עובד ה' אמתי לא מדקלם דברים בלי הבנה רק כי הם כתובים בספר

הרבי מקוצק הוא אחת הדמויות המלוות אותי במסלול חיי בעולם הזה. אם רבי נחמן לימד את כולם לחפש נקודות טובות, הרי שהקוצקער לימד לחפש דווקא את נקודת האמת. כשמסתכלים על כל התורה, המצוות והתפילות שעשינו, הן עשויות להיראות כמו ערימה מכובדת למדי: תראו כמה דפי גמרא למדנו, כמה שעות תפילה צברנו, כמה הנחות תפילין ושבתות וברכות, וכן הלאה. אבל כמה מתוך זה באמת פעל משהו במציאות, בנו או באחרים? כמה מתוך זה נעשה בכוונה אמיתית לשם שמיים, מתוך אהבה ויראה, וכמה רק מתוך הרגל, נוחות או מנהג?

נניח שזכיתי לכתוב ספר תורני או אמוני. השקעתי בו שעות רבות ומאמצים, וברוך השם הוא נמכר באלפי עותקים וזוכה לביקורות מוצלחות. אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם בקורת רוח, ואז מגיע הקוצקער. 'לא כל כך מהר', הוא נוהם. על כמה אנשים הוא באמת השפיע? כמה מהם באמת שינו משהו בחייהם בעקבותיו? האם הם התקרבו יותר לה', או רק נהנו מהקריאה, הפטירו "זה נחמד" והמשיכו בחייהם כרגיל?'

או נניח שלמדתי את כל הש"ס. הישג מרשים, לא? – 'נו, אז למדת את הש"ס', מפטיר הקוצקער – 'אבל מה הש"ס לימד אותך? הוא שינה בך משהו? הוא הפך אותך לאדם טוב יותר, ירא שמיים יותר? או רק העניק לך הזדמנות לצטט כל מיני סוגיות כדי להרשים אחרים?'

התפללתי את תפילות הימים הנוראים בכוונה והתרגשות? מה בדיוק כיוונתי? על מלכות ה' או על חשבון הבנק שלי? והאם התרגשתי באמת מרוממותו של ה', או מכישרונו המוזיקלי של החזן? איפה נקודת האמת בכל זה, הא?

הדברים הללו לא נועדו לייאש או לבאס, אלא לדרבן אותנו לשיפור מתמיד. כמו שצריך לחפש את הנקודות הטובות של רבי נחמן כדי לא ליפול לייאוש, כך צריך לחפש את נקודות האמת של הקוצקער כדי לברר את עצמנו, כדי להתקדם, כדי שלא תזוח דעתנו עלינו. עובד ה' אמיתי לא מקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה, ולא מדקלם דברים בלי הבנה רק כי הם כתובים בספר. הוא לא סופר דפי גמרא או שעות תפילה, אלא חותר לשינוי והשפעה אמיתית. נקודת אמת ועוד נקודת אמת – כך מגביהים את השמיים.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט כמה נקודות אמת יש לכם? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

 

כל החברה הנוכחית בנויה על אפשרות של סודיות, פרטיות והסתרה

לא סתם אומרים שבימינו הטלפון הפך לאיבר נוסף של הגוף. זהו איבר שמעניק לבני האדם חוש נוסף, שלא היה להם לאורך ההיסטוריה. אפשר לקרוא לו חוש המידע. באמצעות הטלפון אנו מקבלים גישה לאינטרנט, ובאמצעותה יכולים להשיג בכל מקום מידע על כל נושא שבעולם. המבוגרים שבינינו עוד זוכרים את החיים בלי החוש הזה, אבל הדור הצעיר כבר נולד אתו. ניתוק מהטלפון מרגיש כמו סוג של עיוורון או חירשות – ניתוק מהיכולת להשיג מידע משמעותי על המציאות. ועם עליית הבינה המלאכותית והאפשרות לפנות אליה בשאלות ולקבל תשובות מפורטות, המידע נעשה זמין ונגיש אפילו יותר.

