ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)דְּרֹשׁ סְלִיחָה: כמו במוצאי השבת הזו, גם שנים רבות אחורה, התכנסו יהודים רבים בתפוצות העולם לאמירת סליחות. ביל גרוס, מגדולי אספני היודאיקה בעולם, מספר לשבתון על מה שמצא בדפי פיוטי הסליחות שבכתבי היד העבריים שאסף, שחלקם יופיעו גם בספר חדש שינסה להמחיש לקורא את חווית הסליחות לעומקה, ששזורה במנגינות מבית אבא, רוממות רוח והיסטוריה של עם
ביל גרוס תמיד אהב לאסוף דברים. מאז שהיה בן 6 הוא אוסף 'משהו'. כשבגר והתחתן, הגיעה ההזדמנות לאסוף משהו חדש – יודאיקה.
"התחלתי לאסוף יודאיקה ב-1964", גרוס נזכר. "החותן שלי היה אספן גדול של יודאיקה בארה"ב, והיום האוסף שלו מהווה את הבסיס של המוזיאון היהודי בשיקגו שנושא את שם המשפחה שלו – 'מוזיאון ספרטוס'. מכיוון שתמיד הייתי אספן של משהו – כששני הדברים האלו התחברו יצאה באמת ה-כמעט אובססיה של מה שאני עושה במשך כ-60 שנה, שזה איסוף יודאיקה".
ביל גרוס בן ה-84 נחשב לאחד מאספני היודאיקה הגדולים בעולם. הוא נולד במיניאפוליס, ארצות הברית, למשפחה יהודית שומרת מסורת. בהמשך עלה לישראל עם רעייתו ליזה ושלושת ילדיהם ומאז הוא מתגורר בתל אביב.
כשבידיו עשרות ספרים וכתבי יד נדירים, שמספקים הצצה להווי היומיומי והתרבותי של היהודים בהיסטוריה ברחבי הגלובוס, כשהיה בן 52, פרש מעסקיו בתחום היהלומים כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו לתיעוד ולמחקר של האוסף. את מחקריו ופריטים מאוספיו העמיד לרשות יותר מ-180 תערוכות שנערכו במוזיאונים ברחבי העולם, שאותם הוא מלווה.
"אני בר מזל לא רגיל, אני לא מכיר אף אחד עם חיים עשירים כמו שהיו לי", הוא אומר לי.
ובאמת, על הפריטים שבאמתחתו הוא מדבר בהתלהבות ובהתרגשות של אספן מתחיל. את הפריטים הוא מאתר מחנויות של עתיקות, חנויות ספרים, מכירות פומביות או ממשפחות פרטיות שמחזיקות ביודאיקה. הפריט הכי נפוץ בתחום, הם ספרים מודפסים, כפי שגרוס מסביר:
"כשהדפיסו ספרים בעברית הדפיסו מאות או אלפי עותקים, ולמרות כל הבעיות שהיו בהיסטוריה שלנו מבחינת שריפת ספרים וכדומה – עדיין ישנם המון ספרים בשפה העברית או עם אותיות עבריות".
מה הפריט הכי קדום באוסף שלך?
גרוס: "הפריט הכי קדום הוא מהמאה השישית, ממסופוטמיה דאז, פחות או יותר עיראק של היום, שם היהודים היו אנשי מאגיה והם היו מייצרים קערות להגנה משדים. בתוך הקערות היו כותבים טקסטים ולפעמים גם הייתה תמונה של השד באמצע הקערה. הקערות האלו היו בשימוש – היו הופכים אותן על הרצפה של הבית, וכל זמן שלא הזיזו את הקערה השד היה כלוא בתוכה ולא היה יכול להפריע למשפחה. יש לי 2 קערות כאלה".
בזכות שני תל-אביבים
למרות שהייתה זו תקופת צנע, ב-1950, ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, ביקש הקצבה מיוחדת עבור פרויקט שהגה לאיתור וצילום כתבי יד עבריים מכל הדורות הפזורים בכל קצווי תבל, וריכוז ההעתקים בירושלים, שכן זיהה את החשיבות שבהבאת אוצרות התרבות והרוח היהודית לישראל.
המפעל הזה נמצא במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית, שם מופיעים גם תצלומי כל הכתבים מאוספו של גרוס, שמאז שהחל לאסוף כתבי יד עבריים, החליט שהם יהיו פתוחים בפני כל מי שמתעניין בנושא.
