בין ענייני שירת האזינו אנו קוראים על תוכנית החלוקה האלוקית, הקובעת: "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". עומד על פסוק זה המדרש ומסביר: "בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקב"ה העולם לאומות העולם, פירש תחומן לאומות העולם לכל אומה ואומה, כדי שלא יחיו מעורבבים, שילח בני גומר לגומר, ובני מגוג למגוג, ובני מדי למדי, ובני יון ליון, ובני תובל לתובל, פירש תחומם של אומות כדי שלא יכנסו לארץ יצב גבולות עמים". ובמדרש תנאים הבינו את הקביעה "יצב גבול עמים" כלומר: "קבע תחומן של אומות שלא יכנסו לארץ ישראל".

הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, מוסיף: הוא הציב את גבולות העמים והכין גבולות אלה לבני ישראל, אשר טרם נמנו. הוא אפשר לשבטים של עמים שונים לרשת מספר רב של ארצות, שם יעברו עמים אלה את התהליך שעובר על כל העמים: בעוד שהם משתלטים על הארץ, הארץ משתלטת עליהם. ארצם הפכה ל"גבלת עמים".

הארץ המובטחת אינה זכות שאינה ניתנת לערעור, ההיאחזות והישיבה בארץ מותנית בהתנהגותם של בני ישראל, פחיתות מוסרית והתפרקות מהמצוות יש בכוחה להביא לכך שהיא תקיא את יושביה מתוכה, כפי שקרינו בספר ויקרא: "ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקא הארץ את יושביה". יחד עם זאת אין מדובר בגט כריתות ובקרע בל ניתן לאיחוי שנוצר בין עם ישראל לארץ ישראל אלא מדובר בהקאה [Emesis], כשם שהקאה פיזיולוגית היא אירוע חריג במהלכו דוחה הגוף חומרים מזיקים, כך גם דוחה הארץ את עם ישראל מקום שהוא מגיע למצב המתואר בפרשה כ"וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו".

ולמרות זאת התנועה המעגלית והמחזורית מבטיחה שעם ישראל על אף יציאתו מהארץ כעונש, עוד ישוב אליה, כפי שמתארת לנו הפרשה בקיצור: "וכפר אדמתו עמו" ובאריכות יתרה ניתן לקרוא את הדברים בפרשת נצבים שם אנו מוצאים: ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך".

אם מתבוננים בהיסטוריה הישראלית הרי שתקומתה של מדינת ישראל לאחר תקופת גלות בת 2000 שנה היא התקיימות הדברים המתוארים בפרשת האזינו. טבלת המחזוריות הישראלית מלמדת שבתום תקופת הגלות מובטחים אנו לחזור לארץ.

החזרה לארץ המובטחת והקמתה של מדינת ישראל לוותה בהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, ההכרזה נעשתה דרך מסמך מיוחד, מגילת העצמאות. מגילת העצמאות מפרטת את הסיבות להקמת מדינת ישראל, זכות היסטורית זכות טבעית וזכות משפטית. האופי של מדינת ישראל והגדרת המדינה כיהודית על מאפייניה המיוחדים. המגילה נחתמת במילים הבאות: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו".

בניסיון להבין את הביטוי 'צור ישראל' עלינו לשוב אל המקרא. משמעותו של הביטוי 'צור' בלשון המקראית הוא סלע איתן, כך למשל אנו קוראים בספר שמות: "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב", ובמקום אחר אנו קוראים: "וניצבת על הצור", כאשר בלעם מבקש לקלל הוא אומר: "כי מראש צורים אראנו", ובספר שופטים אנו קוראים: "ותעל האש מן הצור". ועוד על זה הדרך.

בשירת האזינו, אנו מוצאים את השורש 'צור' 7 פעמים. כאשר המילה צור מושאלת מעולם הטבע אל האלוקים. כך למשל אנו קוראים בפרשה "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט", ובהמשך: "'צור ילדך תשי", וכן "כי לא כצורנו צורם". הקשר מובהק יותר בין המילה צור לאלוקים ניתן למצוא במפורש במקומות אחרים במקרא, כך למשל תוהה ספר תהילים: "ומי צור זולתי אלוהינו", ובמקום אחר בתהילים מצינו: "ה' צורי וגואלי", וכן: "ברוך ה' צורי".

יתרה מזו מקורו של הביטוי 'צור ישראל' המופיע במגילה הוא בתנ"ך, ביטוי זה מופיע פעמיים, בפעם הראשונה אנו מוצאים אותו בספר שמואל: "לי דיבר צור ישראל" ובפעם השנייה בדברי הנביא ישעיה: "לבוא בהר ה' אל צור ישראל".

הרמב"ם, בספרו הפילוסופי הגדול, 'מורה נבוכים' עומד על משמעותה של המילה 'צור' ובדרכו לבארה מניח הרמב"ם שהמילה 'צור' היא שם משותף. במקור מילה זו שאולה מעולם הטבע והיא מוסבת "לשם אבן קשה כגון החלמיש…והוא שם המחצב ממנו חוצבים את אבני המתכות", מכאן מושאל שם זה לא רק לסלע אלא, וכך מוסיף הרמב"ם: "הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו". כלומר המילה צור מוסבת לכל דבר יסודי, דהיינו כאשר משתמשים במילה צור מתכוונים ליסודות העניין ולשורש הדבר. מכאן ממשיך הרמב"ם ומתאר כיצד התגלגל השם 'צור' ככזה שמבטא את האל, וכך הוא לשון הרמב"ם: "נקרא ה' יתעלה צור כי הוא המוצא והסיבה העושה לכל מה שזולתו".

בהקשר של הביטוי צור ישראל כפי שנכתב במגילת העצמאות מרתקים הם דבריו של דוד בן גוריון בפני חברי מועצת העם רגע לפני ההכרזה על הקמת המדינה, וכך הם דבריו:

"נדמה לי שכולנו מאמינים. כל אחד על פי דרכו ולפי הבנתו. יש דבר אחד, בין שאר הדברים הטובים שיש ביהדות, והוא: "זאת תעשה" ו"זאת אל תעשה". איך להאמין – על זה איננו מצווים. כל אחד מאתנו לפי דרכו והבנתו, מאמין בצור ישראל כפי שהוא מבין את זה. אין בזה (אני מביע בזה את דעתי והרגשתי היהודית האנושית) שום פגיעה ושום כפיה כשאנחנו אומרים שהננו בוטחים בצור ישראל. אני יודע מהו צור ישראל שאני בוטח בו, בטוחני שחברי מימין יודע היטב במי הוא בוטח, ואני גם יודע כיצד חברי מהצד השני בוטח בו. הייתי מבקש בקשה: שלא אצטרך להעמיד פסוק זה להצבעה".

