החיים, הבטחון הפיזי וחירות הקניין הן שלוש מהזכויות הבסיסיות והיסודיות של האדם. עבודה זרה משמעה מתן משמעות וכבוד לערכים זרים, סגידה לתיאוריות כוזבות, לרעיונות הבל שיש בהן כדי להשחית את חיי המוסר הטבעי. עבודה זרה מכוונת אל ניוון החיים וחיי הרוח. את ההידרדרות המוסרית של החברה, בימיו של נח מתאר הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש בפירושו לתורה וכך הוא כותב:

"תחילה היתה זו השחתה מוסרית, – פשעים, שאין החברה האזרחית חוששת להם. אם הנוער פרוץ, וחיי הנישואין רקובים, עדיין, – כך סבורים הבריות, – יכול המסחר לשגשג, ומשא ומתן יתנהל ביושר. אולם, משנשחתה הארץ לפני האלהים, לא יועילו כל תקנות הציבור להציל את החברה מאבדון. לעולם לא תימלא הארץ גזל; החברה תתגונן מפני גזלנים בכח ענשים ומאסר. אך החברה תאבד בחמס, בעוול הנעזר בערמה. אין הגנה מפני חמס, אם אין מצפון האדם מייסרו לפני ה'. ההשחתה המוסרית הורסת את המצפון, – ועמו נהרס גם השלום האזרחי…חוסר מוסר מביא לידי חוסר מצפון, – והוא המייסר את הרשע במטהו…מקור הרע איננו באדם עצמו, אלא בחמס תאבד החברה; בעטיו של חמס היא נעשית "חמץ", – וסופה להחמיץ ולהרקיב".

השחתה מוסרית והגעה למצב של מלוא הארץ חמס אינה תופעה פתאומית, אלא מדובר בתהליך איטי. תהליך שאנו מתקשים לקרוא לו בשמו. מנסים אנו למצוא וליצוק לאירועים קשים צידוקים, הסברים ומאמינים שניתן לתקן. מצקצקים אנו 'ומה בסך הכל קרה', ולא צריך להפריז בתגובה, וזכותו של אדם, וחירותו של בן אנוש, ועוד אידאות נעלות שנכונים לאנשי המעלה בעוד דמויות הקיצון ממשיכות את פועלן מתוך 'העלמת עין' או הבנה של החברה המתוקנת שדברים אלו בשוליים ואנו כחברה מתוקנת מסוגלים לפקח ולשלוט עליהם.

המשנה במסכת אבות מתארת לנו את האנושות עד לתקופת של נח בצורה הבאה: "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול". על אף העובדה שאלוקים מכיר את הרצף הגנטי האנושי והוא אף חושף אותו באומרו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מבטיח האל "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…ולא אוסיף להכל כל חי כאשר עשיתי". ברית כורת האל עם האנושות, 'לא עוד' לא יווצר עוד מצב של איתחול האנושות מחדש כפי שבוצע בדור המבול, "והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ".

אלוקים, האל שמתואר במקרא כ"אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" ממתין 10 דורות עד לקבלת ההחלטה הסופית לעקור ולהשמיד את הכל "הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגווע". הרס טוטלי השמדה כמעט מוחלטת של האנושות, למעשה כל האנושות נמחקת מלבד נח ומשפחתו הקרובה וכל החיה והעוף שנכנסו לתיבה. הכל הולך להיות מושמד, אנשים, נשים, טף, מבוגרים, חיות בהמות וכל יצור חי. אלוקים נכון להאריך אפו, 10 דורות עד להחלטה שאין מנוס ממנה והיא השמדה ובניה מחדש של האנושות. בניה מחדש שלצידה הבטחה, לא עוד, לא עוד השחתה מוחלטת של הכל ובניה מחדש.

התבוננות על עונשם של אנשי המבול הוא קשה, אם לוקחים בחשבון את כל האנושות, גברים, נשים, טף, וזקנים, לרבות כל החי שמוצאים את מותם, בימינו יקראו לכך 'חוסר מידתיות' ויכולים להקשות למה לפגוע בקטנים או בזקנים. אלוקים נכון להאריך אפו 10 דורות ההשחתה המוסרית זחלה לאיטה והתפתחה במרוצת הדורות, אלוקים היה סלחן, אולם יש מצב בו לא ניתן להשלים עם המציאות שמתגלה שהיא רקובה, מושחתת ועקומה, ואין מנוס מלבד השמדה.

