בין זרע קודש לבין הזורעים בדמעה

"הרב מציג במאמרו ב"שבתון" לפרשת 'כי תבוא' טענה שלפי המקרא לא אמרינן "ישראל שחטא אעפ"י שחטא ישראל הוא"; לפי המסורת המקראית, שאותה ממשיכים חכמי המסורת האתיופית, לא אומרים את הכלל הזה של חז"ל. מתוך כך נגזר שהגדרת אדם בתור ישראל תלויה בהתנהגותו. איזה פסוק במקרא סותר את דברי חז"ל ש"ישראל שחטא אעפ"י שחטא ישראל הוא"? ב. האם עפ"י הרב דברי חז"ל שהם שומרי מסורת תורה שבעל פה אינם תואמים את המקרא או חלילה מציגים עמדה ששונה מהותית מהעמדה של המקרא?" (ש. בן יוסף).

אלו שאלות מתבקשות, המצריכות דיון בהיקף שנתקשה לספק במסגרת 'שבתון'. בספרי החדש "גניזה חיה: התגבשות התורה שבעל פה בקרב יהדות אתיופיה", ניתן למצוא את התשתית ההיסטורית והתיאולוגית למאמריי ב'שבתון'. בינתיים אנסה בכל זאת לספק תשובה לשאלות. אחד ההבדלים בין התפיסה המקראית (האתיופית) לתפיסה החז"לית (הרבנית) עוסק בשאלת המהות. למשל, מה משמעות הביטוי "עם סגולה"? האם זה מצביע על ממד מהותי הקיים בעם ישראל או על האחריות המוטלת על ישראל? דרך טובה לבחון שאלה זאת היא הקריטריון לקביעת הייחוס– השאלה מיהו יהודי. יש שטוענים שיהודי הוא מי שבעיני עצמו הוא יהודי, ויש הקובעים אמת מידה אובייקטיבית- יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה.

על פי מנהג יהודי אתיופיה, בניגוד למקובל ביתר קהילות ישראל, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי. קביעה זו מתבררת על פי כהין (קס) ברהן יהייס שליט"א כקביעה משפטית גרידא, כלומר, לאב קיימת זכות ראשונים להחליט איפה יגדל הילד, אבל מה שמכונן את זהותו של הילד וקובע אם הוא יהודי או לא היא הסביבה שבה הוא גדל ומתחנך. מפסוקי התורה מתברר שזה היה כנראה המנהג בקרב בני ישראל גם בתקופה קדומה יותר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (ויקרא כד, י–יא). סתם הכתוב ולא פירט את כל פרטי המעשה. ידוע כי הוא היה בן איש מצרי. מדוע צוין הייחוס המשפחתי של המקלל? בספרא הורחב תיאור המעשה, ובעניין שאלת מעמדו של "בן איש מצרי" בישראל נכתב שם: "שנתגייר היינו שנכרי היה בתחילה" (ספרא, אמור יד, פרק יח). ביסוד הקביעה עומדת ההנחה שבאותם ימים נקבע הייחוס לפי האב ועדיין לא לפי האם. כך או כך, בשאלה אם יהדותו של אדם נקבעת לפי האב או לפי האם ציין הרמב"ן כי "הצרפתים" (חכמי צרפת) הבינו את העניין באופן אחר, ולדבריהם, מה שנאמר בספרא "מלמד שנתגייר" הוא משום שלפני מתן תורה הייחוס נקבע לפי האב. מיכאל קורינאלדי טען שעל פי ספרות המחקר, השינוי של קביעת הייחוס לפי האם התגבש במאה ה-2 לספירה. מנגד, יש חוקרים, בהם רנון קצוף, החולקים על כך וסבורים שהכלל ההלכתי המקובל– ייחוס הנולד מנישואי תערובת לאם– לא יכול לנבוע מהמשפט הרומי, מסיבות כרונולוגיות ומשפטיות. נראה, אם כך, שהשאלה העומדת בבסיס המחלוקת היא האם התנאי להשתייך ליהדות הוא קיום מצוות או שהתנאי הוא להיוולד להורים יהודים?

צבי זהר ואבי שגיא הרחיבו בעניין זה והראו ששאלה זו שנויה במחלוקת בין בעלי ההלכה של ימי הביניים, והעמדה שקבלת מצוות היא הקובעת היא דעת מיעוט שהתפתחה באשכנז. המשמעות המושגית של שתי תפיסות אלו לגיור והשלכותיה על תפיסת הזהות היהודית נוסחו אצל הרב יעקב פינק: "מהו גר? האם הוא נכנס לגרות להיות יהודי, וממילא מחוייב במצוות? או ההפך, שהוא מתחייב במצוות ועל ידי זה הוא נהפך ליהודי?". צבי זהר ואבי שגיא חידדו: "..כל אחת מן האפשרויות המוצגות מניחה במובלע תפישה שונה של הקולקטיב היהודי על ידי ההלכה. לפי האפשרות הראשונה, קדימות ההצטרפות לתורה להצטרפות של האתנוס מסמלת את מרכזיות התורה בכינון הזהות של הקולקטיב היהודי… לעומת זאת, העמדה המניחה שבתהליך הגיור מצטרף הנוכרי בראש ובראשונה אל האתנוס מסמלת את מרכזיות האתנוס כבסיס הראשוני וההכרחי לקיומו של חיוב בתורה ובמצוות" (זהר ושגיא תשנ"ה). לדעתם, ההבדל בין שתי התפיסות הוא במשמעות של רעיון זרע הקודש.

התפיסה שהציג הכהין יהייס שלפיה במסורת של יהדות אתיופיה ההשתייכות ללאום מותנית בכוונה של האדם, ולא בקשר אתני-ביולוגי, עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית הקדומה. לפי תפיסה זו, קבלת המצוות היא אמנם חלק ממרכיבי הגיור, אבל לא עיקרו. לפי הגישה של בית ישראל, זרע הקודש אינו מבטא מאפיין גנאלוגי. לפיכך, הגיור אינו לידה לתוך האתנוס, אלא הוא דומה לקונברסיה (המרה) פנימית של האדם, רגע לידתו המחודשת. בהקשר זה היסוד המעצב של הקונברסיה הוא התמורה הרוחנית הפנימית, ולא דווקא התחייבות לשמירת תורה ומצוות, אלא בקבלת ייחוד הבורא ובעיצוב אורח חיים מסורתי. לא בכדי, שהקריטריון לקביעת הייחוס מיהו יהודי, נתון במחלוקת עד עצם היום הזה. יהי רצון שרצוננו יהיה לעשות רצונו יתברך.

(ניצבים וילך תשפ"ג)