קריאת פרשת האזינו, לצד מגילת העצמאות, ההבנה שהישרדותנו ועם קיומנו כאן אינו אקראי אלא נכתב בערוב ימיו של משה לפני למעלה מ-3000 שנה, אינו מקרי, ואינו סתמי, יש אדון לבירה והוא מונח במגילת העצמאות, ולנו נותר להוקיר את הזכות לשוב לארץ הזו ולהתפלל "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו".

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

הפוסט מגילת העצמאות מן התורה – מניין? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הדורות של עם ישראל בנויים זה על גבי זה כקומה על גבי קומה. הדור החדש צריך להמשיך את הדרך, אחרת כל מפעלו של הדור הקודם היה לריק.

זהו מבנה מורכב, כי אין דור אחד דומה למשנהו, ולכל דור יש ייעוד מיוחד. מצד אחד, אסור לדור הבא להסתכל לאחור בביקורת על הדור הקודם, השונה, ולהתעלם מהתרומה שלו, ומאידך כדי להמשיך את הבניין צריך לאפשר לדור הבא לבנות את קומתו בהתאם לייעודו המיוחד והשונה. לשם כך צריך הדור הקודם 'לשחרר', ולקבל בהערכה את שונותו ולתת לו את ברכתו, ולא לנסות להצר את צעדיו, ולהילחם בו כדי שישכפל את דרכו של הדור הקודם, שסיים את תפקידו. אדרבא, הוא צריך לשמוח בהצלחתו להיות מה שהוא. להתברך ולראות הצלחה בכך שלמרות שונותו הוא ימשיך את מפעל הדור הקודם, כדי שלא יהיה מפעלו לריק.

מי שאינו מבין זאת ומנסה להילחם כדי לשמר את הנהגת הדור הקודם, לא רק שהוא בולם ומעכב את ההתפתחות המתבקשת ע"י הדור הבא, הוא גם גורם למאבק בין דורי, ולעויינות, שתוצאתו שהדור הבא עלול לאבד את ההערכה לדור הקודם, ולהתכחש לתרומתו.

שירת האזינו נאמרת ע"י משה רבנו ביום פטירתו מן העולם, כפי שנאמר בסופה: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ וגו'. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ וגו'" (דברים לב מח). ביום זה מעביר משה רבנו את ההנהגה ליהושע. יום זה מהווה קו תפר בין דורי בין 'דור המדבר' לבין 'דור יורשי הארץ'. ביום זה מצווה הקב"ה על משה מנהיג 'דור המדבר' ויהושע 'מנהיג דור יורשי הארץ', לבוא יחד לאוהל מועד: "ויאמר ד' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד ואצוונו" (דברים לא יד). "דעד היום לא בא למחנה שכינה, דהיינו אוהל מועד רק משה בלבד. אבל באותו יום שמת משה היה גם יהושע ניצב במחנה שכינה" (מהרש"א ח"א סוטה יג ב). כניסתם המשותפת בתחילת היום יוצרת רצף והמשכיות בהנהגה הבין דורית: "תנא: אותה שבת של דיו זוגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה" (סוטה יג ב). "שני זוגות  – שני חבירים היו, בהתחלת היום למשה, וסופו ליהושע" (רש"י שם).

חז"ל דימו זאת לרציפות שבין הזריחה לשקיעה: "וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א). וכו' עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, וכו'. כהדא עגלתא תמימתא" (בראשית רבה נח ב). מהי "עגלתא תמימתא"?: "נראה לי שפירושו עיגול שלם וכו'. וכן פירש רש"י שם, והוא הגלגל הסובב שכאן הוא שוקע וכאן עולה, וכו'" (פירוש המהרז"ו שם). המעגליות מבטאת את הרציפות וההמשכיות שאינה פוסקת והופכת ליחידה אחת מתמשכת.

הרציפות הבין דורית נצרכת בכל עם. בעם ישראל יותר מכל. לעם ישראל ייעוד גדול שאינו ניתן למימוש בדור או שנים. קטיעת הרציפות עלולה לפגוע בהשגת הייעוד השלם הרב-דורי.

מאידך, בקו התפר הבין דורי נדרש גם בידול ברור, משום שלכל דור יש מהות מייחדת והנהגה מיוחדת. חובה לשים קו ברור בין עידן המנהיג של הדור הקודם לעידן הדור שאחריו, לבל יאפיל המנהיג בן הדור הקודם, הוותיק והמוכר, ונוכחותו תערער על סמכותו של המנהיג החדש שעדיין 'לא קנה את מקומו ולא הוכיח את עצמו'. על כן בו ביום מסתתמים ממשה "שערי החכמה" והועברו ליהושע: "לא אוכל עוד לצאת ולבא וכו' – בדברי תורה. מלמד, שנסתתמו ממנו שערי חכמה" (סוטה שם). "וזהו דאמרינן: "רב לך!" –  רב יש לך! ומנו יהושע. כי עתה יהושע נקרא רבו שהוא חכם יותר ממנו" ('פרחי כהונה' סוטה שם). "באותה שעה אמר הקב"ה למשה: הרבה פעמים כיבדתיך כבוד גדול וכו'. דייך! שהגיע יומו של יהושע תלמידך לפרנס את ישראל ואין פרנס נוגע בחברו אפילו כמלא נימא! וכו'. ויהושע היה פותח פיו ודורש לפני משה רבו ולפני ראשי גדודים וסנהדרין והכהנים ולפני כל ישראל. ומשה וכל ישראל יושבין לפניו כתלמיד לפני הרב!" (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד 377).

ומכאן לכל הדורות הבאים. ולוואי שנלמד ונפנים זאת לזמננו.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט מעבר ורצף בין דורי זה חשוב – לפעמים צריך לשחרר לדור הבא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עמידתם האיתנה של הלוחמים בגוש עציון תרמה תרומה מכרעת להישארותה של ירושלים הבירה בידי מדינת ישראל

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" [לב- מג].

שלושת המילים האחרונות של הפסוק מעוררות צמרמורת. לא בכדי. 'הספרי' מסביר פסוק זה על פי חלוקה לשלושה חלקים: א. 'הרנינו גויים' – כאשר הקב"ה מביא גאולה לישראל, הבבליים [הגויים] כועסים. הם מתלוננים לפני ה' מדוע בחר בצד של ישראל. אולם בעתיד הם אמורים לשמוח. ב. המשך הפסוק מסביר כי  ה' עתיד לנקום בשונאי ישראל הן על הגזל והן  על הדם שנשפך. ג. על  'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' הוא  כותב: "מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל ביד הבבליים כפרה היא להם לעולם הבא, שנאמר 'מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך שפכו דמם כמים'". המלבי"ם מוסיף ומסביר זאת כך: "כי אחר שיתיישבו בא"י, יביא שונאיהם עליהם למלחמה… ושם על הַרֵי ישראל יפלו. ואז יתפייסו יחד אדמתו ועמו".