אבל, בואו ננסה לתאר לעצמנו מציאות בה כל הידע שבעולם נגיש לכל אחד. לא רק הידע שכרגע באינטרנט – כל פיסת מידע שניתן להעלות על הדעת. דמיינו ישות שרואה הכל ויודעת הכל, ולכל אדם יש גישה חופשית אליה. אין יותר סודות. אין יותר פרטיות. כל אחד יכול לברר מה מתרחש בבסיסים הצבאיים השמורים ביותר בעולם, כמה כסף יש לשכן שלו בבנק, ומה צבע הגרביים שלובש כרגע חוואי כלשהו באוסטרליה. עין כל-רואה פקוחה על כל העולם ומתעדת את הנעשה בחדרי חדרים, שום קיר או מחסום אינו עוצר אותה, וכל אחד יכול לצפות כרצונו בסרטון שמתעד כל נקודת זמן ומרחב בעולם.

מציאות כזו נשמעת בדיונית, אבל כך הרי נשמעה גם המציאות של ימינו לאנשים בעבר הלא רחוק. במידה ותתממש, היא תשנה את החברה האנושית באופן מהותי. כל החברה הנוכחית בנויה על אפשרות של סודיות, פרטיות והסתרה, של חלוקה בין מידע ציבורי לאישי וסודי. אם הכל יהיה גלוי וידוע לכולם, כל ההתנהלות תהיה שונה, הן ברמה האישית והן ברמה המדינית והעולמית. אם אין סודות אין שקרים, אין תחבולות, אין הפתעות – לטוב או לרע. זה נשמע כמו סיוט, אבל אולי האנושות תמצא כלים להסתכל לכך.

היהדות לימדה אותנו כבר מזמן שיש מעלינו עין רואה, אוזן שומעת, וכל מעשינו בספר נכתבים. היא מרגילה איתנו לחיות במודעות כזו לידיעתו של ה', ולהתנהג תמיד בהתאם לכך. עשרת ימי תשובה הם הזמן להמחיש לעצמנו את הידיעה הזו, ולשפר את מעשינו כדי שלא יהיה לנו מה להסתיר.

(האזינו תשפ"ג)

הפוסט לחיות תחת העין הפקוחה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה צפוי לנו בשנת התשפ"ד? נקווה שרק דברים טובים, אולם שם השנה – הַתְשַׁפֵּד – מזכיר לי את אחת הדמויות ההיסטוריות הידועות והאפלות ביותר, הלוא הוא – ולאד המשפד.

ולאד המשפד, הידוע גם בתור ולאד צֶפֶּש, ולאד השלישי או דרקוליה, היה שליט ולאכיה במהלך המאה ה-15. הוא נודע בשל מאבקו לעצמאותה של ולאכיה נגד האימפריה העות'מאנית, ובשל אכזריותו וקשיחותו הרבה. את כינוי קיבל בעקבות מנהגו לשפד את אויביו הרבים על מוטות עץ מחודדים, מה שהעניק לו מוניטין מפלצתי ומרתיע. מאידך גיסא, הוא השליט חוק וסדר בממלכתו, ומסופר שבתקופתו יכול היה אדם להשאיר שק מלא מטבעות זהב בכיכר השוק בערב, ולבוא ולמצוא אותו שלם בבוקר, משום שאיש לא העז לפשוע בשל הפחד מעונש. בהשראת דמותו ההיסטורית של ולאד צפש, יצר הסופר האירי ברם סטוקר במאה ה-19 את דמותו האגדית של הערפד דרקולה – אחת הדמויות המפורסמות והמשפיעות ביותר בתרבות המודרנית. בכך למעשה הפך ולאד צפש לרומני המפורסם ביותר בהיסטוריה.

