוננות של חודש אלול לקראת הימים הנוראים, וה'סליחות' אפופות הקסם וההוד המגנטי, מושכות אליהן את הכמהים והצמאים לקשר עם היהדות ועם ריבונו של עולם. הסגנון המתנגן, הקליט והפייסני של הסליחות בנוסח עדות המזרח מאפשר את הקשר הזה לכל המנעד של הציבור: 'דתיים' ושאינם, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, תלמידי חכמים ופשוטי העם, מכל העדות והזהות הפוליטית. כל אחד מתחבר בהתאם למקום הרוחני שלו ולנימי נפשו. הסליחות גם מביאות לידי ביטוי את הכמיהה של הלב היהודי להתחבר אל המכנה המשותף המאחד אותנו בעצם היותנו יהודים, ולבוא להתפלל ביחד.

בפרשתנו, פרשת כי תבוא, נקרא על הבחירה הדו-צדדית, שלנו בקב"ה ושל הקב"ה בנו: "את ד' הֶאֱמַרְתָּ היום להיות לך לאלוקים, וללכת בדרכיו וגו'. וד' הֶאֱמִירְךָ היום להיות לו לעם סגולה וגו'" (דברים כו יז – יח). המילה 'האמרת' ו'האמירך' מתפרשות כ: "לשון 'הפרשה' ו'הבדלה'. הבדלתי לך מאלהי עובדי כוכבים להיות לך לא-להים. והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה" (רש"י שם). ואילו בעלי התוספות פירשו: "'האמרת' – לשון תמורה וחלוף. כלומר, בשביל ד' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה! וד' האמירך, החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה" (דעת זקנים מבעלי התוספות שם). חז"ל דרשו שהם באים מהמילה 'חטב': "'את ד' האמרת היום וד' האמירך היום', אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שאמרתם: 'שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דה"א י"ז): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'" (ברכות ו א). משמעות הדבר שאנו מייחדים את הקב"ה כא-ל יחיד ומיוחד, והקב"ה מייחד את עמו כעם מיוחד מכל העמים. אולם יש בכך גם משמעות נוספת, של אחדות. כפי שאנו מזכירים במנחה של שבת: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". זיקת הגומלין ביניהן היא נקודה שמאחדת אותנו ל'עם אחד'.

אבל יש בכך גם לשון שבועה: 'את ד' האמרת, וד' האמירך' – נשבענו אמונים לקב"ה והוא נשבע לנו, לעד (גיטין נז ב).

יחוד השם ואחדות ישראל שמתעוררים מידי שנה ע"י האווירה של חודש אלול, מגיעים לשיא בראש השנה בתקיעת השופר, ובהתאחדות סביב מכנה משותף שלנו כיהודים – 'להמליך' את הקב"ה ולייחד אותו: "לְדוֹר וָדוֹר הַמְלִיכוּ לָאֵ-ל כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ. וכו'. וְיֵעָשֹוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת, לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" (מוסף לר"ה).

ברוח זו נפטיר השבת: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מַטָּעַי מעשה ידי להתפאר".

ובמוצאי שבת יצטרפו לאמירות הסליחות גם קהילות עדות אשכנז.

(כי תבוא תשפ"א)

הפוסט הפופולאריות של ה'סליחות' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המעיין בנוסחי תפילה של אשכנז וספרד שחרית מנחה וערבית, ייגלה רק הבדלים צורניים של נוסח וסדר, אבל לא הבדלי תוכן ורעיון. לא כן באשר לנוסחי הסליחות, בהם בולטים הבדלים של נושאים ותכנים. מהי משמעות הדברים?               

דר' מאיר נזרי

חוקר בתחום השירה והקהילה

המעיין בנוסחי תפילה של אשכנז וספרד שחרית מנחה וערבית יגלה רק הבדלים צורניים של נוסח וסדר, אבל לא הבדלי תוכן ורעיון. לא כן באשר לנוסחי הסליחות. כאן בולטים הבדלים של נושאים ותכנים. מאמר קצר זה יעסוק בתופעה ובמשמעותה.

