הפופולאריות של ה'סליחות'

אוירת ההתכוננות של חודש אלול וה'סליחות' אפופות הקסם, מושכות אליהן את הצמאים לקשר עם ריבונו של עולם

בשבוע שעבר, במסגרת שרות מילואים, הזדמנתי לבסיס צה"ל בעיר ילדותי צפת. שם, כמו בבסיסים נוספים, עשרות חיילים שאינם 'דתיים', הצטרפו מידי לילה לאמירת הסליחות לאחר חצות הלילה. למותר לציין שלמחרת הם נדרשו להמשיך לתפקד כרגיל, רובם בתפקידים תובעניים ומאתגרים הדורשים ערנות וריכוז.

בשנים האחרונות, גם בעיר מודיעין, בה אני חי ופועל, בני נוער רבים שאינם 'דתיים' מצטרפים לאמירת הסליחות לאחר חצות הלילה. לפני כמה שנים התקיים מעמד סליחות של רבבות בכותל המערבי, רבים מהמשתתפים לא היו 'דתיים'. 'סיורי סליחות' בשעות הקטנות של הלילה הפכו מזמן מוקד משיכה למבקרים רבים, גם שאינם 'דתיים'. כך גם בין המגיעים לבתי הכנסת בראש השנה לשמיעת תקיעות השופר, הצמים והמשתתפים  בתפילות ביום הכיפורים.

ההשתתפות בסליחות היא הוכחה נוספת, למי שצריך, שה'הגדרות' המלאכותיות שמבקשות להבדיל ולהפריד בין חלקים בתוך עם ישראל אינן תקפות! זה לא אומר שכולם זהים, אבל ההגדרות הללו, מלאכותיות, ומלובות בעיקר ע"י אנשי פוליטיקה ותקשורת, ועוד מעגל לא גדול של בעלי ענין. השיח הנכון הוא השיח ה'מאחד' ולא השיח המפריד.

אוירת ההתכוננות של חודש אלול לקראת הימים הנוראים, וה'סליחות' אפופות הקסם וההוד המגנטי, מושכות אליהן את הכמהים והצמאים לקשר עם היהדות ועם ריבונו של עולם. הסגנון המתנגן, הקליט והפייסני של הסליחות בנוסח עדות המזרח מאפשר את הקשר הזה לכל המנעד של הציבור: 'דתיים' ושאינם, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, תלמידי חכמים ופשוטי העם, מכל העדות והזהות הפוליטית. כל אחד מתחבר בהתאם למקום הרוחני שלו ולנימי נפשו. הסליחות גם מביאות לידי ביטוי את הכמיהה של הלב היהודי להתחבר אל המכנה המשותף המאחד אותנו בעצם היותנו יהודים, ולבוא להתפלל ביחד.

בפרשתנו, פרשת כי תבוא, נקרא על הבחירה הדו-צדדית, שלנו בקב"ה ושל הקב"ה בנו: "את ד' הֶאֱמַרְתָּ היום להיות לך לאלוקים, וללכת בדרכיו וגו'. וד' הֶאֱמִירְךָ היום להיות לו לעם סגולה וגו'" (דברים כו יז – יח). המילה 'האמרת' ו'האמירך' מתפרשות כ: "לשון 'הפרשה' ו'הבדלה'. הבדלתי לך מאלהי עובדי כוכבים להיות לך לא-להים. והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה" (רש"י שם). ואילו בעלי התוספות פירשו: "'האמרת' – לשון תמורה וחלוף. כלומר, בשביל ד' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה! וד' האמירך, החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה" (דעת זקנים מבעלי התוספות שם). חז"ל דרשו שהם באים מהמילה 'חטב': "'את ד' האמרת היום וד' האמירך היום', אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שאמרתם: 'שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דה"א י"ז): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'" (ברכות ו א). משמעות הדבר שאנו מייחדים את הקב"ה כא-ל יחיד ומיוחד, והקב"ה מייחד את עמו כעם מיוחד מכל העמים. אולם יש בכך גם משמעות נוספת, של אחדות. כפי שאנו מזכירים במנחה של שבת: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". זיקת הגומלין ביניהן היא נקודה שמאחדת אותנו ל'עם אחד'.

אבל יש בכך גם לשון שבועה: 'את ד' האמרת, וד' האמירך' – נשבענו אמונים לקב"ה והוא נשבע לנו, לעד (גיטין נז ב).

יחוד השם ואחדות ישראל שמתעוררים מידי שנה ע"י האווירה של חודש אלול, מגיעים לשיא בראש השנה בתקיעת השופר, ובהתאחדות סביב מכנה משותף שלנו כיהודים – 'להמליך' את הקב"ה ולייחד אותו: "לְדוֹר וָדוֹר הַמְלִיכוּ לָאֵ-ל כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ. וכו'. וְיֵעָשֹוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת, לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" (מוסף לר"ה).

ברוח זו נפטיר השבת: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מַטָּעַי מעשה ידי להתפאר".

ובמוצאי שבת יצטרפו לאמירות הסליחות גם קהילות עדות אשכנז.

(כי תבוא תשפ"א)