מה אנו יכולים ללמוד ממנו בשנה המזכירה את כינויו? גם אם איננו מעוניינים, כמובן, לחקות את אכזריותו הקיצונית, ישנן מספר תכונות אותן אפשר ללמוד ממנו. ראשית, מסירותו למולדת ונכונותו להגן עליה מפני שאיפות ההתפשטות של האימפריה המוסלמית – מציאות אותה גם אנחנו מכירים בארצנו. שנית, לחימה חסרת פשרות נגד אויבי העם, תוך נכונות לנקוט באמצעים קשים על מנת ליצור הרתעה. בראשית דרכה הבינה מדינת ישראל היטב את חשיבותה של מדיניות זו, אולם עם השנים היא כורסמה, נחלשה והתערערה בשל ספקות פנימיים. כתוצאה מכך רק התרבתה שפיכות הדמים משני הצדדים. סיפור "שק הזהב" של דרקולה ממחיש שכאשר השלטון הוא חזק ומרתיע מספיק – אין צורך להשתמש בעונשים בפועל, משום שאנשים ישמרו על החוק והשלום בעצמם. רפיסות וחולשה לא מונעת אלימות אלא מעודדת אותה.

הפועל "לשפד" מזכיר את הביטוי "ייקוב הדין את ההר" – נאמנות לצדק ללא פשרות. אמנם הקב"ה שיתף את מידת החסד במידת הדין, כדי שיוכל העולם להתקיים, אך שתיהן נחוצות, ולפעמים יש צורך לחזק את הדין דווקא. נקווה שבשנה זו נעורר לתחייה את הכוחות של העם היהודי בן האלמוות, עליו נאמר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט שנת דרקולה בפתח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רוב האנשים רואים מה עושים כולם ומה לא יעלה על הדעת ומיישרים קו

דתיים חיים לפי התורה וההלכה. חילונים חיים לפי המוסר והערכים האנושיים. נכון? לא ממש. זה נכון בתיאוריה, ובמובן מסוים גם במעשה. אבל בשורה התחתונה, מה שכולם חיים לפיו זה לא התורה ולא המוסר – אלא מה שמקובל בחברה. אדם שעומד בפני החלטה ורוצה לדעת כיצד לנהוג – לפני שהוא פותח שולחן ערוך או מפעיל שיקול דעת מוסרי, מסתכל קודם כל על מה שנהוג ומקובל בחברה שבה הוא חי. אם כולם עושים דבר מסוים – רוב הסיכויים שגם הוא יעשה אותו, גם אם יש טיעונים חזקים נגדו. ואם כולם לא עושים – כנראה שגם הוא לא יעשה.

למשל, ניקח את הציבור החרדי. אפשר לצטט להם כמה שרוצים את דברי הרמב"ם על מי שמעלה בדעתו לא לעבוד ולהתפרנס מהצדקה, או את המקורות על מלחמת מצווה שהכול יוצאים אליה, אבל זה לא באמת משנה. הם מכירים את המקורות הללו, אבל מה שקובע הוא לא מה שכתוב בספרים אלא מה שנהוג בפועל, על פי הוראת גדולי הרבנים. "מנהג ישראל דין הוא". וזה ממש לא רק החרדים. גם הדתיים הלאומיים לקבוצותיהם השונות מעדיפים את המנהג על פני הספרים בעניינים שונים. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא מקיים את דברי הרמב"ם על היחס הראוי לכופרים ואפיקורסים, למשל.

או ניקח את הציבור החילוני. יש שם לא מעט עיסוק בסוגיות מוסריות כמו טבעונות, הפלות, פוליאמוריה וכדומה, אבל בשורה התחתונה, רוב האנשים לא מקבלים החלטות לפי מאמר פילוסופי כזה או אחר. הם מסתכלים ימינה ושמאלה, רואים מה עושים כולם, מה מקובל ומה לא יעלה על הדעת – ומיישרים קו עם המוסכמות, גם אם אינם יודעים להצדיק אותן. למעשה, המוסכמות אפילו קובעות מה נתון לדיון ועל מה אסור לדבר בכלל.