'הרע', קובע הרב סולוביצ'יק, "הוא עובדה שאין להכחישה", ואם ניתן לדרג את הרע הרי "שיש רע שלא ניתן לפירוש ולהבנה". את הרע מגדיר עדי אופיר בספרו 'לשון לרע' באופן הבא: "מהי רעה? רעה היא כל פגיעה המרעה את המצב של מישהו או מישהי ואין לה פיצוי שישיב את המצב לקדמותו. רוע הוא סדירות בייצור הרעות ובהפצתן בין כל מי שנפגעים מהן ושכפול שיטתי של הסדירות הזאת".

הנביא ישעיהו זועק ואומר: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר". אבוי לו לאדם שאינו מסוגל לקרוא לרע-רע, ולמר- מר.  את חיבורו פותח עדי אופיר באמירה שראוי לה להדהד לכל אדם המחשיב עצמו למוסרי, וכך הוא כותב: "כשמישהו נותר אדיש בנוכחות רוע הוא מבטא יחס לא מוסרי ואולי אף עושה מעשה שאינו ראוי, מנקודת מבט מוסרית כמובן, אבל באותה מידה אפשר לומר עליו שהוא חסר עניין מוסרי. אדישות כלפי מי שסובל רעות מיותרות היא קצו של העניין המוסרי…אדם אינו יכול לפעול באופן מוסרי בהקשר שבו רעות מיותרות מותירות אותו אדיש".

מאורעות שמחת תורה תשפ"ד, הוא זמן מיוחד בו הרוע צף מעל פני השטח. המראות הקשים של טבח, הרג, שריפה, חנק ואונס של נשים, גברי, טף וזקנים במיטותיהם בבתיהם תוך כדי שנתם או במהלך מסיבה, אין בה מקום לסלחנות. יש בה כדי לעורר כח של מלחמה

בספר תהילים באחת הקינות שאומרים הגולים שהוגלו מארץ ישראל לבבל, כאשר מאורעות החורבן צרובים חזק בתודעתם, ומראות ההרע נגלים בכל פעם שהם עוצמים את עיניהם, באחד מהפסוקים המכוננים המחזקים את רוחם הם אומרים: "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע". אנשי עוטף עזה ששרדו, ולעם ישראל את הזכות המלאה לדרוש ולהגיד ברגעים אלו "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". ר' דוד קמחי, הרד"ק על פסוק זה מסביר: "אשרי שיאחז – על דרך האכזריות, כמו שהיו אכזרים לישראל". יש רגעים בהיסטוריה האנושית שאכזריות היא מחוייבת המציאות. יחד עם זאת עליהו לזכור ולדייק מדברי הרד"ק שאל לנו להיות כאלו תדיר, והאכזריות מותרת רק בשעות של מלחמה. רק בשעות שיש למגר את הרוע מהעולם.

בהיותי נער, בסוף שנות ה-80 יצא לי לקרוא את ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל", ספר שמתאר את מסעו של עמוס עוז בחורף 1982 במסעותיו השונים מבקר עוז בכל מיני מקומות ויושב לשמוע אנשים. אחד מהפרקים המופיעים בספר מתאר עוז שיחה עם אדם שמבקש להישאר בעילום שם, עוז מכנה אותו 'צ', קריאת הפרק באותם ימים היתה קשה, המסרים שמובעים בה הם קיצוניים, ותמיד תהיתי מדוע היה צורך להכניס את הפרק 'על הרך והענוג', היום, לאחר פרעות שמחת תורה תשפ"ד, הם מקבלים משמעות אחרת, באחד הקטעים אומר צ': "עם שנתן עצמו ככה להשמדה ולחיסול, עם שנתן שיעשו מהילדים שלו סבון ומהעור של הנשים שלו אהילים, הוא פושע יותר גדול מהרוצחים שלו. עובדה: הנכדים של הימלר ושל היידריך ושל אייכמן חיים יפה מאוד ומשמינים ואפילו מטיפים לנו מוסר בהזדמנות חגיגית זאת, והנכדים של הבעל שם טוב ושל הגאון מוילנא ושל כל היהודים ההומניים והפצפיסטיים, שהתפלספו כל כך יפה בפראג ובברלין, כבר לא יטיפו מוסר לאף אחד. כי הם אינם כבר, ולא יהיו".

