מה מספרים ספרי המתים?

האם גם כיום עם ישראל יהיה מסוגל לעמוד בפני אתגרים גדולים וקשים שעלולים להתרגש עלינו השנה?

מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה הרבה מים זרמו, ולא רק בירקון. הם זרמו בשצף קצף בשיטפונות ענק בסין, באיטליה, בארה"ב, בהוואי, ביוון ובלוב ועוד, וקברו איתם אלפי אנשים ובתים. מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה הרבה אש בערה בשריפות ענק בצ'ילה, בקנדה, בארה"ב, ביוון ועוד, וכילתה אלפי קמ"ר של בתים ויערות. מילות הפיוט "ונתנה תוקף": "מי יחיה ומי ימות… מי במים ומי באש", קיבלו בשנה שחלפה משמעות מוחשית ורבת עוצמה, כאשר נקבע שהקיץ החולף היה החם בהיסטוריה, וניכר שמשבר האקלים כבר כאן.

מיום כיפורים תשל"ד עד יום כיפורים תשפ"ד נהרות של מילים שטפו אותנו בכתב ובעל-פה על מה שאירע במלחמה הארורה, שהשנה מציינים לה חמישים שנה. "הפקנו לקחים", כך אומרים, "ולכן לא נופתע, נדע לנקוט יזמה ונגיב בעוצמה". אבל המתבונן במתרחש בחברה שואל בדאגה: האמנם אנו ערוכים ומוכנים למלחמה קשה וארוכה?

ביום הכיפורים אנו מתמקדים בבקשה לחיים. בהוספות לתפילת העמידה אנו מוסיפים שמונה פעמים את המילה "חיים" בקטעים: "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב", "בספר", ואנו חוזרים שוב ושוב על הבקשה לחיים גם בפיוטים ובקטעי תפילה רבים אחרים. אנו זוכרים ומזכירים ביום הכיפורים שהחיים אינם מובנים מאליהם. אנו מתלבשים לבן, לא רק כסמל לטהרה, ולא רק כדי להידמות למלאכים, אלא גם מפני שהבגד הלבן מזכיר לאדם את יום המיתה.

חז"ל אומרים שביום הדין "ספרי החיים וספרי המתים פתוחים" (ר"ה לב, ב). לשם מה נפתחים ספרי המתים? מעבר לעניין הכפרה על המתים, יתכן שהם נפתחים כדי שאנחנו ניזכר בהם, ונטמיע את ההבנה שהחיים שבריריים, וצריך לעשות מאמץ רב לשמור עליהם. אפשר שזהו הסבר נוסף גם להזכרת נשמות שעורכים ביום הכיפורים – זיכרון המתים מסייע להפנים את סופיות החיים, ואולי בעקבותיו נשכיל לשנות התנהגות והרגלים.

יום הכיפורים תשפ"ד אמור לשפד את הביטחון שלנו שעולם כמנהגו נוהג. ספרי המתים באסונות טבע, וספרי המתים במלחמות ובאלימות פתוחים, ובזמננו אף מצולמים ומוסרטים. משמעותי עוד יותר עבורנו שספרי המתים ממלחמת יום הכיפורים נפתחים השנה במשנה תוקף לרגל שנת החמישים, והם מזכירים לנו שאנו חיים כאן על נסים, וכדי לזכות לנסים עלינו להיות ראויים.

ברוב ימי ההיסטוריה האנושית, תלו בני האדם את הקיום וסכנותיו באדון עולם שמחליט על גשמים ובצורות, על ימים יפים או אסונות. עם ישראל תלה את קיומו בא-לוהיו, שקובע האם נהיה לראש או לזנב, האם נשגשג או נחרב. כל אדם מישראל חש בתלותו ביוצר האדם שיקבע גורלו לטוב או למוטב. כיום, לעומת זאת, אנו חווים וחשים את ההיקף והעומק של הבחירה שנתן ה' ביד האדם.

הרמב"ם הסביר ב'מורה הנבוכים' (ג, יב) כי "רוב רעות האדם הן מחמת עצמו". הוא מיין את סוגי הרע שיש בעולם לשלושה סוגים, כאשר לכל אחד מקור וגורם משלו: האחד, רע טבעי, כגון: מחלות ואסונות טבע, והם נובעים מטבעו החומרי של העולם. השני, רעות חברתיות, דוגמת פשע ורשע, אלימות ומלחמות, והללו נגרמים מהתנהגות בני אדם. השלישי, רע אישי, כגון: בעיות גוף ונפש, רכוש ופרנסה, ומקורם של אלה בהתנהגות היחיד ופעולותיו. הרמב"ם סבור שצרותיו של האדם שייכות ברובן לסוג השלישי, ונובעות מהרגליו הלקויים שמתאפיינים בדרך כלל בתאוות יתר, בהפרזה ובהפרת האיזון הדרוש לבריאות ולחיים נכונים.

בשלושת סוגי הרע הללו אנו יודעים כיום היטב כיצד התנהלות האדם משפיעה ביותר. אנו מבינים בפירוט רב שהאדם משפיע על בריאותו, רואים באופן מוחשי כיצד החברה האנושית גוזרת דין על עצמה לשלום ושלווה או לאלימות ומלחמה, ויודעים עד כמה העולם המתועש משפיע אף על הרע הטבעי, על העולם בו אנו חיים.

יותר מכל, נזכור ונזכיר ביום הכיפורים הזה שגורל עמנו בידינו. מלחמת יום הכיפורים שהחלה במפלה נוראה הסתיימה בנס מופלא. לנס הא-לוהי הזה היו שליחים ואחראים, הלא הם רבבות לוחמים חדורי מוטיבציה ורוח לחימה, שהיו מלוכדים כאיש אחד בלב אחד למען המשימה. האם גם כיום עם ישראל יהיה מסוגל לעמוד בפני אתגרים גדולים וקשים שעלולים להתרגש עלינו השנה?

ההתוודעות וההתעמקות שלנו בתחושת החידלון האופפת את הקיום האנושי, אמורה להנביט בתוכנו את זרעי התשובה, להטמיע את ההכרה בחוסר הביטחון בחיינו, ומתוך כך להביאנו לשינוי כיוון, ולעשות תשובה אישית, חברתית ועולמית. האם נצליח? על כך במאמר ליום הכיפורים הבא, ובעז"ה, נחיה ונראה.

(האזינו תשפ"ג)