הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
עבורי, קיומו של העולם הבא אינו השערה מוטלת בספק או ניחום אבלים
מישהו שאל אותי לא מזמן – למה בעצם אנשים דתיים ומאמינים עצובים כל כך כשמישהו נפטר? הרי אם הוא היה צדיק, הם מאמינים בוודאי שהוא נמצא עכשיו בגן עדן, בעולם שכולו טוב. אז למה לבכות ולהצטער כל כך? אולי אפילו היו אמורים לשמוח בשבילו.
השבתי, שישנן כמה תשובות בדבר. ראשית, לא בוכים עליו אלא עלינו. הנפטר יחסר לנו ואנחנו יודעים שלא נראה אותו עוד בעולם הזה עד תחיית המתים, ולכן אנחנו מתגעגעים אליו. גם אם הוא היה נוסע לארץ רחוקה למשך שארית חייו היינו עצובים ומתגעגעים – אולי לא באותה המידה, אבל עדיין (ראו למשל את תיאור הפרידה בסוף הספר שר הטבעות).
שנית, מצטערים על כל מה שהנפטר לא הספיק לעשות בחייו. הרי לא באנו לעולם הזה סתם, אלא כדי לפעול ולעשות בו, וכאשר מישהו הולך לעולמו, הוא משאיר אחריו דברים רבים שיכול היה לעשות. לכן הצער גדול יותר ככל שהנפטר היה צעיר יותר, ולהפך.
ושלישית, לא כל הדתיים מאמינים באמונה שלמה בקיומו של גן עדן והעולם הבא, ולחלקם יש ספקות בנושא. כאשר רואים את גופו של הנפטר מוטל מת ונקבר באדמה, התחושה האינסטינקטיבית היא שהוא פשוט איננו עוד, והתגובה היא של כאב וצער.
ביום ראשון ה' באב הבאנו למנוחות את אמי היקרה והצדקת חגית, הריני כפרת משכבה, שהלכה לעולמה בשבת. עם כל הצער והעצבות שבכך, ברור לי שהיא נמצאת עכשיו בגן עדן. עבורי, קיומו של העולם הבא אינו השערה מוטלת בספק או משאלת לב שנועדה לנחם אבלים, אלא מציאות פשוטה וברורה הנתמכת באינספור ראיות. אם כבר, כלשונו של רבי נחמן, קיומו של העולם הזה הוא המוטל בספק. אמא סבלה רבות בשנים האחרונות, וכעת תוכל לנוח כשהיא חופשיה מהגוף הכובל והמייסר. ואנחנו נשתדל בעזרת השם להמשיך הלאה ולכבד את זכרה.
ובאמת, האמונה בעולם הבא משנה את כל נקודת המבט על העולם הזה ומכניסה אותו לפרופורציות שונות לגמרי. בסופו של דבר החיים כאן, מלאי קשיים ככל שיהיו, הם כחלוף יעוף לעומת הנצח. העיקר הוא לעבור אותם בהצלחה, בעשייה לשם שמיים, לצאת מן העולם בשם טוב ולחזור הביתה, למקום אליו אנחנו באמת שייכים.
(עקב תשפ"ג)