משפחת קוץ לבנת ואביב, וילדיהם רותם יונתן ויפתח שנרצחו יחד באכזריות בכפר עזה, 6 מבני משפחתו של יו"ר הסוכנות אלוף במיל' דורון אלמוג נרצחו והם מצטרפים לזוועה נוראית שמסתכמת בסך של כ-1500 נרצחים. העם היהודי אינו עם של מלחמות, לנו יש צבא הגנה לישראל ולא צבא התקפה לישראל, איננו מבקשים לשנות איש, והדת היהודית אינה מבקשת להשיב את כלל האנושות ליהדות ולהפוך אך העולם ליהודי. העם היהודי מבקש לחיות את חייו. לאחר 2000 שנות גלות ועם הקמתה של מדינת ישראל אסור לתת לאויבינו להבין שאנו נרפים, אסור לנו להגיש את הלחי השנייה, עלינו לקום וללחום בעוז עלינו להתרכז כעת במלחמה.

ובמלחמה כבר לימדנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק שיש כאלו שנמצאים במעמד של "יחידים הניספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים מכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו". אם נחזור ל-צ' מספרו של עמוס עוז: "אחרי שנגמור להגשים את הפרק הזה, פרק האלימות, בבקשה: יבוא תורכם לשחק את הטקסט שלכם. תעשו לנו כאן תרבות וערכים הומניזם. תעשו אחוות עמים. אור לגויים. מה שתרצו. מוסר הנביאים הכל. תעשו מדינה הומנית שכל העולם יתמוגג, ואתם בעצמכם תוכלו להתמוגג מעצמכם. תביאו לנו הרבה מאוד מחיאות כפיים. גביע העולם במוסר לגובה. סחתיין. ככה זה חביבי: קודם יהושע בן נון ויפתח הגלעדי מנקים את השטח, קודם מוחים את זכר עמלק, ורק אחר כך אולי יגיע הזמן של ישעיהו הנביא עם הזאב והכבש והנמר והגדי וכל הגן חיות היפה הזה. בתנאי שגם באחרית הימים אנחנו נהיה הזאב וכל הגויים כאן בשכונה יהיו הכבש."

יש בדבריו של צ' תבונה במידה מסוימת, כעת עלינו להילחם. כעת עלינו להבין שהמלחמה היא כנגד הרע, כנגד יצורים שאינם בגדר אדם, כאלו שמשחרים לטרף, כמה מזעזע היה לראות את הסרטון של הקשיש העזתי מדדה עם קביים ונכנס רק כדי לבזוז, כמה עצוב היה לראות את הילד החטוף חוטף מכות מילדי עזה. כמה עצוב שאין מספיק עזתים שקמים ומוחים כנגד האירועים האלו, כמה תמיכה מעניקים השיח'ים והאימאם ואנשי הדת המוסלמים שממלאים פיהם מים ולא זועקים לו זו דרכו של אללה הרחום והרחמן, ואם אין 10 כאלו בעזה דינה של עזה כדינה של סדום.

(נח תשפ"ד)

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד של עורכי דין.

הפוסט המבול כמודל להשמדת ומחיקת הרע בעולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעשרת הדורות שמאדם הראשון עד נח אנו מבחינים בהנהגת ההשגחה העליונה את שתי ההנהגות הללו: אדם הראשון למרות שהוזהר מראש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת גורש מגן עדן אך לא נשללו ממנו עצם החיים, וכך גם קין לאחר שהרג את הבל גם עליו לא נגזרה מיתה אלא נענש בגלות של "נע ונד תהיה בארץ". כך, שלמרות החטא והכישלון נתנה להם ההשגחה העליונה הזדמנות נוספת לטפל ברע ולהפכו לטוב.