המציאות הזו של יישור קו עם החברה, אינה גרועה בהכרח. אי אפשר תמיד להיות חריגים ויוצאי דופן, ויש מקום לסמוך על חוכמת ההמונים ועל המסורת שהתגבשה לאורך השנים. אבל לפעמים צריך לדעת גם לצאת נגד המוסכמות. לחפש את רצון ה' שמעבר ל"כך עושים כולם", ולהיות מוכנים לעמוד מול כל העולם כמו אברהם אבינו. וגם אם מיישרים קו עם הציבור – לעשות זאת לאחר שיקול דעת ומודעות, ולא כמו עדר.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט אידיאולוגיה או יישור קו – לפי מה אנחנו חיים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפעמים צריך לקבל החלטות קשות מבלי לדעת לאן הן יובילו

תרחיש אפשרי: בתאריך ה' באייר תש"ח, בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. יום למחרת פולשים צבאות מדינות ערב לארץ ישראל, מביסים את צה"ל (השקוע במלחמת אחים מול האצ"ל), כובשים את הארץ וטובחים או מגרשים את רוב היהודים. מאמצי העלייה, ההתיישבות וההישגים הדיפלומטיים של מאה השנים הקודמות, שהושגו בדם ויזע, נמחקים בן רגע. להמוני פליטי השואה באירופה אין לאן ללכת והם נרצחים או מתבוללים בהמוניהם. המזרח התיכון נשאר כולו ערבי-מוסלמי. באין תקווה לאומית או גאולה באופק, החילונים מתנתקים לחלוטין מהיהדות, והדתיים סופגים מכה אמונית קשה ורובם מאבדים את אמונתם. כל מה שנותר מעם ישראל הוא כמה קהילות דלילות פזורות ברחבי העולם, שמתפרסמות בעיקר בכתבות של נשיונל ג'אוגרפיק על קבוצות אתניות אזוטריות.

נשמע דמיוני? כל זה היה בגדר אפשרות ריאלית לחלוטין. לכולם היה ברור שצבאות ערב אכן יתקפו אם יכריזו היהודים על הקמת המדינה, ושהסיכויים לנצח במלחמה מולם לא נמצאים בשמיים. לפי בן גוריון, מומחי הביטחון ראו בכך סיכוי של 50-50%. נשיא ארצות הברית לחץ בתוקף על ההנהגה להימנע מלהכריז על המדינה, וגם בין ראשי הציבור התנגדו לכך רבים. כיום אנחנו זוכרים את ה' באייר תש"ח כתאריך מפואר ואת בן גוריון כמנהיג היסטורי דגול, אבל באותה קלות היה יכול היום הזה להפוך ליום אבל לאומי (אילו היה נשאר מי שיציין אותו), ובן גוריון היה נכנס להיסטוריה כבר כוכבא במקרה הטוב או כשבתאי צבי במקרה הרע.

מה זה אומר? בפשטות, שכל הקיום שלנו היום אינו מובן מאליו בכלל, ויש להודות לה' בכל יום על הניסים וההצלחות שזכינו להם. אבל מעבר לזה, שלפעמים צריך לקבל החלטות קשות מתוך מצב של חוסר ודאות, מבלי לדעת את העתיד ולאן הן יובילו. במבט לאחור קל להצדיק החלטות שהצליחו ולגנות את אלה שנכשלו, אבל מלכתחילה קשה מאד לדעת מה ייגמר בצל"ש ומה בטר"ש. ואף על פי כן, צריך לבחור ולהחליט ולקחת סיכונים על פי המידע ושיקול הדעת שברשותנו, ולדעת שהכול בידי שמיים והעתיד יכול להפתיע. אין סומכים על הנס, אבל כל הקיום של עם ישראל והמדינה הוא "לסמוך על הנס" אחד גדול – ואין בעל הנס מכיר בניסו.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט אילו טעה בן גוריון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במקרים רבים ילדים מסרו ידע על חיים קודמים שלא יכלו לגלות בשום דרך

לפני כשלושה שבועות כתבתי כאן על התגובות לכך שמישהו נפטר, וציינתי שמבחינתי קיומו של העולם הבא (במשמעות של הישארות הנפש) הוא לא השערה או משאלת לב, אלא עובדה פשוטה וברורה. בעקבות זאת פנו אליי כמה קוראים ושאלו מהיכן נובעת הוודאות הזו.

