על סליחות אשכנזיות וסליחות ספרדיות

המעיין בנוסחי תפילה של אשכנז וספרד שחרית מנחה וערבית, ייגלה רק הבדלים צורניים של נוסח וסדר, אבל לא הבדלי תוכן ורעיון. לא כן באשר לנוסחי הסליחות, בהם בולטים הבדלים של נושאים ותכנים. מהי משמעות הדברים?               

דר' מאיר נזרי

חוקר בתחום השירה והקהילה

המעיין בנוסחי תפילה של אשכנז וספרד שחרית מנחה וערבית יגלה רק הבדלים צורניים של נוסח וסדר, אבל לא הבדלי תוכן ורעיון. לא כן באשר לנוסחי הסליחות. כאן בולטים הבדלים של נושאים ותכנים. מאמר קצר זה יעסוק בתופעה ובמשמעותה.

הסליחות הספרדיות: אמירת הסליחות הספרדיות נמשכת 40 יום (א' אלול-י'  תשרי). נוסח פיוטי הסליחות קבוע בכל יום בתוספת כמה פזמונים בעשרת ימי תשובה ובסך הכול כ-10 פיוטי סליחות קבועים. תוכנם העיקרי של רוב הפיוטים הוא וידוי על החטא, חרטה וסליחה עם שאר מוטיבים של הימים הנוראים, כמו: אפסות האדם, לעומת גדלות הבורא, המוות ויום הדין. מוטיב הגאולה הלאומית של ישראל קיים רק במידה מועטה, וציור הכלולות האלֵגורי המתאר את יחסי הקב"ה וישראל כחתן וכלה נעדר לחלוטין. דוגמאות לפיוטי סליחות (פתיחות) הם: 'אדון הסליחות / בוחן לבבות /  גולה עמוקות / דובר צדקות / חטאנו לפניך רחם עלינו ! 'בן אדם מה לך נרדם / קום קְרא בתחנונים'; 'אנא כעב זדוני תמחהו / וסלחת לעוֹני כי רב הוא'; 'למתוַדה חטאתיו זְדון לבי ואשמיו'; 'בזָכְרי על משכבי / זדון לבי ואשמיו'; 'אליך ה' נשאתי עיני, שמע קול תחנוני כגֹדל חסדך' ועוד (על פי ספר סליחות תפילת ישרים, ירושלים תש"ט).

הסליחות האשכנזיות: אף-על-פי שאמירתן מתחילה רק מהשבוע שלפני ראש השנה, נוסחן משתנה ולכל יום פיוטים משלו. הרפרטואר עשיר ומגֻוון וכולל כמה סוגי פיוטים: פתיחה, סליחה, פזמון, תחינה, עקידה, שניָּה, שלישיה, שלמונית, ובסה"כ יותר מ- 80 פיוטים (על פי סדר הסליחות המפורש, מהדורת יעקב וינגרטן, ירושלים תשמ"ד)

הווידוי על החטא, החרטה והסליחה אינם הנושאים המרכזיים. הנושא המרכזי של רוב הפיוטים (כ-75%-) סובב על הגלות והגאולה, במיוחד הפיוטים מסוג 'סליחה' המתַנִּים את מצוקת עם ישראל בגלות, הרדיפות והסבל. כמה מן הפיוטים אינם מצטיירים כסליחות, אלא כקינות על גורל ישראל בין העמים. יש והסליחה מתחילה בווידוי על החטא, אבל זה רק לכאורה, והפייטן עובר מיד כבר במחרוזת השנייה ומבקש מה' לשים לב למצבו העגום של ישראל בגלות, ובנושא זה ימשיך עד הסוף. ועוד תכונה: הציור האלגורי הנעדר בסליחות הספרדיות מצוי ומגַוֵון מידי פעם את הסליחות האשכנזיות, ויש שהסליחה כולה מתארת עלילה אלגורית, את מצוקת הרעיה – ישראל, שבעלה – הקב"ה עזבָהּ לנפשה, ומאז אינה חדֵלה לצפות לייחל לשובו.

השאלות העולות מהבדלי תכני הפיוטים של הסליחות: אפיונים אלה של הסליחות האשכנזיות מעוררות שלוש שאלות: א) מה מקומם של פיוטי הגאולה הלאומית בתוך הסליחות של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שייעודן אמור להיות בקשת כפרה וסליחה על הפרט?!