הנהגה אחרת אנו רואים עם דור המבול, עליו נאמר: "וירא ה' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". לגביהם מביעה ההשגחה העליונה חרטה, ככתוב: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה . . . כי נחמתי כי עשיתם", ואכן המבול מחה את העולם החוטא בתקוה שנח יבנה על חורבותיו עולם חדש.

רואים אנו בראשית ימיה של האנושות שתי הנהגות: מצד אחד ההשגחה העליונה נוהגת במידת הרחמים, אינה מכלה את הרע אלא נותנת לו הזדמנות להטיב את דרכו, ויחד עם זאת רואים שעם דור המבול היא נוהגת במידת הדין, ומוחה אותו מעל פני האדמה – איך נבין את ההנהגה הכפולה של ההשגחה?

את דרכה של ההשגחה העליונה נוכל להבין בהתבוננות בהיסטוריה האנושית. את התקופה מבריאת האדם ועד מתן תורה יש לראות כתקופה של חיפוש דרך, בה הדמויות המרכזיות כפרטים והחברה האנושית ככלל מנסים לעצב כללי התנהגות שאינם עומדים במבחן ומסתיימים בכישלון. אבל, הכישלונות הללו משמשים לקח לדורות בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" [גיטין מג א]. העמידה הזו אינה נלמדת רק מכישלונו של האדם אלא גם מתגובת ההשגחה העליונה. גם ממנה אנו לומדים לקח לדורות. כבר בראשית הבריאה "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו יכול להתקיים, עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". הלימוד הוא שאדון כל המעשים הוא אב הרחמים, החס מלאבד כל יציר, אפילו הפחות שביצורים, או לְכַלֵה כל כח המצוי במציאות. מכך על האדם להסיק שכאשר הוא בא לשנות מצב רע, אל לו להרוס או להחריב את הרע הקיים, אלא לנסות לתקן את מגרעות הרע בסבלנות, לתקנם באורך זמן וברחמים רבים, באופן שגם הכוחות שהם עתה רעים, לא יאבדו מן המציאות, אלא להשאיר אותם ולאחר טיפול נכון להפוך את הרע שבהם לטוב.

זוהי הדרך הקבועה והרצויה לכתחילה, ורק במקום שאין דרך אחרת, כאשר הרע הוא כל כך נשחת עד שאין לו תקנה, רק אז משתמשים במידה של "השחת, שרוף וכלה" [סנהדרין נה א], כמו שהיה בדור המבול שההשגחה העליונה השחיתה כל בשר אשר בו רוח חיים. ההשחתה הזו הייתה אירוע חד-פעמי בהיסטוריה האנושית, שלאחריה מבטיח בורא עולם ששוב לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

לקח נוסף אנו לומדים מהמבול, שגם אם העונש היה בלית ברירה עדיין לא היה בו כדי להביא לתיקונו של העולם, שהרי הניסיון לאחר המבול לבנות עולם חדש על חורבנו של העולם הישן לא צלח, ונח שהיה תקוות האנושות המחודשת לא עמד במבחן, לא זו בלבד שלא התעלה על חולשות האדם ושימש דוגמא של האדם החדש, אלא התגולל ערום באוהלו שיכור משתיית היין. גם מהתקדים של נח והמבול אנו לומדים שתיקון העולם ועקירת הרע שבו לא יבואו על ידי פעולות של הריסת המציאות הקיימת הרעה וחורבנה, אלא דווקא על ידי פעולות חיוביות בסובלנות ומתינות שיהפכו לבסוף את הרע לטוב.

יש בכך גם לקח לדורנו, שאל לנו להרוס את המציאות הקיימת, ואפילו אם סדרי החיים שלה מלאים מומים וחסרונות רבים, גם אז אל לנו להיות מהירים במעשה התיקונים, מפני שדרך התיקון המהיר הפוגעת בדרכים הישנות, היא מאבדת יחד עם הרע גם את הטוב. וגם אם לפעמים יש מקום לדרך הזו של שבירת הקיים, זאת רק במקרים שאין כל אפשרות אחרת לתקן בדרך חיובית, כמו שבירת הלוחות על ידי משה, שעליה נאמר לו: "יישר כחך ששברת", אבל חלילה להפוך את דרך השבירה לדרך כבושה ותמידית.