כיום יש לספריה הלאומית כ- 90 אלף צילומי כתב יד, וכחלק מפרויקט דיגיטציה, רבים מהם הועלו גם לאתר הספריה.
מישאל וקנין, מי שכיהן כיו״ר דירקטוריון דואר ישראל, הוביל את תהליך ההבראה של הדואר והודח לאחרונה על-ידי שר התקשורת שלמה קרעי, הדחה שוקנין והדואר עתרו כנגדה בטענה שנבעה ממהלך פוליטי גרידא, נתקל בשמו של ביל גרוס בצילומים של כתבי יד בספריה הלאומית ופנה אליו.
כשפנה לגרוס, וקנין היה בשיא עריכת הספר 'סיור סליחות', פרויקט שיזם כדי להנגיש לציבור את פיוטי הסליחות ותפילות הימים הנוראים ולתת להם את המקום הראוי בקאנון הישראלי.
מכיוון שה'סליחות' הן הרבה מעבר לטקסט עצמו, וזר לא יוכל להבין זאת, בפרויקט 'סיור סליחות' וקנין ניסה 'להאניש' את הסליחות ולהעביר לקורא את התחושה כולה שבמעמד הסליחות, ולכן יצר פרויקט חוויתי רב חושי של מילים, מוסיקה ואסתטיקה.
זה התחיל משני חברים של וקנין, חילונים ותל-אביביים, שביקשו להבין מה זה בעצם סיור סליחות. "הצעתי להם שניפגש בארבע לפנות בוקר בבית הכנסת "עדס" שבשכונת נחלאות, אותו אני נוהג לפקוד יחד עם בניי בכל שנה בליל הסליחות. אין כמו בית הכנסת הזה כדי להבין סליחות מהן", וקנין סיפר.
"אחרי שהשיחה הסתיימה חשבתי לעצמי: האם יש דרך להסביר את עולם הסליחות, המתקיים למעלה מאלף שנים וכתוב בשפה עתיקה ובחלקו אף בארמית, לאנשים שלא פגשו בו מעולם? כיצד ניתן לתווך בצורה נגישה וידידותית את החוויה הזו – שהיא עבורי חוויית ילדות מכוננת, הכוללת מילים, צלילים, ריחות וטעמים – למי שזו עבורם הפעם הראשונה?", תהה.
אז הוא החל לכתוב – על מקורו של מנהג הסליחות, על פיוטי הסליחות המרכזיים ואפילו על כוסות התה והקפה, שהשמש של "עדס" מסתובב ומחלק במסירות לכל המתפללים. אחרי ההכנה הזו, כשהחברים הגיעו לפגוש אותו בבית הכנסת "עדס" בשעה שקבעו, הם חוו את הסליחות באופן מיוחד.
כך התחיל המסע אל הספר שערך, בו וקנין מציג את הפיוטים לצד הסבר, תרגומים וביאורים, מאמרי פרשנות וחוויות אישיות מעולם הסליחות של כותבים וכותבות מעולמות ההגות, התרבות, המחקר האקדמי והמוסיקה.
פרויקט 'סיור סליחות' כולל גם ממד מוסיקלי ובו שני אלבומי מוסיקה: אחד בגרסת בית הכנסת, עם ביצועים של פיוטי הסליחות והתפילות בלחנים מסורתיים, ואלבום שני עם עיבודים עכשוויים. הגרסה המוסיקלית של הפיוטים, בביצוע חברי אנסמבל הפיוט הירושלמי עם גדול הפייטנים הרב חיים לוק ואחרים, זמינה באמצעות סריקת קוד QR המצורף לכל פיוט, כך שניתן להאזין לפיוטים משל הייתם בבית כנסת לפנות בוקר.
בפרויקט מוצגים גם 130 צילומים של כתבי יד וספרים עתיקים, בהם מופיעים פיוטי הסליחות והתפילות המרכזיות של הימים הנוראים מכל קהילות ישראל. כתבי היד, שחלקם בני אלף שנה ויותר, נאספו מספריות ומאספני יודאיקה בכל רחבי העולם, מהווים עדות גנוזה לעושרה של מסורת הסליחות ומספרים את סיפור הכישרון, היצירתיות והאסתטיקה שהיו חלק ממנה לאורך הדורות.