הרים כאלה הם הרי גוש עציון. במלחמת העצמאות, כידוע, נפל הגוש בידי הלגיון הערבי הירדני. המחיר היה נורא- 242 הרוגים. האחרונים נפלו בקרבות ביום חמישי, ערב ההכרזה על הקמת המדינה. בליל העצמאות עוד בערו כלפידים שרידי הבתים בגוש עציון ואת הלהבות ניתן היה לראות ממרחק רב. היום שבו נפל גוש עציון אומץ כיום הזיכרון הלאומי.

לוחמי הגוש לחמו בגבורה עילאית. עמידתם האיתנה תרמה תרומה מכרעת להישארותה של ירושלים הבירה בידי מדינת ישראל.

המערכה החלה הרבה קודם לכן. הבריטים הודיעו כי יסיימו את שלטון המנדט ב- 15 במאי. קרוב ל- 70 אלף חיילים בריטים הוצבו בא"י והם החלו להתפנות כמה חודשים קודם לכן. על כל עמדה ועל כל נקודה שפינו הבריטים היה מאבק. מי שהגיע ותפס ראשון את המאחז הבריטי הנטוש זכה לא רק בעמדה, אלא לעתים קרובות גם בציוד הנטוש ואפילו בנשק.

בין הכוחות הבריטים שהיו אמורים לסגת מהארץ, היה גם הלגיון הערבי הירדני. הבריטים החליטו לדחות את השלמת הפינוי של הלגיון למועד קרוב כמה שיותר לסיום המנדט. להחלטה זו היו שתי השלכות חשובות. מצד אחד עצם הימצאותו של כוח ערבי סדיר בארץ לשבועיים נוספים, סייעה לו להמשיך ולתמוך בכוחות הלוחמים הערבים ובאוכלוסייה הערבית. מצד שני, כל עוד היו חיילי הלגיון תחת פיקוד בריטי, נמנעה העברתם לפיקודו של המלך הירדני עבדאללה.

בתחילת חודש אפריל החלו הבריטים להוציא את יחידות הלגיון ממקומות הסמוכים לקרבות, בעיקר בצפון הארץ. עיקר כוח הלגיון נשאר במרכז הארץ ועצם נוכחותו איימה על השליטה בדרכים המובילות לירושלים.

פיקוד ההגנה ידע את כל זה ועשה מאמץ לפגוע בניידות של הלגיון הירדני על ציר 60 – הכביש המחבר בין חברון לירושלים ורמאללה. המשימה הוטלה על אנשי גוש עציון כיוון שהציר המרכזי עבר בסמוך ליישובי הגוש. אנשי הגוש נצטוו לזרוע מוקשים בכביש ולחבל בכושר הניידות של הלגיון. חיילי הלגיון מצידם נהגו לירות על יישובי הגוש בדרכם צפונה לירושלים או דרומה לחברון. פעמיים, על פי הוראת פיקוד ההגנה, עצרו לוחמי הגוש שיירות של הלגיון בדרכם לירושלים. פעם אחת סייעו בבלימת תגבורת ירדנית כנגד לוחמים שהשתתפו במבצע 'יבוסי' בקרב על קטמון. בפעם השנייה בלמו תגבורת לעזרת לוחמים ערבים במנזר סן סימון.

יחידות של הלגיון שנשארו אפוא בארץ, תוך העלמת עין של הפיקוד הבריטי, הן שכבשו בסופו של דבר את יישובי הגוש. ברם, הלחימה העיקשת של מגיני הגוש מנעה מהם להגיע לירושלים לפני הכרזת העצמאות.

את הדברים סיכם ראש הממשלה דוד בן גוריון: "מגיני גוש-עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האויב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל, אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב, שהייתה כמונחת בקופסה של האויב, לא ניתנה – אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון…" .

באדר א' תש"ח, הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. החברים דחו את ההצעה. אחד מהם אמר: "את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי …" [מתוך יוחנן בן יעקב – 'גוש עציון לתולדותיו'].

גמר חתימה טובה!

Yaakovspok1@gmail.com

(האזינו תשפ"ג)

הפוסט כפרה, זיכרון, וגוש עציון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הגמרא דורשת במסכת ברכות (לה ע"א), שכל האוכל ללא ברכה כאילו גוזל את הקב"ה וכנסת ישראל

בפרשת השבוע כתובה שירת האזינו. באחד מפסוקי השירה (לב, ו) כתוב: "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך". מפסוק זה ומפסוק נוסף מספר משלי (כח, כד) דורשת הגמרא במסכת ברכות (לה ע"א), שכל האוכל ללא ברכה כאילו גוזל את הקב"ה וכנסת ישראל. בעקבות דרשת חז"ל שאסור לאכול ללא ברכה, נעסוק השבוע בשאלה – מה מברכים על אורז, ועל פריכיות אורז.

ברכת האורז

הגמרא במסכת ברכות (לו ע"ב) כותבת בשם רב ושמואל, שכל מאכל שיש בו מחמשת מיני דגן שמטרתם לתת טעם, יש לברך עליו 'מזונות' גם אם מבחינה כמותית הם מהווים מיעוט. מתוך דבריהם מדייקת הגמרא, שכוונתם לומר שדווקא על חמשת מיני דגן מברכים מזונות, אבל ברכת האורז שהכל.

הגמרא דוחה את שיטתם, שכן הברייתא כותבת בפירוש שהכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה, ואם טחנו, אפה אותו ובישלו והפכו למעין פרוסות- יש לברך מזונות. בעקבות פסק הגמרא נחלקו הראשונים, כיצד להגדיר במדויק את המקרים בהם יש לברך על האורז 'אדמה', ובאילו מקרים 'מזונות':

א. הרא"ש (ו, ח) דייק מלשון הברייתא, שרק במקרה בו הופכים את האורז לכמעין דייסה יש לברך מזונות, אבל כל עוד הגרגירים שלמים, גם אם בישלו את האורז היטב יש לברך בורא פרי האדמה. בדומה לכך כתב המאירי (שם, ד"ה אורז), שרק כאשר מבשלים את האורז והוא נבקע מחמת הבישול וכדומה יש לברך עליו מזונות, אבל בסתם בישול ברכתו אדמה.

ב. רבינו יונה (כו ע"א ד"ה והפת) חלק וסבר, שדי בכך שמבשלים את האורז כדי שברכתו תהיה מזונות, ואין צורך במיעוך או ביקוע. נראה שהבין שכאשר הגמרא כותבת שהטוחן ומבשל את האורז מברך מזונות, אין כוונתה לומר שחובה לבצע את שתי הפעולות כדי שברכתו תהיה מזונות, ואחת מהן מספיקה.