(נח תשפ"ד)

הפוסט לקח המבול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בדרך כלל, כשאנו קוראים את סיפור המבול בתקופת נח, אנחנו לא מדמיינים את אותם רגעים קשים של המבול, שאינם מתוארים במקרא. סביר להניח, שילדים, בוגרים וזקנים ניסו להינצל כאשר חשו את הסכנה שמסביבם ונתקפו בפאניקה. רבים ניסו לברוח, לטפס על ההרים אבל המבול שטף את הכל, ולא נשאר שריד מלבד נח ובני משפחתו ששהו באותה העת בתיבה. ניתן אף לשער, שחלק מאלה שנותרו בחוץ ניסו להיאחז בתיבה והתחננו בפני נח, שיכניס אותם פנימה, אך נח היה חייב להקשיח את לבו ולהתעלם.

קשה לשער מה נח ראה או שמע, ואפילו אם לא שמע, עצם העובדה שהוא נזכר לאחר שניצל באותם רגעים, זה גרם לו לחוות את החוויה הקשה של אשמה. ואכן, לאחר שיצא מהתיבה הוא  מידרדר רוחנית בעת שהשתכר מיין, שהופק מהכרם שנטע. מהכתובים נראה, שנפילתו של נח התרחשה בשלבים וכך נאמר: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם  וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". יתכן ששורשיו של החטא צמחו מעצם נטיעת הכרם. כפי שמובא  בתנחומא ,נח, סימן יג:  "ויחל נח איש האדמה' כיון שנזקק לאדמה עשה חולין …".

 המדרש מבקר את נח בכך, שהשתקע כולו בעבודת האדמה והזניח את הצדדים הרוחניים. אבל יתכן שההידרדרות נגרמה כתוצאה מטראומת המבול. התמונות הקשות של המבול ליוו את נח והוא חש תחושות אשם על כך שלא הצליח להשפיע על אנשי דורו ולמנוע את האסון. כעת מוצא נח מפלט בשתיית יין, שמביא אותו לשכרות וניתוק מסביבתו מה שמכונה בקרב אנשי הטיפול: "אשמת ניצולים".

ולימנו אנו; מבול שטף את הארץ ובמיוחד ביישובי עוטף עזה בשבת שמיני עצרת. רבים ניסו להציל את עצמם בכל דרך ולא הצליחו. שמענו על סיפורי גבורה נועזים ועוד נשמע בעתיד.

ברוך השם יש כאלו שהצליחו להינצל בדרכים שונות ומגוונות. רבים מחיילנו היקרים ומחברי כיתות הכוננות שנלחמו בחירוף נפש והצליחו לחזור בשלום משדה הקרב, כמו גם רבים מתושבי עוטף עזה והאזרחים ששהו שם באותה עת, שהצליחו לשרוד את ההתקפה הנוראית, מצויים בשבר נפשי קשה. תמונות הזוועה מלוות אותם בכל שעות היממה, זעקות העזרה שהגיעו לאזניהם או שהגיעו אליהם בהודעות הוואטסאפ מלוות אותן בכל עת

נדרשים אנו בעת הזו לתמוך בהם, ולחזק את ידיהם. נח נשאר בודד בעולם ולא היה מי שיחזק אותו. נפשו הידרדרה עד שאול תחתיות.

אנחנו כחברה קהילה ואומה מוטלת עלינו חובה לחבק משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן, פצועים  ונפגעי נפש, וגם כאלו שניצלו מאש התופת ונפשם שבורה.

(נח תשפ"ד)

הפוסט תמיכה בניצולים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משנתנו עוסקת ביחסו של אדם לתורה. מרבי ישמעאל אנו למדים על שימושה הראוי: ללמוד ממנה, ללמד ולתקן עולם בעשיה. ומרבי צדוק והלל אנו לומדים שימוש לרעה מהו: ראייתה כאמצעי להשגת טובות הנאה אישיות.

נדמה לי, כי אמירות אלה נכונות בנוגע לכל משאב המצוי ברשותנו, שלו פוטנציאל לסייע לעולם. מי שמצוי בידו כשרון או ידע ואפילו חזון והוא אוחז ומשתעשע בו, אך נמנע מלתרגמו לתוצר/פעולה לזיכויי הרבים, הריהו נוטל חייו מן העולם: פוגם בבריאה, באי מימוש פוטנציאל השגשוג שלה, באמצעותו.