הסבר הקשור לרקע ההיסטורי: כמפתח לתשובה ראויים לציטוט דבריו של החוקר יונה דוד על הסליחות באיטליה נוסח אַמיתַי בן שְפַטְיָה (שירי אמתי, ירושלים תשמ"ה, מבוא): 'הסליחות שלו… אין בהן התוודוּת על פשעים וחרטה עליהם, אף לא קובלנה על היעדרם של קרבנות וזבחים, שבמקומם באו כעת התפילות והייסורים, אלא מסקנה הגיונית ומתחייבת מן המצב העגום של עם ישראל בגלות איטליה הדרומית דאז. מובן מאליו, שציפייתו של משוררנו היא צפיית הכלל, שתתקבל תפילתו מכוח סלחנותו של ה', שהיא ממידותיו המובהקות של הקב"ה המנויות בנוסחה הקבועה של 'י"ג מידות' שאינן שָבות ריקם. ברם, נראה כי עיקר ייעודן של סליחותיו הוא בחישוף ובגילוי ההתאכזרויות וההתעללויות בישראל עקב הגזירות הקשות שפקדו אותם וללא כל אפשרות לעמוד בהן' ( גם עזרא פליישר נותן הסבר דומה ('שירת הקודש העברית בימי הביניים', ירושלים 1975, עמ' 468): 'פייטנות איטליה פיתחה מעין מסורת של 'בכייה על השמד' ומסורת זו נמשכה אל הפייטנות האשכנזית. פליישר אף דן בסליחה ובקינה הלאומית באיטליה ואשכנז תחת כותרת אחת 'הסליחה והקינה' ובהמשך הוא כותב 'סליחות כאלו (מסוג גזירות) נכתבו בעיקר בעקבות מסעי הצלב ושאר פורענויות, שפקדו את קהילות מרכזי אירופה בימי הביניים'.

רקע היסטורי זה – יש בו להסביר גם אופיין של כלל הסליחות באשכנז: לא הוידוי, החרטה ובקשת הסליחה הם המוקד של הסליחות, אלא התביעה לשים קץ למצב העגום של ישראל בגלות. לא דין וחשבון של הפרט על עוונותיו, אלא דין וחשבון על מצב כלל האומה בגלותה, כלשונה של אחת הסליחות "פְּנֵה נָא אֶל התְּלָאוֹת ואַל לַחַטָּאוֹת". לכן לשונן של הסליחות היא לפעמים לשון תובענית הנאמרת על ידי שליחי ציבור, עורכי דינם של ישראל, הבטוחים באמונתם ובצדקת תביעתם. הפנייה בסליחות היא, אם כן, לא רק של הפרט אל נפשו לשם תיקונה, אלא גם של הכלל אל ה' הנתבע גם הוא לעשות בדק בית לתיקון המצב, הוא התיקון הלאומי, שנדרש ה' לתקן.

לכן באמצעים רטוריים שונים פונים הפייטנים להקב"ה לשים לב למצבם של ישראל: פניות ושאלות ריטוריות ודרמטיות בהן מתחילות הסליחות כמו 'אַיֵּה נִפְלְאוֹתֶיךָ'? (סליחה 12), 'אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרָתְךָ'? (15), 'חָנֵּנוּ ה' חננו'! (19), 'אָרְכוּ הַיָּמִים'! (18) ועוד. הפייטנים פונים למלאכים (7), לשערי שמַים (59) ולתורה: 'תוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִתְחַנְּנִי בְבַקָּשָׁה'!(51). הם פונים גם לי"ג מדות (36) ולברית עם האבות 'זְכוֹר בְּרִית' (40, 50)  ול'מֶלֶךְ מְלָכִים' (75).

כל הפניות הללו – יש בהן כדי לזעזע ולבטא את הזעקה של האומה בגלותה, ולמרות כל תלאותיה חזקה היא באמונתה. והנה אחד מהביטויים של האמונה והקשר האמיץ, שמרגישה האומה כלפי אלהיה הוא השימוש בציור האלגורי והעלאת זכרונות החופה ההיסטורית: הרעיה הזנוחה הקוראת לדודה – חתנה לשוב אליה. ציור זה המבטא את עָצמת הרגש, האהבה והקשר – יש שמופיע כציור בודד בתוך הפיוט, ויש שנרקם לעלילה אלגורית שלמה. הנה דוגמאות לביטויים אלגוריים (בסוגריים מספר הסליחה ומספר המחרוזת):

בַּת בֵּרַרְתְּ (בחרת) לְבֵית חֶמְדָּתְךָ בְּעָלוּהָ אֲדוֹנִים… גּוֹעָה (בוכה וטוענת ש): לְדוֹדִי אֲנִי מְאֹרֶסֶת' (ו,1-2);  'מַהֵר קִלְקַלְנוּ חֻפַּת חִִתּוּנִים' (כג,7);  'רַעְיָתְךָ יוֹנָתְךָ לְךָ פּוֹנָה, הַבִּיטָה' (ע,3) ;  'זְכֹר… חֶסֶד נְעוּרִים וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתַיִךְ' (עז,4).