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו השולחן ערך והרמ"א:

א. השולחן ערוך (רח, ז) פסק כדעת רבינו יונה, שכל אורז שבושל ברכתו בורא מיני מזונות, ורק האוכל אורז חי מברך בורא פרי האדמה. ב. הרמ"א (שם) חלק ופסק כדעת הרא"ש, שדווקא כאשר האורז מעוך כדייסא יש לברך עליו מזונות, אבל בבישול בלבד ברכתו אדמה.

למרות פסק הרמ"א, מנהג רוב האשכנזים לברך תמיד מזונות על האורז. ביישוב המנהג הציע המשנה ברורה (שם, כו), שכאשר מסירים מהאורז את קליפתו החיצונית (וכפי שעושים באורז לבן), נחשבת פעולה זו כמעיכת האורז, ולכן יש לברך עליו בורא מיני מזונות גם אם הוא אינו נראה בפועל כעיסה.

ברכת הפריכיות

דיון נוסף התעורר בדורות אחרונים, מה מברכים על פריכיות אורז. על מנת לייצר פריכיות אורז, לוקחים אורז, מרטיבים אותו במים ומחממים בחום גבוה עד שהוא מתנפח. המחלוקת כיצד לברך על מאכל זה סובבת סביב השאלה, האם להגדיר את התהליך שעוברות הפריכיות כבישול:

א. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ה, סג) סבר, שיש לברך על הפריכיות בורא מיני מזונות. ונימק, שהסיבה שמברכים על אורז מבושל מזונות (למרות שהוא אינו אחד מחמשת המינים) משום שהוא מזין, ואם כן בזמן הזה שהתפחה היא דרך בישול מקובלת, ממילא די בכך כדי להחשיב את הפריכיות כמזון ולברך עליהן בורא מיני מזונות.

ב. הרב עובדיה (חזון עובדיה ט"ו בשבט, קפד) חלק וסבר, שברכת הפריכיות בורא פרי האדמה. בטעם הדבר נימק, שבישול באמצעות התפחה אינו נחשב בישול, ולכן למרות שהאורז נדבק אחד לשני ונהיה כעיסה (כך שלדעת הרמ"א היה מקום לברך עליו מזונות) האוכל פריכיות מעין אלו נחשב 'כוסס אורז', ועליו לברך בורא פרי האדמה.

ג. הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ב, כא) בגישה שלישית סבר, שלכתחילה יש לברך על הפריכיות שהכל נהיה בדברו. את דבריו ביסס על דעת הרמ"א (רב, ז) והבן איש חי (פנחס שנה א', ג) שפסקו, שמאכל ששינה צורתו עד שאי אפשר לזהותו, וכן לא זו הדרך שרגילים לאכול את אותו המאכל – יש לברך עליו שהכל נהיה בדברו.

כיוון שהפריכיות אינן נראות יותר כאורז אלא כמעין בועות נפוחות, וכן רוב מוחלט של האורז בעולם נאכל כאורז רגיל ולא כפריכיות, ברכתן שהכל נהיה בדברו. עם זאת, המברך אדמה או מזונות, בדיעבד יוצא ידי חובה.

Yigalgross6@gmail.com

(האזינו תשפ"ג)

הפוסט מה מברכים על פריכיות אורז? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה הרבה מים זרמו, ולא רק בירקון. הם זרמו בשצף קצף בשיטפונות ענק בסין, באיטליה, בארה"ב, בהוואי, ביוון ובלוב ועוד, וקברו איתם אלפי אנשים ובתים. מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה הרבה אש בערה בשריפות ענק בצ'ילה, בקנדה, בארה"ב, ביוון ועוד, וכילתה אלפי קמ"ר של בתים ויערות. מילות הפיוט "ונתנה תוקף": "מי יחיה ומי ימות… מי במים ומי באש", קיבלו בשנה שחלפה משמעות מוחשית ורבת עוצמה, כאשר נקבע שהקיץ החולף היה החם בהיסטוריה, וניכר שמשבר האקלים כבר כאן.

מיום כיפורים תשל"ד עד יום כיפורים תשפ"ד נהרות של מילים שטפו אותנו בכתב ובעל-פה על מה שאירע במלחמה הארורה, שהשנה מציינים לה חמישים שנה. "הפקנו לקחים", כך אומרים, "ולכן לא נופתע, נדע לנקוט יזמה ונגיב בעוצמה". אבל המתבונן במתרחש בחברה שואל בדאגה: האמנם אנו ערוכים ומוכנים למלחמה קשה וארוכה?

ביום הכיפורים אנו מתמקדים בבקשה לחיים. בהוספות לתפילת העמידה אנו מוסיפים שמונה פעמים את המילה "חיים" בקטעים: "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב", "בספר", ואנו חוזרים שוב ושוב על הבקשה לחיים גם בפיוטים ובקטעי תפילה רבים אחרים. אנו זוכרים ומזכירים ביום הכיפורים שהחיים אינם מובנים מאליהם. אנו מתלבשים לבן, לא רק כסמל לטהרה, ולא רק כדי להידמות למלאכים, אלא גם מפני שהבגד הלבן מזכיר לאדם את יום המיתה.

חז"ל אומרים שביום הדין "ספרי החיים וספרי המתים פתוחים" (ר"ה לב, ב). לשם מה נפתחים ספרי המתים? מעבר לעניין הכפרה על המתים, יתכן שהם נפתחים כדי שאנחנו ניזכר בהם, ונטמיע את ההבנה שהחיים שבריריים, וצריך לעשות מאמץ רב לשמור עליהם. אפשר שזהו הסבר נוסף גם להזכרת נשמות שעורכים ביום הכיפורים – זיכרון המתים מסייע להפנים את סופיות החיים, ואולי בעקבותיו נשכיל לשנות התנהגות והרגלים.

יום הכיפורים תשפ"ד אמור לשפד את הביטחון שלנו שעולם כמנהגו נוהג. ספרי המתים באסונות טבע, וספרי המתים במלחמות ובאלימות פתוחים, ובזמננו אף מצולמים ומוסרטים. משמעותי עוד יותר עבורנו שספרי המתים ממלחמת יום הכיפורים נפתחים השנה במשנה תוקף לרגל שנת החמישים, והם מזכירים לנו שאנו חיים כאן על נסים, וכדי לזכות לנסים עלינו להיות ראויים.

ברוב ימי ההיסטוריה האנושית, תלו בני האדם את הקיום וסכנותיו באדון עולם שמחליט על גשמים ובצורות, על ימים יפים או אסונות. עם ישראל תלה את קיומו בא-לוהיו, שקובע האם נהיה לראש או לזנב, האם נשגשג או נחרב. כל אדם מישראל חש בתלותו ביוצר האדם שיקבע גורלו לטוב או למוטב. כיום, לעומת זאת, אנו חווים וחשים את ההיקף והעומק של הבחירה שנתן ה' ביד האדם.

