סליחות של ספרדים – זה בא עם תה

אין על דמעות ותחנונים. בסוף, יותר משמחה ומחיאות כפיים – זה מה שמיישר לי את הנפש המקומטת, הדמעות הן כמו מים שמכניסים למגהץ אדים

איך שהוא כשאנשים רוצים להגיד שתפילות זה לא תמיד דבר מאתגר או מרוחק והם דווקא מאוד מתחברים לתפילה הם אומרים : "נגיד סליחות של ספרדים". זה נראה לי לא חוכמה, כי סליחות של ספרדים זה כיף. יש תה חם ומתוק, וסיגריות בחוץ, ושירים וחוויה שהכל בסדר, אף אחד, כולל הקדוש ברוך הוא, לא מקפיד עליך, אתה לא בעל חוב, הכל נסלח.

למרות החוויה המתוקה הזו אני דווקא מאוד אוהבת סליחות של אשכנזים. קודם כל, כי בתור אשכנזיה בת אשכנזים זה מה שאני מכירה מילדות, וגירסתא דינקותא זה משהו שאי נאפשר בכלל לתת לו 'פייט'. הסליחות המוכרות, המנגינות האלה, הן מה שלוחץ לי בלב על הכפתור הנכון בימים האלה, כפתור שמכניס ל'מוד' "ימים נוראים". בכלל, ספרדים לא כל כך קוראים לימים האלה 'ימים נוראים'. הם לא לגמרי מבינים, הספרדים, מה יש להיות בדיכאון מסליחות? הרגע אמרו לך ששומעים אותך, שסולחים לך יא בינתי, שלמרות שצעקו עלייך ומעיפים אותך לחדר, אוהבים אותך בלי תנאי ובלי להגיד שאוהבים אותך בלי תנאי. אז מה יש לך לבכות עכשיו? יאללה, קומי, קומי, תשתי תה, יעבור לך.

חוץ מזה, שאין על דמעות ותחנונים. בסוף, יותר משמחה ומחיאות כפיים – זה מה שמיישר לי את הנפש המקומטת, הדמעות הן כמו מים שמכניסים למגהץ אדים. כמו שאומר קהלת: "טוב ללכת לבית אבל מלכת לבית משתה..". להתבונן בתכלית דרך החסר וההפסד יאפס אותך חזק יותר על החיים שלך מאשר התבוננות על החיים מתוך פריזמה של קלות ואפילו שמחה שיכולה להביא לשאננות.

בגיל מאוחר יחסית הכרתי את האירוע הזה ששמו סליחות של ספרדים. אני כותבת אירוע, כי זה לא רק תפילה. יש שם תה חם ועשן של סיגריות בחוץ, ומחיאות כפיים ושמחה וכל מיני הרגשות שלא הכרתי ששייכים למתחם הזה שנקרא בית כנסת. תה? תה שותים בבית. בסליחות של ספרדים שרים "יה שמע אביונך" בצורה כזאת נחמדה שכמעט בא לך להיות אביון.

בסליחות מזכירים גם חלק מתפילת הגשם. ואני לא מבינה – איך הם מעיזים לשיר כל כך רחוק? תפילת הגשם היא מעבר להרי החושך, הרי צריך עוד לצלוח את אימת הדין של ראש השנה ומי ששורד אותו מתחיל מסע כומתה עד יום כיפור "ומי אמר שנגזר לחיים? שבכלל נגיע לסוכות? זה עוד מלא זמן", אני שואלת את מי שבבית שלנו אחראי על "סליחות של ספרדים", והוא אומר: "אף אחד לא אמר ואף אחד לא הבטיח, אבל אי אפשר לחיות ככה". והוא מכיר אותי כשאני אומרת: "אפשר, בטח שאפשר לחיות ככה, בלחץ הזה, בחרדה", אז הוא מוסיף: "אי אפשר לחיות באמת, במלאות, בהתנסות, באמון".

לא כדאי לחיות פה יום – יום תלויים בגרון על החבל הרועד הזה, אם נחיה או נמות. אולי באמת אנחנו לא אחראים על זה ולא יכולים לדעת, אנחנו פה בשביל להחליט איך נחיה את הבינתיים; איך נעמוד בסליחות בערב ראש השנה ונעז לשיר שירה על הגשם שיבוא. כי בסוף- הוא המטרה. חרשנו הרבה את האדמה, זרענו, שתלנו, התפללנו, ניקינו את ליבנו בסליחות, חרשנו את אדמת הלב, השקינו אותה בדמעות, בשביל מה? בשביל הגשם שירד, הברכה שתצמיח לנו פירות.

צריך לזכור שבעצם כל ה"סליחות" והחרטה וקבלת מלכות מחודשת ועמידה בדין וימים נוראים – הכל בשביל להכין את שדה הלב לגשם שיבוא ויצמיח תפוחים באדמת המדבר.

(ניצבים תשפ"ב)