כיצד ניתן לתווך בצורה נגישה וידידותית את חוויית הסליחות – שהיא עבורי חוויית ילדות מכוננת, הכוללת מילים, צלילים, ריחות וטעמים – למי שזו עבורם הפעם הראשונה?
גם צילומים מאוספו של גרוס מופיעים בספר.
"כשמישאל סיפר לי על הפרויקט מאוד התרגשתי", גרוס נזכר. "הוא החליט, החלטה נבונה לטעמי, להציג לצד הפיוט בעברית כתב יד או ספר מודפס עם הפיוט בצורה מקורית. ישבנו יחד שעות רבות ובחרנו כתבי יד לספר. יש לי אוסף די גדול של כתבי יד ובהרבה מכתבי היד של התפילות יש גם פיוטים. מאוד שמחתי להשתתף במפעל הזה".
חיבה לאיורים
באיסוף כתבי היד שלו, גרוס משקיע בכתבי יד עבריים שמוצאים חן בעיניו. "לרוב, רק מיעוט מכתבי היד מאוירים. אני בחרתי כתבי יד מאוירים לאוסף שלי, כי עיקר החיבה שלי לאוסף הוא הפן הוויזואלי. אני לא בן אדם עם רקע חזק בהלכה או בעבודות חז"ל, אז התמקדתי במה שאני הייתי יכול להבין, שזה החלק החזותי של הכתבים. עניין אותי איך לחבר את היהודי במקום מסוים לתרבות הכללית שלו".
"לפי דעתי יש לפן הוויזואלי חשיבות רבה שהיסטוריונים וחוקרים עדיין לא בהכרח מודעים אליה", הוא מתאר, ומסביר שלאיור בדף התפילה יש אפקט שמסייע למתפלל:
"עיקר המשיכה לדף התפילה הוא כמובן דרך המילים, אבל בדרך כלל לכל בן אדם יש צורך למשהו ויזואלי. בכתבי היד האלו רואים פיוטים בכל הצורות והסוגים, ולדעתי זה גם עוזר במשיכה ובריכוז בזמן התפילה. בכתבי היד שלי לפחות, האיורים הם חלק אינטגרלי מהטקסטים והלחנים והם מהווים עוד אספקט של הפיוט".
יש סגנונות ויזואליים שמאפיינים קהילות שונות של יהודים בתפוצות?
"בהחלט", גרוס משיב. "כמעט בכל מקום שיהודים היו גרים בו היו סגנונות מקומיים מפני שלעם שלנו אין עבר ויזואלי עשיר כל כך. יהודים חיו במשך דורות בתוך תרבות לא יהודית ובאופן טבעי לקחו דברים, במיוחד בחלק הוויזואלי, מהמקומות שבהם הם גרו, והשתמשו באלמנטים הללו בתוך כתבי יד ואיורים. רואים בכתבים שהמסורת שלנו מוצגת באופן דומה בכל אזור בעולם מבחינת הטקסטים- לפחות מבחינת פיוטים ותפילות מסוימות אחרות, אבל הצורה של הטקסט נלקחה מהמקום שבו אותו יהודי גר".
"לדוגמא", הוא מפרט, "בספר 'סיור סליחות' יש תצלום של ספר פזמונים שיש בו פיוטים ממרוקו. הדף שמוצג בספר מראה שהצורה של הדקורציה היא קשת ערבסקית, כמו שרואים בכל בניין במרוקו. ניכר שהסופרים של אותו כתב יד פשוט כתבו ואיירו את המציאות שהייתה סביבם. זה מה שמאוד מושך אותי בפן הוויזואלי; בספר יש כתבי יד מהאוסף שלי מאירופה המזרחית, מארץ ישראל, מגיאורגיה, מעיראק, מכורדיסטן הפרסית, ממרוקו, מהאימפריה העות'מאנית, מפרס, מתוניסיה ומתימן – וזה בתוך מבחר של 13 כתבי יד, ואת כל מדינות המוצא של כתבי היד אפשר לזהות לפי האיורים שיש בתוך הספרים. את הסגנון רואים בכתובות מהאזור, בכתבי יד של תפילות מהאזור, בתפילות אחרות למשל – בפורים, ועוד".