הרמב"ם הסביר ב'מורה הנבוכים' (ג, יב) כי "רוב רעות האדם הן מחמת עצמו". הוא מיין את סוגי הרע שיש בעולם לשלושה סוגים, כאשר לכל אחד מקור וגורם משלו: האחד, רע טבעי, כגון: מחלות ואסונות טבע, והם נובעים מטבעו החומרי של העולם. השני, רעות חברתיות, דוגמת פשע ורשע, אלימות ומלחמות, והללו נגרמים מהתנהגות בני אדם. השלישי, רע אישי, כגון: בעיות גוף ונפש, רכוש ופרנסה, ומקורם של אלה בהתנהגות היחיד ופעולותיו. הרמב"ם סבור שצרותיו של האדם שייכות ברובן לסוג השלישי, ונובעות מהרגליו הלקויים שמתאפיינים בדרך כלל בתאוות יתר, בהפרזה ובהפרת האיזון הדרוש לבריאות ולחיים נכונים.

בשלושת סוגי הרע הללו אנו יודעים כיום היטב כיצד התנהלות האדם משפיעה ביותר. אנו מבינים בפירוט רב שהאדם משפיע על בריאותו, רואים באופן מוחשי כיצד החברה האנושית גוזרת דין על עצמה לשלום ושלווה או לאלימות ומלחמה, ויודעים עד כמה העולם המתועש משפיע אף על הרע הטבעי, על העולם בו אנו חיים.

יותר מכל, נזכור ונזכיר ביום הכיפורים הזה שגורל עמנו בידינו. מלחמת יום הכיפורים שהחלה במפלה נוראה הסתיימה בנס מופלא. לנס הא-לוהי הזה היו שליחים ואחראים, הלא הם רבבות לוחמים חדורי מוטיבציה ורוח לחימה, שהיו מלוכדים כאיש אחד בלב אחד למען המשימה. האם גם כיום עם ישראל יהיה מסוגל לעמוד בפני אתגרים גדולים וקשים שעלולים להתרגש עלינו השנה?

ההתוודעות וההתעמקות שלנו בתחושת החידלון האופפת את הקיום האנושי, אמורה להנביט בתוכנו את זרעי התשובה, להטמיע את ההכרה בחוסר הביטחון בחיינו, ומתוך כך להביאנו לשינוי כיוון, ולעשות תשובה אישית, חברתית ועולמית. האם נצליח? על כך במאמר ליום הכיפורים הבא, ובעז"ה, נחיה ונראה.

(האזינו תשפ"ג)

הפוסט מה מספרים ספרי המתים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ההיסטוריה אינה מדע מדויק. בעולמנו ההלכתי והאגדתי היא עצמה דבר ה', אלא שאין כיום מי שיתווך אותו

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" – הלוואי וההיסטוריה הייתה מדע מדויק, והייתה מהווה מורת-דרך אובייקטיבית. אם הדברים אכן היו כך, היה לנו מקור מצוין שיאפשר לנו לא לחזור על אותה טעות פעמיים, ולפעול בהווה כמי שקיבל שיעור טוב מן העבר. אלא, שאנו מודעים היום היטב לעובדה שאין מדובר בהיסטוריה, כי אם בזיכרון, וזיכרון הוא סלקטיבי מאוד, ולמעשה מבוסס על נרטיב. אדם צריך להכריע כל כך הרבה הכרעות קודם שהוא מסוגל להפיק דבר מה מההיסטוריה: הוא זה שצריך לבחור את המאורעות ואת משקלן, הוא זה שצריך להעניק להן פרשנות, הוא זה שצריך להעתיק אותן ממקומן אל ההווה, והוא זה שצריך להכריע אילו הדרכות רלוונטיות ניתן להפיק ממה שאירע בעבר. הניסיון מלמד כי בדרך כלל אדם למד מההיסטוריה בדיוק את מה שהוא חשב בלעדיה, והיא מוכיחה לו שהוא צודק. אנו רואים זאת אפילו ביחס להכרעות פוליטיות שונות במדינת ישראל, כמו היחס להר הבית לאחר שחרורו, אוסלו, ההתנתקות וכדו' – רוב בני האדם משוכנעים שהאירועים האלה מוכיחים בדיוק את מה שהם סברו, וכך הופכת ההיסטוריה לנרטיב.

האם הדברים מלמדים על כך שאין משמעות של ממש לציווי "זכור ימות עולם", אלא אם כן נביא אמת הוא המספר אותה, וממילא הוא מביא את המסר הא-לוהי העולה ממנה, אך כיום – אין בידינו להפיק דבר כלשהו ממנה? אפשר שאכן זה המצב, אולם אם כך – אנו מאבדים משאב עצום שיכול להיות לנו לעזר, והתבונה היכולה לעלות מתוך המבט על העבר מתנדפת. אולם, אפשר גם אחרת: לאמץ שפה פחות החלטית, כזו שאינה מנוסחת כאלגוריתם; להכיר את הכשלים העלולים להשפיע על הרצון ללמוד מן העבר, ולנסות להתמודד עימם; להקשיב לדברי אלה הלומדים אחרת ממה שאירע, ולבחון בכנות וביושר את הטמון בדבריהם; להטמיע כי בזכירת העבר אין אנו קובעים מה נכון לעשות בהווה, אלא מרחיבים את תחומי ההתייחסות ואת התוצאות המגוונות האפשריות, וכדו'.

ואז אנו פורצים את גבולות ההווה גם אל העבר, ומתאפשר לנו גם לבנות עתיד טוב יותר. כשאנו מתבוננים על כך שעם ישראל בכלל עדיין קיים, על אף כל הסיבות שנדמו כמחריבות אותו לחלוטין; כשאנו זוכרים את המחירים הכבדים ששילמו אומות פעמים רבות בשעה שהן קרעו את עצמן לדעת, אנו כוללים גם את השיקול הזה בתוך הכרעותינו בהווה; כשאנו עוקבים אחר הדינמיקה של אירועים שיוצאים משליטה, על אף שהדברים לא נעשו בכוונת מכוון – אנו נזהרים יותר, גם בלי לקבוע במדויק את ההתאמה בין אז והיום. וכך ניתן לצבור, בשפה רכה וענוותנית יותר, הרבה מהעושר שנרכש בהיסטוריה האנושית.