הרהור נוסף מתקשר לדידי, לשימוש בקשרי משפחה ובמערכות יחסים.  לעיתים אנו נוטים להתהדר ב"תורת אמך" – בהשתייכות ובייחוס המשפחתי שלנו (נכד/בן של….). אך עושים זאת, לא לשם כבוד המקור ממנו באנו, אלא לשם השגת יתרון ומיצוב מעמדי אישי בהווה. בעשותנו כך, עוקרים אנו את שורשנו ממקומם והופכים את הבסיס לצמרת בה אנו נתלים!  לא יתרון מקנה לנו מורשתנו, כי אם אחריות, להכיר את רזיה ולבחור אם לאמץ את ערכי התשתית שלה ולעמול להמשיך ולבטאם בעולם!!!

דברי רבי ישמעאל, מזכירים לי אות ומסר חשמלי שיוצא אל העולם מטבורו ונשלח אל היקום הדינאמי, בתוכו אנו מתקיימים. בהגיע המסר אל כל אחד ואחת מאתנו, עלינו להחליט אם להיפתח אליו ולאן וכיצד להוליכו.

מחזור יום כפור מצוי בידי מבית הורי. הוצאת "סיני" תל אביב. כותרתו: מחזור לעם ישראל. ובהמשך עמוד הפתיחה נדפס: "כל תפילה בשלימות כסדרה ובמקומה כפי הנהוג בבתי הכנסת שבארצנו הקדושה". וחותמת הורי בו (אבי חיבב חותמות ושם אותן על ספרי המשפחה): אליעזר ורבקה יפה רחוב עזה 37 ירושלים. כמה געגוע נושא מחזור זה בחובו, וזכות וחובה ואחריות, לנהוג בו כבוד ויקר, לצרף דמעותיי ותפילותיי למורשתם ולהמיות פיהם וליבם של אלה שהביאוני עד הלום, בעומדם לפני מי שאמר והיה העולם.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(נח תשפ"ד)

הפוסט מורשת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חשוב להכיר שיש עולם נוסף שמגוייס כאן למערכה, ושפחות שמים אליו לב. זהו עולם שירותי הדת. בימים שבשגרה אנו רגילים לסדר מאד מסויים של שירותי הדת במדינת ישראל. לפעמים הם מתנהלים כסדרם, לעתים הם מתנהלים בצורה בעייתית. אבל כעת, כשאנו מצויים בשעת משבר מובהקת, שעת הדחק, עולם שירותי הדת מוכיח שגם הוא יודע להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת.

אתן שלוש דוגמאות לעניין:

כשרות – בעולם שנוהג כמנהגו, כשרות היא עניין מורכב. כדי שמסעדה תהפוך לכשרה היא צריכה לעבור תהליך לא פשוט של הכשרה ושל השגחה. הדבר לוקח זמן. אבל כעת, בזמן המלחמה, קרה משהו אחר. עלה רצון מצד מסעדות יוקרה שונות, שאינן כשרות, לספק אוכל לחיילים בחזית, והדבר כמובן בעייתי, שכן צה"ל צורך רק אוכל כשר. מי שהתגייס למשימה הוא ארגון רבני צהר שהכשיר שתי מסעדות יוקרה תוך זמן קצר כדי לאפשר להן לספק אוכל לחיילים. הדבר התאפשר בזכות שיתוף פעולה מלא של המסעדות עם התגייסות מלאה של ארגון צהר.

מכיוון אחר, עלתה שאלה בקרב חיילים האם הם יכולים לאכול אוכל במהלך שירותם שמביאים להם כתרומות. האם מספיקה ההצהרה של מביאי האוכל שהאוכל כשר או שחייבים תעודת כשרות. בימים שבשגרה, התשובה המקובלת היתה שאי אפשר לסמוך על מביאי האוכל ויש לדרוש תעודת כשרות. אך, כעת, בעת המלחמה, פוסקי הלכה קבעו שאפשר להסתמך על הצהרת מביא האוכל, מצד הדין הבסיסי "עד אחד נאמן באיסורין".

