רוב האנשים רואים מה עושים כולם ומה לא יעלה על הדעת ומיישרים קו
דתיים חיים לפי התורה וההלכה. חילונים חיים לפי המוסר והערכים האנושיים. נכון? לא ממש. זה נכון בתיאוריה, ובמובן מסוים גם במעשה. אבל בשורה התחתונה, מה שכולם חיים לפיו זה לא התורה ולא המוסר – אלא מה שמקובל בחברה. אדם שעומד בפני החלטה ורוצה לדעת כיצד לנהוג – לפני שהוא פותח שולחן ערוך או מפעיל שיקול דעת מוסרי, מסתכל קודם כל על מה שנהוג ומקובל בחברה שבה הוא חי. אם כולם עושים דבר מסוים – רוב הסיכויים שגם הוא יעשה אותו, גם אם יש טיעונים חזקים נגדו. ואם כולם לא עושים – כנראה שגם הוא לא יעשה.
למשל, ניקח את הציבור החרדי. אפשר לצטט להם כמה שרוצים את דברי הרמב"ם על מי שמעלה בדעתו לא לעבוד ולהתפרנס מהצדקה, או את המקורות על מלחמת מצווה שהכול יוצאים אליה, אבל זה לא באמת משנה. הם מכירים את המקורות הללו, אבל מה שקובע הוא לא מה שכתוב בספרים אלא מה שנהוג בפועל, על פי הוראת גדולי הרבנים. "מנהג ישראל דין הוא". וזה ממש לא רק החרדים. גם הדתיים הלאומיים לקבוצותיהם השונות מעדיפים את המנהג על פני הספרים בעניינים שונים. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא מקיים את דברי הרמב"ם על היחס הראוי לכופרים ואפיקורסים, למשל.
או ניקח את הציבור החילוני. יש שם לא מעט עיסוק בסוגיות מוסריות כמו טבעונות, הפלות, פוליאמוריה וכדומה, אבל בשורה התחתונה, רוב האנשים לא מקבלים החלטות לפי מאמר פילוסופי כזה או אחר. הם מסתכלים ימינה ושמאלה, רואים מה עושים כולם, מה מקובל ומה לא יעלה על הדעת – ומיישרים קו עם המוסכמות, גם אם אינם יודעים להצדיק אותן. למעשה, המוסכמות אפילו קובעות מה נתון לדיון ועל מה אסור לדבר בכלל.
המציאות הזו של יישור קו עם החברה, אינה גרועה בהכרח. אי אפשר תמיד להיות חריגים ויוצאי דופן, ויש מקום לסמוך על חוכמת ההמונים ועל המסורת שהתגבשה לאורך השנים. אבל לפעמים צריך לדעת גם לצאת נגד המוסכמות. לחפש את רצון ה' שמעבר ל"כך עושים כולם", ולהיות מוכנים לעמוד מול כל העולם כמו אברהם אבינו. וגם אם מיישרים קו עם הציבור – לעשות זאת לאחר שיקול דעת ומודעות, ולא כמו עדר.
(ניצבים וילך תשפ"ג)