ההיסטוריה אכן אינה מדע מדויק. רחוק מכך. בעולמנו ההלכתי והאגדתי היא עצמה דבר ה', אלא שכאמור – אין כיום מי שיתווך אותו. אולם תהיה זו טעות חמורה שלא לציית לקריאה הנצחית של התורה לזכור ימות עולם ולנסות להבינם, כדי שיהיו לנו עוד כלים, גם אם לא ודאיים, לצעוד בדרך מכוונת יותר.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט מה זיכרון ההיסטוריה תורם לנו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לצערנו, תודעת שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נחלשה מאד לאחרונה בחוגים שונים בחברה הישראלית

בבואו להיפרד מעם ישראל פורס משה רבנו סקירה היסטורית על התנהלותו של עם ישראל. בסקירה זו הוא מייחד דברים לקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל: "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ועל כך אמרו במדרש [גדול]: "בהפרידו בני אדם – בשעת הפלגה, פירש תחומה של כל אומה ואומה שלא יהו מעורבבין. יצב גבולות עמים – קבע תחומן של האומות שלא יכנסו לארץ ישראל". על היותה של ארץ ישראל ארצו של העם היהודי בלבד כתב רש"י בפתיחתו לספר בראשית: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ואכן, שייכותה של הארץ לישראל מעוגנת בהבטחה אלוקית: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", הבטחה החוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה. והנה, אברהם אבינו, למרות שהקב"ה כרת עמו ברית על הארץ, ככתוב: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת" [בראשית טו יח], אין הוא מממש את ההבטחה הזו בכוח הזרוע, אלא מנסה לרכוש אותה מבלי לפגוע בבעליה הזמניים. כך נוהג אברהם, בניגוד לרועי לוט, כמו שכתב רש"י [בראשית יג ז]: "שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל, והם (רועי לוט) אומרים: ניתנה הארץ לאברהם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני אז יושב בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין", וכך בבואו לקבור את שרה, אין הוא נוטל את חלקת הקבר בכוח, ואינו מוכן לקבל בחנם את מערת המכפלה, אלא מציע: "בכסף מלא יתננה לי".

התנהגות כזו אנו מוצאים גם אצל דוד, לאחר שכבש את ירושלים, למרות היותו מלך אין הוא מנצל את כוחו ויכולתו להפקיע מארונה את מקום המקדש, אלא מבקש ממנו שימכור לו את השדה בכסף, וכאשר ארונה אומר לו: "קח לך" דוד משיב לו: "לא, כי קנה אקנה בכסף מלא".

גם יהושע שנצטווה לרשת את ארץ כנען, למרות מה ששמע ממשה: "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת" [דברים א כא], אין הוא מנצל את כוחו ואת ההבטחה האלקית לניצחונו, אלא שולח ליושבי ארץ כנען שלושה כתבים: "הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה". ואכן "הגרגשי עמד מאליו ופנה, גבעונים השלימו, שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו". אין עוד אומה בעולם שלמרות בעלותה על הארץ תתנהג בכל כך התחשבות עם הנכרים הגרים בה, אבל יחד עם זאת אסור לנו לגלות חולשה או וותרנות בעניין היות הארץ של ישראל.

אמת, מפני חטאנו גלינו מארצנו ובמשך מאות בשנים היינו מנותקים מחיים פעילים בארץ ישראל, אבל מעולם לא היתה אומה שהייתה כה קשורה לארץ ישראל כמו האומה הישראלית. גם כשהארץ היתה שוממה וגם כאשר נכרים ניסו להשתלט עליה לא חדל העם היהודי מלהעלות את ירושלים על ראש שמחתו. האומה הערבית הטוענת בשקר לריבונות על ארצם של ישראל, היא כבשה לראשונה את הארץ רק קצת לפני שנת 4400 (140 שנה אחרי חתימת התלמוד שהיתה בשנת 4260) וגם אז לא את ירושלים עשתה לבירה אלא את רמלה, והשלטון המרכזי שלה מעולם לא ישב בארץ ישראל, כך שלטון בני אומיה (4420-4510) שהיה בדמשק, עבאס (4510-4729) שהיה בבגדד, הפאטימים (4721-4858) שהיה בקהיר, כך שבכל התקופה המוסלמית עד היום לא היתה בארץ ישראל מעולם מדינה ערבית מיוחדת של הערבים.

כמו כן, בימי שלטונה על הארץ לא פיתחה האומה הערבית את הארץ. הרמב"ן שביקר בארץ בשנת 5027 כותב: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השיממון". הסבר לתופעה הזו מוצאים אנו בפירוש הרמב"ן [ויקרא כו טז]: "וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויבכם' היא בשורה טובה מבשרת בכל בגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבנו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היתה טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא [עתה] חרבה [מאין] כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

ולמרות כל העובדות הללו שארץ ישראל מעולם הייתה רק של העם היהודי, לצערנו תודעת שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נחלשה מאד לאחרונה בחוגים שונים בחברה הישראלית, ועלינו לעשות כל מאמץ לרענן את הזיכרון הלאומי הזה שכה שמרנו עליו בכל שנות הגלות.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט מצב תודעת השייכות של א"י לעם ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

למילים האחרונות שאומר האדם בחייו יש פעמים רבות משמעות גדולה יותר מאשר דיבורים אחרים שאמר במהלך החיים. המילים האחרונות באות לסכם, להורות דרך וכיוון, ומהוות מעין צוואה וחתימת הדברים.

פרשת האזינו לא רק חותמת עוד שנה, אלא חותמת במובנים רבים את חייו ודבריו של משה רבנו, גדול המנהיגים והנביאים, זה שהוציא את העם ממצרים והובילם ארבעים שנה מול האתגרים הרבים במדבר, עד שהביאם אל מפתנה של הארץ המובטחת, אליה הוא בעצמו לא יזכה לבוא.

במשפטי הסיום של חייו אומר משה בין היתר שתי מילים משמעותיות, שניתנות להבנה בשני אופנים- 'שִׂימוּ לְבַבְכֶם'.

המילים הללו לקוחות מתוך משפט שלם שאומר משה: ".. וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם…".

הביטוי 'שימו לבבכם', בפשטות, בא לומר- שימו לב לדברים הרבים שאמרתי לכם, תנו להם תשומת לב.

ואפשר לומר רעיון נוסף הטמון במילים הללו של משה-  'שִׂימוּ לְבַבְכֶם' פירושו – תעבדו עם הלב. בבואכם להתנהל בחייכם ולקבל החלטות, אל תעבדו רק עם הראש, הנתונים, הטבלאות ודוחות האקסל. מעבר לכל הנתונים שימו גם את ליבכם בתהליך קבלת ההחלטות, וביחס לסובב אתכם. 'שימו לב' זה גם 'תשגיחו', וגם 'תעבדו עם הלב'.

במובנים רבים, העולם שלנו הוא עולם שכלתני – רציונאלי. אנחנו עובדים מול מחשבים, מול עובדות, ומול נתונים. הם בסיס העבודה שלנו בחיים, ועל פי כל הדברים הללו אנחנו מקבלים החלטות, ומפתחים את היחס לסובב אותנו. פעמים, מרוב מידע ונתונים אנחנו פועלים כמו בינה מלאכותית ולא כמו בני אדם עם לב.