הסליחות הספרדיות: אמירת הסליחות הספרדיות נמשכת 40 יום (א' אלול-י'  תשרי). נוסח פיוטי הסליחות קבוע בכל יום בתוספת כמה פזמונים בעשרת ימי תשובה ובסך הכול כ-10 פיוטי סליחות קבועים. תוכנם העיקרי של רוב הפיוטים הוא וידוי על החטא, חרטה וסליחה עם שאר מוטיבים של הימים הנוראים, כמו: אפסות האדם, לעומת גדלות הבורא, המוות ויום הדין. מוטיב הגאולה הלאומית של ישראל קיים רק במידה מועטה, וציור הכלולות האלֵגורי המתאר את יחסי הקב"ה וישראל כחתן וכלה נעדר לחלוטין. דוגמאות לפיוטי סליחות (פתיחות) הם: 'אדון הסליחות / בוחן לבבות /  גולה עמוקות / דובר צדקות / חטאנו לפניך רחם עלינו ! 'בן אדם מה לך נרדם / קום קְרא בתחנונים'; 'אנא כעב זדוני תמחהו / וסלחת לעוֹני כי רב הוא'; 'למתוַדה חטאתיו זְדון לבי ואשמיו'; 'בזָכְרי על משכבי / זדון לבי ואשמיו'; 'אליך ה' נשאתי עיני, שמע קול תחנוני כגֹדל חסדך' ועוד (על פי ספר סליחות תפילת ישרים, ירושלים תש"ט).

הסליחות האשכנזיות: אף-על-פי שאמירתן מתחילה רק מהשבוע שלפני ראש השנה, נוסחן משתנה ולכל יום פיוטים משלו. הרפרטואר עשיר ומגֻוון וכולל כמה סוגי פיוטים: פתיחה, סליחה, פזמון, תחינה, עקידה, שניָּה, שלישיה, שלמונית, ובסה"כ יותר מ- 80 פיוטים (על פי סדר הסליחות המפורש, מהדורת יעקב וינגרטן, ירושלים תשמ"ד)

הווידוי על החטא, החרטה והסליחה אינם הנושאים המרכזיים. הנושא המרכזי של רוב הפיוטים (כ-75%-) סובב על הגלות והגאולה, במיוחד הפיוטים מסוג 'סליחה' המתַנִּים את מצוקת עם ישראל בגלות, הרדיפות והסבל. כמה מן הפיוטים אינם מצטיירים כסליחות, אלא כקינות על גורל ישראל בין העמים. יש והסליחה מתחילה בווידוי על החטא, אבל זה רק לכאורה, והפייטן עובר מיד כבר במחרוזת השנייה ומבקש מה' לשים לב למצבו העגום של ישראל בגלות, ובנושא זה ימשיך עד הסוף. ועוד תכונה: הציור האלגורי הנעדר בסליחות הספרדיות מצוי ומגַוֵון מידי פעם את הסליחות האשכנזיות, ויש שהסליחה כולה מתארת עלילה אלגורית, את מצוקת הרעיה – ישראל, שבעלה – הקב"ה עזבָהּ לנפשה, ומאז אינה חדֵלה לצפות לייחל לשובו.

השאלות העולות מהבדלי תכני הפיוטים של הסליחות: אפיונים אלה של הסליחות האשכנזיות מעוררות שלוש שאלות: א) מה מקומם של פיוטי הגאולה הלאומית בתוך הסליחות של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שייעודן אמור להיות בקשת כפרה וסליחה על הפרט?!

הסבר הקשור לרקע ההיסטורי: כמפתח לתשובה ראויים לציטוט דבריו של החוקר יונה דוד על הסליחות באיטליה נוסח אַמיתַי בן שְפַטְיָה (שירי אמתי, ירושלים תשמ"ה, מבוא): 'הסליחות שלו… אין בהן התוודוּת על פשעים וחרטה עליהם, אף לא קובלנה על היעדרם של קרבנות וזבחים, שבמקומם באו כעת התפילות והייסורים, אלא מסקנה הגיונית ומתחייבת מן המצב העגום של עם ישראל בגלות איטליה הדרומית דאז. מובן מאליו, שציפייתו של משוררנו היא צפיית הכלל, שתתקבל תפילתו מכוח סלחנותו של ה', שהיא ממידותיו המובהקות של הקב"ה המנויות בנוסחה הקבועה של 'י"ג מידות' שאינן שָבות ריקם. ברם, נראה כי עיקר ייעודן של סליחותיו הוא בחישוף ובגילוי ההתאכזרויות וההתעללויות בישראל עקב הגזירות הקשות שפקדו אותם וללא כל אפשרות לעמוד בהן' ( גם עזרא פליישר נותן הסבר דומה ('שירת הקודש העברית בימי הביניים', ירושלים 1975, עמ' 468): 'פייטנות איטליה פיתחה מעין מסורת של 'בכייה על השמד' ומסורת זו נמשכה אל הפייטנות האשכנזית. פליישר אף דן בסליחה ובקינה הלאומית באיטליה ואשכנז תחת כותרת אחת 'הסליחה והקינה' ובהמשך הוא כותב 'סליחות כאלו (מסוג גזירות) נכתבו בעיקר בעקבות מסעי הצלב ושאר פורענויות, שפקדו את קהילות מרכזי אירופה בימי הביניים'.