קיימים גם פיוטים, שכל לשונם אלגורית היא דוגמת הפתיחה 'שושנת וֶרֶד' (68) או 'מִקוֵה ישראל' (84). ויש גם פיוטי סליחות המתארים עלילה אלגורית של קשר הכלולות ההיסטוריים בין ה' וישראל בעבר אם להדגשת העימות בין העבר המפואר לבין ההווה העגום ואם כביטוי של נחמה, כי עתידה הרעיה לשוב ולחדש קשרי כלולותיה עם דודה, כמו: הפיוט 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון' (54) מאת יצחק; התחינה לבנימין בר פַּשְׁדו 'בְּעוֹד שַׁדַּי עִמָּדִי בעלני דודי', (לקט פיוטי סליחות מאת פייטני אשכנז וצרפת ירושלים תשנ"ג, סליחה סח). התחינה לדוד בר גדַליה בן יחיאל 'דומיה לא אחשה'^, (ויגרטן, סליחה ח, מחרוזת ז) והתחינה לר' מאיר בר יצחק (שם, לקט, סליחה קפח). בפיוטים אלה מעלה הרעיה הגרושה זכרונות הכלולות ההיסטוריים, מונה כל הטובות שהרעיף עליה הבעל, אחר כך מתארת את משבר הנישואין, הגירושין והגלות, ומאז היא מתפללת ומצפה לחידוש ברית הנישואין. נדגים זאת על פי הסליחה 'אלכה ואשובה' (נד).

הפיוט פותח בהצהרה ובמשאלה של הרעיה לשוב לבעל נעוריה: 'אֵלְכָה וְאָֹשוּבָה אֶל אִיֹשִי הָרִאשׁוֹן'. בהמשך מעלה הרעיה זכרונות החתונה הקדומה: 'כְּלָלַנִי יֹפִי וְכֵלִים חֲדָֹשִים… הִרְבָּה מֹהַר וְקִנְיָן הִגְדִּיל הַשִּׂמְחָה בְּכָל עִנְיָן / וְסִיֵּר וְכִיֵּר בֵּית חַתְנוּת בִּנְיָן / …חֲתָנִי הֱבִיאֲנִי חֲדָרָיו' … וכאן פתאום חל משבר: 'כִּמְעַט אֵירַע דָּבָר… וְדוֹדִי חָמַק עָבַר' ומאז מתרבים הגעגועים והתקוות, ולקראת סיום הפיוט אנו שומעים תשובת הדוד: 'שוּבִי הַֹשּוּלַמִּית מִבֵּין ֹשוֹסַיִךְ'…   זהו ציור אלגורי המתקשר אל עשרת ימי תשובה, שבהם נאמרת סליחה זו. רעיון התשובה של הפרט אל ה' מובע כאן בציור אלגורי של שיבת הרעיה – האומה אל בעלה חתנה, אלא שהשיבה כאן היא הדדית. ההדגש הוא אפוא הגאולה הלאומית בתיאורי כלולות אלגוריים בבחינת 'ועל כָּל פְּשָעִים תְכַסֶּה אהבה' (משלי י,יב), כפי שאומר פייטן אחר בסליחתו: 'כְּנֵסַתְךָ (כנסת ישראל) אַל תִּתֵּן לְכָלָה וּלְחֶרְפָּה / אִם בְּפִקּוּדֶיךָ (במצוותיך) מִתְעַצֶּלֶת וּמַרְפָּה / עַל כָּל פְּשָׁעֶיהָ אַהֲבָתְךָ תְּהֵא מְחַפָּה'. (מחפה=מכסה) (וינגרטן, סליחה ח, מחרוזת ז).

הסבר ז'נרי: לצד ההסבר היסטורי אפשר להוסיף את ההסבר הז'נרי. שירת ספרד מבליטה את היחיד ורגשותיו הן בשירת החול (שירי שבח וגנאי, תלונה והתפארות, אהבה וקינה) והן בשירת הקודש (בקשה, תוכחה, סליחה…). פיוטי התוכחה הספרדי לסוגיהם כולל הסליחה כתובים בלשון יחיד. כך גם הרְשויות. האני המדבר איננו הציבור, אלא היחיד העורך חשבון נפש פנימי עם הבורא. ז'נר זה מבליט את הצד האישי של המתפלל על חשבון העניין הלאומי ראה (פליישר,  עמ' 403 ואהרן מירסקי, הפיוט, ירושלים תש"ן, עמ' 639). תקופת תור הזהב בספרד הייתה נוחה ליהודים ביחס למצב הקהילות באשכנז בתקופות מקבילות, ולכן הדחיפות לחיבור פיוטי יחיד בנושאי תוכחה ותשובה היה רלוונטי יותר מאשר תיאור מצבי מצוקה לאומיים.  הפיוט היחידי בסליחות הספרדיות מסוג 'עקֵדה' 'אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן' המשלב בראשיתו ובסופו בקשה לגאולת ישראל הוא פיוט אשכנזי, פרי עטו של ר' אפרים בר יצחק מרגנשפורק.  בכלל פיוטי 'עקדה' רבים מופיעים בסליחות האשכנזיות המשלבים בתוכם גם צרות ישראל.

נמצאנו למדים, שז'נר 'פיוטי הסליחות' מוגדר ונתפס באופן שונה בשתי האסכולות הספרדית והאשכנזית. בספרד פיוטי הסליחות עניינן בקשה, תוכחה וחשבון נפש בין היחיד לבין בוראו לעומת פיוטי הסליחות באיטליה ובאשכנז העוסקים יותר בכלל האומה ובחשבון הנפש בין הרעיה ישראל לבין דודה הקב"ה וקרובים יותר לקינות הלאומיות.