בסוף חייו, לפני הכניסה לארץ, מבקש משה מהעם לשים לב היטב לכל הכתוב בתורה, לכל הערכים, התובנות וההנחיות לחיים, ובמקביל, הוא מבקש מהם לא לשכוח את הלב, את הרגש, את האנושיות והחמלה, כדי שבסופו של דבר במיזוג הנכון תתקבלנה ההחלטות הנכונות, והאדם והעם יתנהלו וילכו בשביל הזהב ובדרך המאוזנת והראויה.

כך נכנסים אל הארץ. כך נכנסים אל שנה חדשה.

שנה טובה ומתוקה. כתיבה וחתימה טובה.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט למה חשוב לשים לב? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משה ביומו האחרון אינו נמנע מלהיפרד מהשבטים, ולהמשיך לפזר אזהרות אחרונות לפני הסתלקותו מהעולם וכניסת בני ישראל לארץ המובטחת.

אחד העניינים המובאים בפרשה מתאר את העתיד. כיצד יתנהג עם ישראל כעם ריבוני בארצו. וכאן למי שעקב אחרי ספר דברים יכול למצוא את החשש של משה מפני 'כוחו של ההרגל', מפני העובדה שכאשר אתה נמצא במקום בטוח, כאשר אתה מצוי במדינה ריבונית משל עצמך, את תגיע למצב בו תשכח את מהותך והתכלית המרכזית שלך כעם. תחת זאת מתאר אלוקים למשה כיצד יראו הדברים לאחר כניסת בני ישראל ממצרים וכך הכתוב מתאר: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכך עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמא בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו".

לא ירחק היום מפטירת משה והעם הזה, מספר אלוקים למשה, מתחיל להיות מושפע מרוחות והשפעות זרות. של 'אלוהי נכר הארץ', החשש שהעובדה שאתה עצמאי, שאתה בן חורין תוביל אותך לאימוץ תורות והשפעות זרות שיהיה בהן כדי לסכן את עצם קיומך. כך למשל מתאורת לנו תקופת שלמה, באופן אידאלי וקסום "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן עד באר שבע". מציאות אידילית של בטחון שגשוג עצמאי, האדם יכול להינות מפירות עמלו באין מפריע. ולמרות מצב זה התוצאה היתה צריכה להיות הפוכה. אבל לא היא וכל כך למה?

חששו הגדול של משה הוא מפני התופעה של "ונושנתם בארץ והשחתם…ועשיתם הרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו". התופעה של 'ונושנתם' באחה לאחר תקופה של ישיבה בארץ, לאחר, וכך משמיע לנו הכתוב באותו הפסוק: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם". ובפרשה הבאה יתאר משה את המציאות של הבעיטה ביש באופן הבא: "וישמן ישורון ויבעט". וכאן עולה השאלה מה יש בה בארץ שבכוחה להביא למצב של כפיות טובה. איך עם שהיה עבד מסוגל לכפור בעובדה שהוא בין חורין, שהוא מנהל מדינה ריבונית.

בליבת הגאות החברתית הפנים ישראלית יצאנו השנה לחופשה משפחתית בחו"ל. תקופת הקיץ מביאה משפחות רבות לבלות את חופשותיהם המשפחתיות בחו"ל. המסתובב בחו"ל בתקופת הקיץ אינו יכול לזהות את הישראלים שפוקדים ומבקרים בכל מקום. המעניין שהמפגש של ישראלי עם ישראלי בחו"ל שונה בתכלית השוני מהמפגש של ישראל עם ישראלי בארץ. בחו"ל כאשר את פוגש ישראלי אתה מתמלא התרגשות מסויימת, אתה תחליף איתו מילה למרות שאתה לא מכיר אותו. בחו"ל לא תשמע ויכוחים על פוליטיקה ולא על הרפורמה המשפטית, מנגד בחו"ל כן תראה ישראלי שיבקש לסייע לך אם תרצה משהו. ישראלי יהיה הראשון שיציע לך לצלם אותך תמונה. ישראלי יספר לך להיכן כדאי ללכת, ויפרד ממך לשלום בברכת 'תהינו', 'תעשו חיים' ועוד ברכות דומות.

אני זוכר שתהיתי ביני לבין עצמי האם אותו אחד שהפסיק את הילוכו לצלם אותי, התעקש למרות שאחד מהמקומיים הסכים לעשות כן, האם אותו אחד שהתעקש לצלם כי שנינו ישראלים, היה נכון לסייע לי לו היינו נמצאים בישראל? מדוע אותו אחד שהיה נכון להסביר לי את הדרך כיצד להגיע לנקודה מסויימת לא תהה מה עמדתי ביחס לרפורמה המשפטית. למה דוקא בחו"ל אנו הישראלים מפתחים סולידריות מופלאה שבארץ היא תטשטש. האם מסוגלים אנו לחיות בארץ מתוך ערבות הדדית אידאלית כמו זו שפוגשים בחו"ל.

את התשובה לכך ניתן למצוא אולי אם מבינים לרגע מה תכלית הגלות. ומדוע העונש שהאל משית על עם ישראל בגין מעשיהם כרוכה באיבוד האחיזה בארץ. דומה שהתשובה לכך היא פשוטה, הגלות תכליתה לצרף את עם ישראל, לחבר ביניהם, לטשטש את הגבולות החברתיים, את המעמדות הפנים ישראלים, או בלשונו של הרב קוק: "תכלית הגלות כי אם לזכך את ישראל".

המצב האידיאלי, שהזכרנו מתקופת שלמה, התיאור " איש תחת גפנו ותחת תאנתו" יכול להתפרש גם באופן אחר, והוא יכול לתאר מצב בו האדם מתפרק מנכסיו החברתיים, הוא אינו זקוק להם עוד, ודי לו לשבת בדד ולהנות מפירות עמלו, מבלי לחלוק זאת עם האחר.

מדינת ישראל, יכול ואולי יותר מתמיד מאז שנת הקמתה, לפני 75 שנה, מפולגת ומשוסעת, האם לא הגענו 'להישג' הזה, בגלל שיותר מדי הצלחנו כאן בארץ הזאת, האם המחלוקות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית לא מזכיר במשהו את התפיסה שכל אחד יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, בעבודתו הטובה, בחייו הנוחים ובמזל שהאיר לו פנים. האם בהכרח אין מנוס וצריכים אנו לתזכורת לאומית כואבת שתתרגש עלינו כדי לחדש את הסולידריות החברתית שהיתה נחלת שנותיה הראשונות של המדינה. חששו הגדול של משה נבע ממצבים אלו שהמצב 'שיוכל' לעם ישראל תהיה היותנו בעלי כח ועוצמה ואז מתפורר הקולקטיב, מתפרקים מערכים – ואדם לאדם זאב.