יהודים חיו במשך דורות בתוך תרבות לא יהודית ובאופן טבעי לקחו דברים, במיוחד בחלק הוויזואלי, מהמקומות שבהם הם גרו, והשתמשו באלמנטים הללו בתוך כתבי יד ואיורים
יש פיוטים שמופיעים בספרים מכל התפוצות וכאלה שייחודיים לתפוצה מסוימת?
"בוודאי. לפיוט יש עבר עד בית המקדש הראשון של היהודים. לפני כמעט 3,000 שנה – אז יש לפיוטים מסורת עשירה ובסופו של דבר הם הופיעו בכל התרבויות. רואים את זה בכתבי יד של פיוטים או בתוך ספרי תפילות אצל כל העדות ובכל הזרמים של יהודים שגרו בגלות", גרוס מסביר, ומוסיף:
"יש פיוטים מיוחדים בכל מקום ויש פיוטים שהם פשוט רכוש של העם היהודי לא משנה איפה הם – למשל, כל מי שהיה בבית כנסת יכיר את הפיוט 'אדון עולם'. הפיוט הזה מופיע באותה צורה ובאותן המילים בכתבי יד מכל המקומות. כמובן שהלחנים יכולים להיות שונים בכל מקום, מכיוון שלא רק האומנות של הכתב יד, אלא גם המוזיקה הרבה פעמים מושפעת מהתרבות המקומית. בגלל זה, למשל, לפיוטים ממרוקו יש צליל של מוזיקה ערבית".
יש פיוטים מיוחדים בכל מקום ויש פיוטים שהם פשוט רכוש של העם היהודי לא משנה היכן. כל מי שהיה בבית כנסת יכיר את הפיוט 'אדון עולם'. הפיוט הזה מופיע באותה צורה ובאותן המילים בכל כתבי יד בתפוצות
מכל העולם
כאספן יודאיקה שעוסק כמעט שישה עשורים בשימור המסורת התרבותית והיהודית, מה אתה חושב על פרויקט כמו 'סיור סליחות'?
גרוס: "אותי מאוד מעניין הנושא של המקורות. העניין שלי הוא לא רק בכתבי יד אלא גם בתשמישי קדושה, ספרים מודפסים ודפים בודדים, ותמיד מתוך מחשבה איך אפשר לשים את זה בקונטקסט של המקורות, של המקום ושל האנשים. מישאל הציג בדיוק את זה – הוא היה יכול לשים בספר רק טקסטים, אבל כתבי היד נותנים לפיוטים חיים; הם מוסיפים אלמנט כל כך חשוב שאנשים יבינו שיש כאן דברים מימי הביניים ועד ימינו שמוצגים, ויקבלו איזה שהוא הקשר לנושא של פיוטים. הם רואים דפים מקוריים אמיתיים, עליהם כתובים כל אחד מהפיוטים ממבחר עצום של מקומות וארצות – וזה דבר שיש לו הרבה משמעות".
ולדידו, המנגינות של הפיוטים, שלראשונה מועברות לקורא, משלימות את החוויה באופן הוליסטי.
"מוזיקה זו צורה של תפילה", סובר גרוס. "הקטעים הכי יפים בתפילה הם תמיד הפיוטים. לרוב בעל התפילה קורא לבדו אבל כשמגיעים לפיוטים כולם שרים אותם וזו פשוט אווירה אחרת לגמרי. הלחנים של הפיוטים כל כך מיוחדים, כמעט מיסטיים – הלחן חוזר על עצמו והבתים כתובים בשפה יפה וזו חוויה מיוחדת. בספר, הקורא יוכל לשמוע את הלחן של הפיוטים וזה חידוש מאוד חשוב שמושך את הנשמה של הבן אדם".