אז קודם כל, בתור יהודי פשוט אני מאמין בדברי חז"ל ובמסורת בעניינים אלה, ולא חושד בהם שבדו חלילה את הדברים מליבם. אבל האמת היא שבימינו יש כבר ידע מצטבר של מחקרים כה רבים המאששים את הישארות הנפש, שכל מי שלומד ומכיר את החומר יתקשה מאד להתכחש לכך.

התחום המרכזי הוא חוויות סף מוות, אותן חווים מיליוני אנשים ברחבי העולם. הללו מתארים ביקור במציאות לא-ארצית, שנתפסת כמוחשית הרבה יותר מהמציאות הרגילה. תחום זה נחקר ביסודיות על ידי חוקרים רבים במשך 40 שנה, ונשללו הסברים לפיהם מדובר בהזיות בלבד. מומלץ לקרוא את ספרו של פרופ' ברוס גרייסון "After" ואת ספרו של ינס אמברטס "Why an Afterlife Obviously Exists" .

גם מפגשים עם נפטרים הם תופעה שרבים מאד מדווחים עליה (קרוב ל-20% בארה"ב). מחקר יסודי שערך פרופ' ארלנדור הרלדסון באיסלנד מצא עשרות מקרים בהם מספר אנשים ראו את הנפטר ביחד, וכן מקרים בהם הנפטר מסר מידע אמיתי. מומלץ לקרוא את ספרו "The Departed Among the Living".

גלגולי נשמות, או זיכרונות של ילדים מחיים קודמים, מהווים גם הם תופעה ידועה ומתוקשרת, ונחקרו רבות ע"י פרופ' איאן סטיבנסון וממשיכיו. נמצאו מקרים רבים בהם ילדים מסרו ידע מאומת על חיים קודמים שלא יכלו לגלות בשום דרך סבירה אחרת. מומלץ לקרוא על כך בספרו של ג'ים טאקר, "Life Before Life".

ולסיום, סיאנסים ומדיומים הם תחום ידוע לשמצה (ואסור לפי התורה), אבל גם בתחום זה נערכו כמה ניסויים עם תוצאות מפתיעות, בהם הצליחו מדיומים לגלות מידע אמיתי באמצעות תקשורת עם נפטרים. ניסוי קפדני כזה מתואר בספרו של אלכס צאקיריס, "Why Science is Wrong".

על כל אחד מהתחומים הללו אפשר להעלות ספקות ולהקשות קושיות, אולם במצטבר, מדובר כאן בכמות כה גדולה של ראיות, שההסבר הסביר והגיוני ביותר עבורן הוא פשוט להניח שהישארות הנפש אכן קיימת – ולא שכולם הוזים\ טועים\ משקרים\ מדמיינים וכו'.

(כי תצא תשפ"ג)

הפוסט העולם הבא בוודאות קיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

את אמתותה של התורה רואים גם היום, לא רק באירועים מלפני אלפי שנים

כשהייתי ילד, קראתי את הספר "מרכבות האלים" של אריך פון דניקן, שטען שתיאורי ההתגלות שמופיעים בתנ"ך (ולהבדיל במיתולוגיות) מתארים בעצם חייזרים וספינות חלל. גם היום נשמעת מדי פעם השאלה: מאין לנו לדעת שמי שהתגלה לבני ישראל במדבר הוא אכן בורא העולם, ולא ישות חייזרית כלשהי?