הפוסט סכנת החירות – פירוק חברתי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"הרב מציג במאמרו ב"שבתון" לפרשת 'כי תבוא' טענה שלפי המקרא לא אמרינן "ישראל שחטא אעפ"י שחטא ישראל הוא"; לפי המסורת המקראית, שאותה ממשיכים חכמי המסורת האתיופית, לא אומרים את הכלל הזה של חז"ל. מתוך כך נגזר שהגדרת אדם בתור ישראל תלויה בהתנהגותו. איזה פסוק במקרא סותר את דברי חז"ל ש"ישראל שחטא אעפ"י שחטא ישראל הוא"? ב. האם עפ"י הרב דברי חז"ל שהם שומרי מסורת תורה שבעל פה אינם תואמים את המקרא או חלילה מציגים עמדה ששונה מהותית מהעמדה של המקרא?" (ש. בן יוסף).

אלו שאלות מתבקשות, המצריכות דיון בהיקף שנתקשה לספק במסגרת 'שבתון'. בספרי החדש "גניזה חיה: התגבשות התורה שבעל פה בקרב יהדות אתיופיה", ניתן למצוא את התשתית ההיסטורית והתיאולוגית למאמריי ב'שבתון'. בינתיים אנסה בכל זאת לספק תשובה לשאלות. אחד ההבדלים בין התפיסה המקראית (האתיופית) לתפיסה החז"לית (הרבנית) עוסק בשאלת המהות. למשל, מה משמעות הביטוי "עם סגולה"? האם זה מצביע על ממד מהותי הקיים בעם ישראל או על האחריות המוטלת על ישראל? דרך טובה לבחון שאלה זאת היא הקריטריון לקביעת הייחוס– השאלה מיהו יהודי. יש שטוענים שיהודי הוא מי שבעיני עצמו הוא יהודי, ויש הקובעים אמת מידה אובייקטיבית- יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה.

על פי מנהג יהודי אתיופיה, בניגוד למקובל ביתר קהילות ישראל, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי. קביעה זו מתבררת על פי כהין (קס) ברהן יהייס שליט"א כקביעה משפטית גרידא, כלומר, לאב קיימת זכות ראשונים להחליט איפה יגדל הילד, אבל מה שמכונן את זהותו של הילד וקובע אם הוא יהודי או לא היא הסביבה שבה הוא גדל ומתחנך. מפסוקי התורה מתברר שזה היה כנראה המנהג בקרב בני ישראל גם בתקופה קדומה יותר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (ויקרא כד, י–יא). סתם הכתוב ולא פירט את כל פרטי המעשה. ידוע כי הוא היה בן איש מצרי. מדוע צוין הייחוס המשפחתי של המקלל? בספרא הורחב תיאור המעשה, ובעניין שאלת מעמדו של "בן איש מצרי" בישראל נכתב שם: "שנתגייר היינו שנכרי היה בתחילה" (ספרא, אמור יד, פרק יח). ביסוד הקביעה עומדת ההנחה שבאותם ימים נקבע הייחוס לפי האב ועדיין לא לפי האם. כך או כך, בשאלה אם יהדותו של אדם נקבעת לפי האב או לפי האם ציין הרמב"ן כי "הצרפתים" (חכמי צרפת) הבינו את העניין באופן אחר, ולדבריהם, מה שנאמר בספרא "מלמד שנתגייר" הוא משום שלפני מתן תורה הייחוס נקבע לפי האב. מיכאל קורינאלדי טען שעל פי ספרות המחקר, השינוי של קביעת הייחוס לפי האם התגבש במאה ה-2 לספירה. מנגד, יש חוקרים, בהם רנון קצוף, החולקים על כך וסבורים שהכלל ההלכתי המקובל– ייחוס הנולד מנישואי תערובת לאם– לא יכול לנבוע מהמשפט הרומי, מסיבות כרונולוגיות ומשפטיות. נראה, אם כך, שהשאלה העומדת בבסיס המחלוקת היא האם התנאי להשתייך ליהדות הוא קיום מצוות או שהתנאי הוא להיוולד להורים יהודים?

צבי זהר ואבי שגיא הרחיבו בעניין זה והראו ששאלה זו שנויה במחלוקת בין בעלי ההלכה של ימי הביניים, והעמדה שקבלת מצוות היא הקובעת היא דעת מיעוט שהתפתחה באשכנז. המשמעות המושגית של שתי תפיסות אלו לגיור והשלכותיה על תפיסת הזהות היהודית נוסחו אצל הרב יעקב פינק: "מהו גר? האם הוא נכנס לגרות להיות יהודי, וממילא מחוייב במצוות? או ההפך, שהוא מתחייב במצוות ועל ידי זה הוא נהפך ליהודי?". צבי זהר ואבי שגיא חידדו: "..כל אחת מן האפשרויות המוצגות מניחה במובלע תפישה שונה של הקולקטיב היהודי על ידי ההלכה. לפי האפשרות הראשונה, קדימות ההצטרפות לתורה להצטרפות של האתנוס מסמלת את מרכזיות התורה בכינון הזהות של הקולקטיב היהודי… לעומת זאת, העמדה המניחה שבתהליך הגיור מצטרף הנוכרי בראש ובראשונה אל האתנוס מסמלת את מרכזיות האתנוס כבסיס הראשוני וההכרחי לקיומו של חיוב בתורה ובמצוות" (זהר ושגיא תשנ"ה). לדעתם, ההבדל בין שתי התפיסות הוא במשמעות של רעיון זרע הקודש.

התפיסה שהציג הכהין יהייס שלפיה במסורת של יהדות אתיופיה ההשתייכות ללאום מותנית בכוונה של האדם, ולא בקשר אתני-ביולוגי, עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית הקדומה. לפי תפיסה זו, קבלת המצוות היא אמנם חלק ממרכיבי הגיור, אבל לא עיקרו. לפי הגישה של בית ישראל, זרע הקודש אינו מבטא מאפיין גנאלוגי. לפיכך, הגיור אינו לידה לתוך האתנוס, אלא הוא דומה לקונברסיה (המרה) פנימית של האדם, רגע לידתו המחודשת. בהקשר זה היסוד המעצב של הקונברסיה הוא התמורה הרוחנית הפנימית, ולא דווקא התחייבות לשמירת תורה ומצוות, אלא בקבלת ייחוד הבורא ובעיצוב אורח חיים מסורתי. לא בכדי, שהקריטריון לקביעת הייחוס מיהו יהודי, נתון במחלוקת עד עצם היום הזה. יהי רצון שרצוננו יהיה לעשות רצונו יתברך.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט בין זרע קודש לבין הזורעים בדמעה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.