וכולם היו בניו, אך יש שני כתבי יד, שגרוס העניק את צילומיהם גם לספר 'סיור סליחות', שאהובים עליו במיוחד:
"יש כתב יד ממרוקו שכמעט בכל דף הוא צבעוני, עם הצורות של הדקורציה שרואים בבניינים ובמקומות שונים במרוקו, שמופיעים בכתבי יד של ערבים גם כן, וישנו כתב יד מהאימפריה העות'מאנית שבו דף הפתיחה הוא בדיוק כמו דף של פתיחת קוראן, כך שרואים ספר של קהילות יהודיות בכיסוי של כתבי יד ודקורציה איסלמית. לדעתי זה מאוד נחמד, כי היום די מפחדים להשתמש בדברים כאלה, כמובן בעקבות כל הגישה של היהדות האורתודוכסית והאולטרה-אורתודוכסית שבה העניין של איורים ופיגורות הוא קצת קשה, ואיפה שבעבר הדקורציה הייתה מאוד חשובה, היום, לפי מה שאני רואה, היא כבר הרבה פחות חשובה. לדוגמא, בכתובות", הוא מפרט:
"יש כתובות שנעשו בכתב יד כל כך יפה, אבל היום הכתובה נכתבת בעיקר בדפוס – למה לא לעשות דפוס יפה? הכתובות המודפסות היום כל כך פשוטות ואין להן שום עניין של דקורציה שיכולה למשוך את העין ולפאר את הנוסח", הוא אומר כמעט בכאב.
הצצה לכמה כתבי יד עבריים עתיקים מרחבי העולם:
בת אהובת אל, כתב יד, כורדיסטאן, המאה ה-19
כתב יד זה הוא מתוך ספר תפילה יהודי כורדיסטאני ייחודי. הספר כתוב בעברית ובפרסית, ונכתב על ידי סופר או אומן מקומי. הספר מאופיין בצורה מיוחדת ומאורכת של העמוד, שמצויה כמעט בלעדית בכורדיסטאן האיראנית. האיור בספר נצבע בגואש או צבעי מים, והוא דומה לסוגי איורים שנמצאים בכתובות ובאיורים מאותה תקופה. זה מעניין איך אזורים שונים פיתחו סגנונות שונות של אומנות ועיטור בספרי הקודש.
היהודים הראשונים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והיו מצאצאי עשרת השבטים. בספר מלכים ב' מסופר כי מלך אשור הגלה את עשרת השבטים לאשור, מסורות היהודים הכורדים מספרות כי היהודים הגיעו לכורדיסטן עוד באותה תקופה, והם צאצאי עשרת השבטים.
הצילום שמופיע בספר הוא מתוך פיוט שחלקו האחרון, הכולל ארבעה בתים ונפתח במילים ״חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לָךְ שָׁבִים״, נאמר בחלק מהקהילות כקטע הסיום של סדר הסליחות היומי או כקטע הפתיחה של תפילת ערבית ביום השני של ראש השנה.
גיבורת חלקו הראשון של הפיוט היא קהילת ישראל, הנדמית לבתו האהובה של הא-להים, ששנתה נודדת בגלל גודל חטאיה והיא מקדימה לקום ולהתפלל אליו, לשפוך אל לבה ולבכות ולהתחנן על חטאיה. חלקו השני של הפיוט הוא פנייה אל הא-ל בבקשה שיחון על בניו, המבקשים לחזור בתשובה ועומדים לפניו באימה וביראה, שיזכור את מידת רחמיו ביום הדין ויסיר את כעסו מעל בניו העומדים למשפט. האותיות הראשונות בכל בית הן כנראה שמו הפרטי של משורר הפיוט (בנימין חזק), אולם זהותו לא ודאית. הפיוט, המסתיים בבקשה להחשת זמן הגאולה, מושר על ידי החזן.
כל נדרי, מתוך ספר פיוטים למועדי השנה, כתב יד, מרוקו, 1900
כתב היד העתיק הזה הוא מתוך ספר תפילה יהודי ממרוקו ונכתב ואויר על ידי יהודי מהקהילה. העיצוב טיפוסי מאוד לספרי תפילה במרוקו. הוא נכתב במאה ה-18, והוא מעוטר בציורים יפהפיים בסגנון אופייני לכל מסגד ובניין מוסלמי, סגנון המורי – סגנון אמנותי שהתפתח בספרד המוסלמית במאה ה-13. הסגנון כולל קשתות, כיפות, סימטריה וצורות גיאומטריות. הספר כתוב בעברית, והוא עדות חשובה לתרבות היהודית במרוקו, והוא מהווה מקורי ייחודי למידע על ההיסטוריה, הדת והאמנות של יהודי מרוקו.
לאורך הדורות הייתה יהדות מרוקו מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, הלשונות, הפסיקה ההלכתית, האמנות ועוד.