זוהי תשובתי לשאלה:

1. אנחנו יודעים על קיומו של אלוקים בתור בורא העולם על סמך ראיות פילוסופיות שונות, חוויות של התגלות וכן הלאה. לעומת זאת, קיומם של חייזרים וישויות דומות הוא בגדר השערה, גם אם סבירה. לכן, אם מופיע מישהו שמפגין שליטה במציאות בסדרי גודל חריגים יותר מכל אירוע אחר בהיסטוריה, מסתבר יותר שזהו אכן הבורא, שקיומו ידוע לנו, ולא ישות משוערת כלשהי. יש אמנם הרבה תיאורים בהיסטוריה על מפגשים עם ישויות על-טבעיות, כולל חטיפות חייזרים בימינו, אבל אף ישות כזו לא עשתה שום דבר שמתקרב לתיאורי התנ"ך. לכן, כמו שלא סביר שמדובר בכשפים, לא סביר שמדובר בחייזרים.
2. תיאורי התנ"ך הולמים היטב ישות אלוקית ולא חייזרים. כמובן שאלוקים מתגלה ומדבר במושגים של בני אותה התקופה, כמו אבא שמדבר לילד קטן במושגים שלו. אבל, התוכן של ההתגלויות והמצוות הוא א-לוהי בעליל. קשה להעלות על הדעת למה חייזרים עם טכנולוגיה כה מתקדמת יטרחו לתת לבני אדם מערכת מצוות כמו זו שמופיעה בתורה, שכוללת גם דיני טומאה וטהרה וגם מצוות שבין אדם לחברו וכן הלאה. לא ברור מדוע הם זקוקים למקדש או לקורבנות, ולמה הם דורשים התנהגות מוסרית וכו'. אפשר להמציא לזה הסברים, אבל כל מערכת המצוות מובנת הרבה יותר בתור מערכת רוחנית שנועדה לקרב את האדם והעם לאלוקים, לא בתור איזה "ניסוי חייזרי".
3. אם מדובר בחייזרים, נצטרך להניח שהם ממשיכים להשגיח על עם ישראל לאורך ההיסטוריה, לשמור שהוא לא יושמד, ולבסוף להקים את מדינת ישראל ולקבץ את הגלויות כדי להגשים את נבואות בתורה – שלא לדבר על אינספור אירועים אישיים של השגחה פרטית שאנשים רואים בעקבות תפילות וקיום מצוות. את אמתותה של התורה רואים גם היום, לא רק באירועים מלפני אלפי שנים. לי נראה הרבה יותר פשוט להאמין שהבורא הוא העומד מאחורי כל זה.

(שופטים תשפ"ג)

הפוסט אלוקים או חייזרים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מדי פעם אני שומע טענות לפיהן המשיח אינו בן אדם, אלא בעצם תהליך או תקופה של גאולה – "ימות המשיח" ולא "המלך המשיח". לדבריהם, עלינו להכיר בכך שאנחנו נמצאים כבר בשלב כלשהו של ימות המשיח, ולא להמשיך לחלום על איזה סופרמן שיבוא ויגאלנו, כפי שחלמו יהודים לאורך הדורות.

עכשיו, קודם כל צריך להיות ברור שהדעה הזו מנוגדת חזיתית לכל גדולי ישראל, מהנביאים ועד אחרוני זמננו, שדיברו בפירוש על המשיח כמלך ממשי בשר ודם. הרמב"ם, כידוע, קבע זאת כאחד מעיקרי האמונה: "ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו" (הקדמה לפרק חלק). הרי"ד סולובייצ'יק, שאינו חשוד על נאיביות או מיסטיקה יתרה, כתב: "הגאולה תבוא על ידי גואל בדמות בשר ודם על כל סימניו המובהקים, אשר יופיע כשליח הא-ל כשיעלה רצון מאתו. בן אדם, חרף היותו יצור סופי מוגבל ומותנה, שהיום כאן ומחר בקבר, יכול להתרומם לדרגת שליחות אלוקית. יש באספקט האישי-משיחי משום מתן מעמד מרכזי לרעיון הבחירה שהעניק לאדם כושר טרנסצנדנציה עצמית וכח התעלות אל האלסופיות והנצח" (בסוד היחיד והיחד עמ' 404). אלה המחליפים את המלך המשיח בתהליך משיחי, מנסים להיתלות בדברים שונים של הרב קוק או הוגים אחרים, אולם ככל הידוע לי אף אחד מהם לא אמר דבר כזה. הרב קוק אכן דיבר על תהליכים של גאולה או ניצוצות של משיחיות, אך מעולם לא אמר שהללו באים במקום קיומו של מלך משיח בשר ודם.

