איך לעמוד מול הקב"ה?

בימי הסליחות אנו חווים את המתח הזה במלוא היקפו

בראשית הפרשה, מצוות הביכורים, ומקרא ביכורים. עיון בפסוקים מלמד דבר מעניין: מצד אחד, ההנחיות מתייחסות לאדם המביא את הביכורים כאדם בודד העומד בפני אלוקיו: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה", ואף בפניה אל הכהן כך: "ובאת אל הכהן… ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוקיך" (כו: ג), ומאידך גיסא, הסיפור אותו מספר מביא הביכורים, הוא הסיפור הלאומי. הוא מתייחס ל"אלוקי אבותינו", ומזכיר בלשון רבים את קורות העם במצרים.

על כך אומר מדרש תנאים לפסוק ג: "לה' אלה' – מיכן אמרו – אין מחילין שם שמים על היחיד: מעשה ברבן גמליאל שהיה בא בספינה והיו תלמידיו עמו ועמד עליהן סער גדול בים. אמרו לו, רבי התפלל עלינו. אמר: א-להינו רחם עלינו, אמ' לו רבי כדאי אתה שיחול שם שמים עליך. אמר א-להי רחם עלינו".

לכאורה, אומר המדרש דבר והיפוכו. שם שמים לא חל על היחיד. במטבע הרגיל של הברכות, אנחנו מברכים בלשון רבים "ה' אלוקינו". ועם זאת, סיפורו של רבן גמליאל מלמד אותנו שיש מי שכן ראוי ששם שמים יחול עליו גם כיחיד. שהקב"ה מבחינתו אינו רק מנהיג העולם, אלא מנהיג שלו אישית המחובר אליו. כזה הוא רבן גמליאל שגם בתפילתו על הרבים, יכול לפנות באופן הקרוב והפרטי: "א-להי רחם עלינו".

מביא הביכורים, אם כן, הוא מי שמצוי במעלה גדולה זו. הבאת הביכורים יש בה חיבור של מעשה לאומי המבטא זיקה אל ההיסטוריה הלאומית, ואל הישיבה בארץ שהובטחה לאבותינו, ועם זאת – יש בה משהו פרטי ואינטימי. לא רק עם ישראל קיבל נחלה, כי אם האדם הפרטי שזכה לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, ולהביא מהם ביכורים. הוא עומד היום בפני הכהן, ובפני ה' אלוקיו.

בימי הסליחות אנו חווים את המתח הזה במלוא היקפו. מצד אחד – היש דבר אישי ופרטי יותר מעמידתו של השב בפני אלוקיו? מצד שני – מהי עמידתנו לפני הקב"ה אם אנחנו לא מסתכלים גם על צרת האומה כולה, על הכלל, על הצורך להגיע שלמים לפני הקב"ה גם כעם.

במוצאי השבת יצטרפו אומרי הסליחות האשכנזים אל אומרי הסליחות הספרדים. מסורות העדות השונות יש בהן גם את שתי הפנים הללו – סליחות אישיות ופרטיות יותר של האדם העומד בפני אלוקיו, לעומת מסורת שבה הסליחות מתייחסות יותר לצרת הכלל ולתשובת העם מחטאיו.

זכינו והיום בארץ ישראל נאמרות אלה וגם אלה, ומעניקות לנו תמונה שלמה יותר של העמידה מול הקב"ה.

(כי תבוא תשפ"ב)