שלושת המילים האחרונות של הפסוק מעוררות צמרמורת. לא בכדי. 'הספרי' מסביר פסוק זה על פי חלוקה לשלושה חלקים: א. 'הרנינו גויים' – כאשר הקב"ה מביא גאולה לישראל, הבבליים [הגויים] כועסים. הם מתלוננים לפני ה' מדוע בחר בצד של ישראל. אולם בעתיד הם אמורים לשמוח. ב. המשך הפסוק מסביר כי ה' עתיד לנקום בשונאי ישראל הן על הגזל והן על הדם שנשפך. ג. על 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' הוא כותב: "מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל ביד הבבליים כפרה היא להם לעולם הבא, שנאמר 'מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך שפכו דמם כמים'". המלבי"ם מוסיף ומסביר זאת כך: "כי אחר שיתיישבו בא"י, יביא שונאיהם עליהם למלחמה… ושם על הַרֵי ישראל יפלו. ואז יתפייסו יחד אדמתו ועמו".
הרים כאלה הם הרי גוש עציון. במלחמת העצמאות, כידוע, נפל הגוש בידי הלגיון הערבי הירדני. המחיר היה נורא- 242 הרוגים. האחרונים נפלו בקרבות ביום חמישי, ערב ההכרזה על הקמת המדינה. בליל העצמאות עוד בערו כלפידים שרידי הבתים בגוש עציון ואת הלהבות ניתן היה לראות ממרחק רב. היום שבו נפל גוש עציון אומץ כיום הזיכרון הלאומי.
לוחמי הגוש לחמו בגבורה עילאית. עמידתם האיתנה תרמה תרומה מכרעת להישארותה של ירושלים הבירה בידי מדינת ישראל.
המערכה החלה הרבה קודם לכן. הבריטים הודיעו כי יסיימו את שלטון המנדט ב- 15 במאי. קרוב ל- 70 אלף חיילים בריטים הוצבו בא"י והם החלו להתפנות כמה חודשים קודם לכן. על כל עמדה ועל כל נקודה שפינו הבריטים היה מאבק. מי שהגיע ותפס ראשון את המאחז הבריטי הנטוש זכה לא רק בעמדה, אלא לעתים קרובות גם בציוד הנטוש ואפילו בנשק.
בין הכוחות הבריטים שהיו אמורים לסגת מהארץ, היה גם הלגיון הערבי הירדני. הבריטים החליטו לדחות את השלמת הפינוי של הלגיון למועד קרוב כמה שיותר לסיום המנדט. להחלטה זו היו שתי השלכות חשובות. מצד אחד עצם הימצאותו של כוח ערבי סדיר בארץ לשבועיים נוספים, סייעה לו להמשיך ולתמוך בכוחות הלוחמים הערבים ובאוכלוסייה הערבית. מצד שני, כל עוד היו חיילי הלגיון תחת פיקוד בריטי, נמנעה העברתם לפיקודו של המלך הירדני עבדאללה.
בתחילת חודש אפריל החלו הבריטים להוציא את יחידות הלגיון ממקומות הסמוכים לקרבות, בעיקר בצפון הארץ. עיקר כוח הלגיון נשאר במרכז הארץ ועצם נוכחותו איימה על השליטה בדרכים המובילות לירושלים.
פיקוד ההגנה ידע את כל זה ועשה מאמץ לפגוע בניידות של הלגיון הירדני על ציר 60 – הכביש המחבר בין חברון לירושלים ורמאללה. המשימה הוטלה על אנשי גוש עציון כיוון שהציר המרכזי עבר בסמוך ליישובי הגוש. אנשי הגוש נצטוו לזרוע מוקשים בכביש ולחבל בכושר הניידות של הלגיון. חיילי הלגיון מצידם נהגו לירות על יישובי הגוש בדרכם צפונה לירושלים או דרומה לחברון. פעמיים, על פי הוראת פיקוד ההגנה, עצרו לוחמי הגוש שיירות של הלגיון בדרכם לירושלים. פעם אחת סייעו בבלימת תגבורת ירדנית כנגד לוחמים שהשתתפו במבצע 'יבוסי' בקרב על קטמון. בפעם השנייה בלמו תגבורת לעזרת לוחמים ערבים במנזר סן סימון.
יחידות של הלגיון שנשארו אפוא בארץ, תוך העלמת עין של הפיקוד הבריטי, הן שכבשו בסופו של דבר את יישובי הגוש. ברם, הלחימה העיקשת של מגיני הגוש מנעה מהם להגיע לירושלים לפני הכרזת העצמאות.
את הדברים סיכם ראש הממשלה דוד בן גוריון: "מגיני גוש-עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האויב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל, אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב, שהייתה כמונחת בקופסה של האויב, לא ניתנה – אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון…" .
באדר א' תש"ח, הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. החברים דחו את ההצעה. אחד מהם אמר: "את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי …" [מתוך יוחנן בן יעקב – 'גוש עציון לתולדותיו'].
יעקב ספוקויני