רקע היסטורי זה – יש בו להסביר גם אופיין של כלל הסליחות באשכנז: לא הוידוי, החרטה ובקשת הסליחה הם המוקד של הסליחות, אלא התביעה לשים קץ למצב העגום של ישראל בגלות. לא דין וחשבון של הפרט על עוונותיו, אלא דין וחשבון על מצב כלל האומה בגלותה, כלשונה של אחת הסליחות "פְּנֵה נָא אֶל התְּלָאוֹת ואַל לַחַטָּאוֹת". לכן לשונן של הסליחות היא לפעמים לשון תובענית הנאמרת על ידי שליחי ציבור, עורכי דינם של ישראל, הבטוחים באמונתם ובצדקת תביעתם. הפנייה בסליחות היא, אם כן, לא רק של הפרט אל נפשו לשם תיקונה, אלא גם של הכלל אל ה' הנתבע גם הוא לעשות בדק בית לתיקון המצב, הוא התיקון הלאומי, שנדרש ה' לתקן.

לכן באמצעים רטוריים שונים פונים הפייטנים להקב"ה לשים לב למצבם של ישראל: פניות ושאלות ריטוריות ודרמטיות בהן מתחילות הסליחות כמו 'אַיֵּה נִפְלְאוֹתֶיךָ'? (סליחה 12), 'אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרָתְךָ'? (15), 'חָנֵּנוּ ה' חננו'! (19), 'אָרְכוּ הַיָּמִים'! (18) ועוד. הפייטנים פונים למלאכים (7), לשערי שמַים (59) ולתורה: 'תוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִתְחַנְּנִי בְבַקָּשָׁה'!(51). הם פונים גם לי"ג מדות (36) ולברית עם האבות 'זְכוֹר בְּרִית' (40, 50)  ול'מֶלֶךְ מְלָכִים' (75).

כל הפניות הללו – יש בהן כדי לזעזע ולבטא את הזעקה של האומה בגלותה, ולמרות כל תלאותיה חזקה היא באמונתה. והנה אחד מהביטויים של האמונה והקשר האמיץ, שמרגישה האומה כלפי אלהיה הוא השימוש בציור האלגורי והעלאת זכרונות החופה ההיסטורית: הרעיה הזנוחה הקוראת לדודה – חתנה לשוב אליה. ציור זה המבטא את עָצמת הרגש, האהבה והקשר – יש שמופיע כציור בודד בתוך הפיוט, ויש שנרקם לעלילה אלגורית שלמה. הנה דוגמאות לביטויים אלגוריים (בסוגריים מספר הסליחה ומספר המחרוזת):

בַּת בֵּרַרְתְּ (בחרת) לְבֵית חֶמְדָּתְךָ בְּעָלוּהָ אֲדוֹנִים… גּוֹעָה (בוכה וטוענת ש): לְדוֹדִי אֲנִי מְאֹרֶסֶת' (ו,1-2);  'מַהֵר קִלְקַלְנוּ חֻפַּת חִִתּוּנִים' (כג,7);  'רַעְיָתְךָ יוֹנָתְךָ לְךָ פּוֹנָה, הַבִּיטָה' (ע,3) ;  'זְכֹר… חֶסֶד נְעוּרִים וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתַיִךְ' (עז,4).

קיימים גם פיוטים, שכל לשונם אלגורית היא דוגמת הפתיחה 'שושנת וֶרֶד' (68) או 'מִקוֵה ישראל' (84). ויש גם פיוטי סליחות המתארים עלילה אלגורית של קשר הכלולות ההיסטוריים בין ה' וישראל בעבר אם להדגשת העימות בין העבר המפואר לבין ההווה העגום ואם כביטוי של נחמה, כי עתידה הרעיה לשוב ולחדש קשרי כלולותיה עם דודה, כמו: הפיוט 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון' (54) מאת יצחק; התחינה לבנימין בר פַּשְׁדו 'בְּעוֹד שַׁדַּי עִמָּדִי בעלני דודי', (לקט פיוטי סליחות מאת פייטני אשכנז וצרפת ירושלים תשנ"ג, סליחה סח). התחינה לדוד בר גדַליה בן יחיאל 'דומיה לא אחשה'^, (ויגרטן, סליחה ח, מחרוזת ז) והתחינה לר' מאיר בר יצחק (שם, לקט, סליחה קפח). בפיוטים אלה מעלה הרעיה הגרושה זכרונות הכלולות ההיסטוריים, מונה כל הטובות שהרעיף עליה הבעל, אחר כך מתארת את משבר הנישואין, הגירושין והגלות, ומאז היא מתפללת ומצפה לחידוש ברית הנישואין. נדגים זאת על פי הסליחה 'אלכה ואשובה' (נד).