אבל, מעבר לעובדה שמדובר בעיקר אמונה ללא עוררין, יש משמעות גם לתוכן של האמונה במשיח. כפי שכתב הרב סולובייצ'יק לעיל, האמונה במשיח היא בעצם אמונה באדם, ביכולתו לחבר בין אלוקי לאנושי, לקחת את מלכות שמיים ולהחיל אותה כאן עלי אדמות. המשיח אמור להיות פסגת השלמות האנושית, צדיק ונביא במעלה עליונה, ורק בתור כזה יוכל לרומם את האנושות למדרגות דומות. לקחת חלק בתהליכי הגאולה זה יפה מאד, אבל ייעודנו הוא לא להיות חקלאים או חיילים אלא אנשי אלוקים. רק דמות כמו המשיח יכולה להורות לנו את הדרך לכך – והאמונה בו מהווה קריאת כיוון כבר היום.

(ראה תשפ"ג)

הפוסט המשיח הוא אדם, לא תהליך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עבורי, קיומו של העולם הבא אינו השערה מוטלת בספק או ניחום אבלים

מישהו שאל אותי לא מזמן – למה בעצם אנשים דתיים ומאמינים עצובים כל כך כשמישהו נפטר? הרי אם הוא היה צדיק, הם מאמינים בוודאי שהוא נמצא עכשיו בגן עדן, בעולם שכולו טוב. אז למה לבכות ולהצטער כל כך? אולי אפילו היו אמורים לשמוח בשבילו.

השבתי, שישנן כמה תשובות בדבר. ראשית, לא בוכים עליו אלא עלינו. הנפטר יחסר לנו ואנחנו יודעים שלא נראה אותו עוד בעולם הזה עד תחיית המתים, ולכן אנחנו מתגעגעים אליו. גם אם הוא היה נוסע לארץ רחוקה למשך שארית חייו היינו עצובים ומתגעגעים – אולי לא באותה המידה, אבל עדיין (ראו למשל את תיאור הפרידה בסוף הספר שר הטבעות).

שנית, מצטערים על כל מה שהנפטר לא הספיק לעשות בחייו. הרי לא באנו לעולם הזה סתם, אלא כדי לפעול ולעשות בו, וכאשר מישהו הולך לעולמו, הוא משאיר אחריו דברים רבים שיכול היה לעשות. לכן הצער גדול יותר ככל שהנפטר היה צעיר יותר, ולהפך.

ושלישית, לא כל הדתיים מאמינים באמונה שלמה בקיומו של גן עדן והעולם הבא, ולחלקם יש ספקות בנושא. כאשר רואים את גופו של הנפטר מוטל מת ונקבר באדמה, התחושה האינסטינקטיבית היא שהוא פשוט איננו עוד, והתגובה היא של כאב וצער.

ביום ראשון ה' באב הבאנו למנוחות את אמי היקרה והצדקת חגית, הריני כפרת משכבה, שהלכה לעולמה בשבת. עם כל הצער והעצבות שבכך, ברור לי שהיא נמצאת עכשיו בגן עדן. עבורי, קיומו של העולם הבא אינו השערה מוטלת בספק או משאלת לב שנועדה לנחם אבלים, אלא מציאות פשוטה וברורה הנתמכת באינספור ראיות. אם כבר, כלשונו של רבי נחמן, קיומו של העולם הזה הוא המוטל בספק. אמא סבלה רבות בשנים האחרונות, וכעת תוכל לנוח כשהיא חופשיה מהגוף הכובל והמייסר. ואנחנו נשתדל בעזרת השם להמשיך הלאה ולכבד את זכרה.