כל נדרי היא התפילה המרכזית של ערב יום הכיפורים, בו מפרטים המתפללים את כל סוגי הנדרים והשבועות שנטלו על עצמם בשנה האחרונה וגם את אלה שייטלו על עצמם בשנה הבאה ומכריזים על היותם בטלים ומבוטלים. מחבר התפילה, הכתובה בשפה הארמית, אינו ידוע, והחוקרים סבורים שמדובר בתפילה ש"צמחה מלמטה", משדרות העם. תפילת 'כל נדרי' מופיעה לראשונה בסידורו של רב עמרם גאון, בן המאה התשיעית, שמתח ביקורת נוקבת על עצם אמירתה.
וידוי וי"ג מידות, כתב יד, בגדאד, 1882
כתב היד העתיק הוא מתוך ספר תפילה יהודי עיראקי ייחודי. הספר כתוב בעברית עם השפעה רבה של השפה הערבית, כך שבמבט ראשון נראה ממש כאילו הוא כתוב בשפה הערבית. הספר מאופיין בשימוש ייחודי באותיות בלוק, חלוקת עמוד התפילה וכן צביעת הרקע במקום צביעת האותיות. כל המאפיינים הללו מהווים אלמנטים עיצוביים להידור ספרי התפילה.
כתבי היד העיראקיים הם לרוב מאוד אסתטיים, ככל הנראה בשל השפעת הקהילה הבבלית, שקיימת כבר 2,000 שנה ונחשבת אחת מבין הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. קהילה זו הייתה הקהילה היהודית הראשונה שפיתחה חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף בגלות, ונחשבה למרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.
הספר שנמצא ומוצג כאן, ובספר 'סיור סליחות', הוא עדות נדירה לתרבות היהודית העיראקית עם הסגנון הייחודי שלה. הוא מאפשר לנו הצצה לעולם המושגים והמחשבות של היהודים בעיראק, ולדרך שבה הם התפללו, והוא גם יצירת אמנות יפהפייה בפני עצמו.
תפילת הווידוי שבקטע נאמרת במהלך השנה, גם בתפילת שחרית וגם בתפילת מנחה. היא נחשבת – יחד עם י"ג מידות ועם קבלת עול מלכות שמיים – לליבת הסליחות. הווידוי המילולי והכרת האדם בחטאיו מהווים על פי הרמב"ם את עיקרו של תהליך התשובה: "כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: ״איש או אשה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה', ו'). זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודין? אומר: "אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם, משנה תורה ספר המדע, הלכות תשובה, פרק א', הלכה א'). תפילת הווידוי נאמרת במהלך ימות השנה על ידי כל מתפלל בלחש ובימי הסליחות נאמרת בקול על ידי החזן והמתפללים.
קדיש, מתוך סידור נוסח האר"י עם כוונות התפילה, כתב יד, מזרח אירופה, 1750
כתב היד העתיק הוא ספר תפילה קבלי ייחודי. הוא כתוב לפי הסדר הקבלי של האר"י, ומכיל מגוון כוונות סתורות המביאות לכוונות ומחשבות של המתפלל. זהו שילוב נדיר בכתבי היד של תפילה קבלה ואסתטיקה. הספר כתוב בעברית קולמוס מהמאה ה-18. בנוסף, ניתן לראות בספר סימני שימוש של שמן מהאצבעות, שמרמזים שהוא היה בשימוש אישי. סביר להניח שהספר היה בעיקר בשימוש לאחר הקמת תנועת החסידות, כי לפני כן היו אנשים מעטים שהתפללו מסידורים וספרי תפילה קבליים.
הספר הוא עדות נדירה לתרבות הקבלה ביהדות. הוא מאפשר הצצה לעולם המושגים והמחשבות של הקבלה, ולדרך שבה המתפללים הקבליים ניסו להתחבר לבורא עולם. הספר הוא גם יצירת אמנות יפהפייה ובעלת חשיבות היסטורית ואומנותית.
את תפילת הקדיש פוגש היהודי בכל יום ובכל מקום בחייו – בתפילות בית הכנסת, בלימוד התורה בבית המדרש, בשמחה ובאבל. לאמירת הקדיש, הכתוב בשפה הארמית וחלקים ממנו מופיעים לראשונה בתלמוד הבבלי, ייחסו חז"ל סגולות לכפרת חטאים ולריצוי הא-ל בעת עמידה למשפטו: "אמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:ׇ כּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא".