הפיוט פותח בהצהרה ובמשאלה של הרעיה לשוב לבעל נעוריה: 'אֵלְכָה וְאָֹשוּבָה אֶל אִיֹשִי הָרִאשׁוֹן'. בהמשך מעלה הרעיה זכרונות החתונה הקדומה: 'כְּלָלַנִי יֹפִי וְכֵלִים חֲדָֹשִים… הִרְבָּה מֹהַר וְקִנְיָן הִגְדִּיל הַשִּׂמְחָה בְּכָל עִנְיָן / וְסִיֵּר וְכִיֵּר בֵּית חַתְנוּת בִּנְיָן / …חֲתָנִי הֱבִיאֲנִי חֲדָרָיו' … וכאן פתאום חל משבר: 'כִּמְעַט אֵירַע דָּבָר… וְדוֹדִי חָמַק עָבַר' ומאז מתרבים הגעגועים והתקוות, ולקראת סיום הפיוט אנו שומעים תשובת הדוד: 'שוּבִי הַֹשּוּלַמִּית מִבֵּין ֹשוֹסַיִךְ'…   זהו ציור אלגורי המתקשר אל עשרת ימי תשובה, שבהם נאמרת סליחה זו. רעיון התשובה של הפרט אל ה' מובע כאן בציור אלגורי של שיבת הרעיה – האומה אל בעלה חתנה, אלא שהשיבה כאן היא הדדית. ההדגש הוא אפוא הגאולה הלאומית בתיאורי כלולות אלגוריים בבחינת 'ועל כָּל פְּשָעִים תְכַסֶּה אהבה' (משלי י,יב), כפי שאומר פייטן אחר בסליחתו: 'כְּנֵסַתְךָ (כנסת ישראל) אַל תִּתֵּן לְכָלָה וּלְחֶרְפָּה / אִם בְּפִקּוּדֶיךָ (במצוותיך) מִתְעַצֶּלֶת וּמַרְפָּה / עַל כָּל פְּשָׁעֶיהָ אַהֲבָתְךָ תְּהֵא מְחַפָּה'. (מחפה=מכסה) (וינגרטן, סליחה ח, מחרוזת ז).

הסבר ז'נרי: לצד ההסבר היסטורי אפשר להוסיף את ההסבר הז'נרי. שירת ספרד מבליטה את היחיד ורגשותיו הן בשירת החול (שירי שבח וגנאי, תלונה והתפארות, אהבה וקינה) והן בשירת הקודש (בקשה, תוכחה, סליחה…). פיוטי התוכחה הספרדי לסוגיהם כולל הסליחה כתובים בלשון יחיד. כך גם הרְשויות. האני המדבר איננו הציבור, אלא היחיד העורך חשבון נפש פנימי עם הבורא. ז'נר זה מבליט את הצד האישי של המתפלל על חשבון העניין הלאומי ראה (פליישר,  עמ' 403 ואהרן מירסקי, הפיוט, ירושלים תש"ן, עמ' 639). תקופת תור הזהב בספרד הייתה נוחה ליהודים ביחס למצב הקהילות באשכנז בתקופות מקבילות, ולכן הדחיפות לחיבור פיוטי יחיד בנושאי תוכחה ותשובה היה רלוונטי יותר מאשר תיאור מצבי מצוקה לאומיים.  הפיוט היחידי בסליחות הספרדיות מסוג 'עקֵדה' 'אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן' המשלב בראשיתו ובסופו בקשה לגאולת ישראל הוא פיוט אשכנזי, פרי עטו של ר' אפרים בר יצחק מרגנשפורק.  בכלל פיוטי 'עקדה' רבים מופיעים בסליחות האשכנזיות המשלבים בתוכם גם צרות ישראל.

נמצאנו למדים, שז'נר 'פיוטי הסליחות' מוגדר ונתפס באופן שונה בשתי האסכולות הספרדית והאשכנזית. בספרד פיוטי הסליחות עניינן בקשה, תוכחה וחשבון נפש בין היחיד לבין בוראו לעומת פיוטי הסליחות באיטליה ובאשכנז העוסקים יותר בכלל האומה ובחשבון הנפש בין הרעיה ישראל לבין דודה הקב"ה וקרובים יותר לקינות הלאומיות.

הפוסט על סליחות אשכנזיות וסליחות ספרדיות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.