ובאמת, האמונה בעולם הבא משנה את כל נקודת המבט על העולם הזה ומכניסה אותו לפרופורציות שונות לגמרי. בסופו של דבר החיים כאן, מלאי קשיים ככל שיהיו, הם כחלוף יעוף לעומת הנצח. העיקר הוא לעבור אותם בהצלחה, בעשייה לשם שמיים, לצאת מן העולם בשם טוב ולחזור הביתה, למקום אליו אנחנו באמת שייכים.

(עקב תשפ"ג)

הפוסט למה עצובים כשמישהו נפטר? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רוב האנשים מדמיינים את אלוקים בצורה לא מאד מחמיאה

תארו לעצמכם שמראים לכם דף שעליו כתובות שלוש מילים: "דני הלך לגן". לוקח לכם פחות משנייה לקרוא את המילים הללו, להבין את משמעותן ולזכור אותן בעל פה. אם ישאלו אתכם, תוכלו לחזור עליהן ללא כל קושי ולהסביר אותן. זוהי הרי משימה פשוטה שכל אדם בוגר ובריא יכול לעשות.

עכשיו, דמיינו לעצמכם יצור כלשהו שמגיע לראשונה לכדור הארץ ורוצה ללמוד עליו ועל תושביו. הוא מתחבר לאינטרנט, ואחרי שנייה הוא אומר: "אוקיי". – מה אוקיי? – "הבנתי הכל". לקחה לו שנייה בדיוק לקלוט, להבין ולזכור את כל המידע שבאינטרנט. הוא יודע עכשיו את כל הידע שבאנציקלופדיות המקוונות ובכל המאמרים והמחקרים שברשת, את כל יצירות הספרות והסרטים שבכל אתר ואתר, את כל התכנים שברשתות החברתיות, ובקיצור- את כל הידע האנושי והיצירה האנושית. הוא לא רק יודע לדקלם, אלא גם להסביר ולנתח לעומק את כל המידע הזה, וגם ליצור על בסיסו דברים חדשים. ואת כל זה, כאמור, הוא עשה באותה קלילות ומהירות בה אתם קראתם "דני הלך לגן". האם אפשר בכלל לדמיין אינטליגנציה כבירה בסדר גודל כזה? זה בלתי נתפס.

ראיתי לאחרונה כותרת על פיתוח אלגוריתם למודל שפה של בינה מלאכותית, שיוכל לעכל בשנייה אחת כמות מידע שאדם ממוצע צורך במשך 30 שנה. אני לא יודע אם זה מדויק, אבל בימינו דברים כאלה כבר לא נשמעים מופרכים. לא קשה לדמיין מחשב-על או בינה מלאכותית שבאמת מסוגל ללמוד ולהבין תוך שנייה את כל המידע באינטרנט. יש כאלה המודאגים מכך ורואים בבינה המלאכותית סכנה לאנושות. אולי הם צודקים ואולי לא, אני באופן אישי לא מוטרד מזה – אבל מה שאפשר להפיק מזה כבר עכשיו, זה שיעור בענווה ואפשרות לדמיין ישויות עילאיות יותר מאיתנו.

לפי התרשמותי, רוב האנשים מדמיינים את אלוקים בצורה לא מאד מחמיאה – כן, הוא קצת יותר גדול וחזק וחכם מאיתנו, אבל לא בהרבה. אבל כאשר רואים איך אפילו יציר כפיו של האדם מסוגל להגיע לרמות כאלה, קל יותר להתחיל להבין את המושג "אין חקר לתבונתו" ביחס לה'. אולי כך נתחיל לקלוט עד כמה הוא נעלה יותר מאיתנו, ונתחיל להתייחס אליו ולהוראותיו בהתאם.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט כל האינטרנט בשנייה אחת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.