נישואין – בימים כתיקונם, בני זוג שרוצים להינשא נרשמים לנישואין כמה חודשים לפני החתונה, במהלכם הם מנפיקים את האישורים הנדרשים ומכינים עצמם לאירוע הגדול. אבל זמן המלחמה שינה את כל התכניות. יש חתנים שגויסו ונמנע מהם להגיע בתאריך המיועד לאירוע. אולמות האירועים נסגרו וחתונות בכלל בוטלו. הדבר גרם לכך שחתונות הוזזו מבחינת המיקום שלהם וגם בתאריך. יש חתונות שהוקדמו ויש חתונות שנעשו בתוך בסיסי צה"ל. הדבר דורש התגייסות של רשמי הנישואין במועצות הדתיות ובארגון 'צהר' להיות גמישים לאילוצים של משפחות ושל בני זוג, וגם לספק מענה הלכתי לכך.

גם רבנים מחתנים נדרשים להפעיל כאן גמישות. ובדידי הווה עובדה: קבעתי לחתן זוג יקר באולם הסמוך לביתי, אבל החתן גויס ואילוצים שונים הביאו את בני הזוג להקדים את החתונה ולעשות את החופה ביישוב שמאד מרוחק ממני. כמובן שנעניתי בחיוב לבקשת הזוג. הרגשתי שאם אינני מגויס לצבא, אני מגוייס לתפקיד הרבני, ונסעתי רחוק מאד כדי לקיים את החופה. כמוני ישנם עשרות אם לא מאות רבנים שמאפשרים לזוגות להינשא.

טהרת המשפחה – המציאות של בעלים מגוייסים למילואים והמצב הביטחוני הרעוע, מקשים על נשים רבות לטבול במקווה. ישנן שפוחדות לצאת בשעות החושך מן הבית כדי לטבול. אחרות, שבעליהן לא בבית, אינן יכולות להשאיר את הילדים לבד ללא השגחה. במקרים אחרים הבעלים חוזרים מן המילואים לביתם בזמנים שונים ויש רצון לקיים חיים בטהרה בעת הזו.

בעקבות כך יצאה פנייה מצד ארגון 'קולך' למשרד לשירותי דת בבקשה להרחיב את שעות הפעלת המקוואות ולאפשר לנשים שמעוניינות בכך גם בשעות מסוימות ביום. הבקשה הסתמכה על ההלכה הקובעת שבשעת הדחק נשים יכולות לטבול ביום השמיני לטהרתן. הרבנות הראשית נענתה לצורך הזו והוציאה מסמך שמורה לבלניות בכל רחבי הארץ להרחיב את שעות פעילות המקוואות ולאפשר לנשים שקיבלו אישור לכך לטבול גם בשעות היום. גם כאן אנו רואים התגייסות של מפעילות המקוואות והרבנים המקומיים להישמע לצרכי הנשים השומרות את טהרתן.

על שלוש דוגמאות אלו אפשר להוסיף את עבודתם המסורה של כל רבני הקהילות, אשר נדרשים לעבור מלוויות לבתי 'שבעה', מדברי חיזוק קהילתיים לתפילת רבים. עבודתם היא עבודת קודש, והם כוח חשוב בליווי רוחני עבור משפחות ואנשים במצוקה והרמת רוח העם.

עת מלחמה זו היא גם שעתו היפה של עולם שירותי הדת. ניכרת ההבנה מצד כל הגורמים שאנו בשעת משבר ויש להתאים את השירותים לצרכים הייחודיים של האזרחים. חשוב שנכיר בהתגייסות הזו ונוקיר אותה. אנשים רבים עובדים מעבר למה שהם נדרשים בימי שגרה כדי שאנו נוכל להמשיך לקבל שירותי במדינת ישראל. בעזרת ה' רוח גדולה זו תמשיך ללוות אותנו גם בהמשך, בימי השלום והשקט שיבואו עלינו במהרה.

(נח תשפ"ד)

הפוסט גם שירותי הדת מגוייסים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בית ישראל (יהודי אתיופיה) שימרו באופן עקרוני קיום יהודי מקראי, ואילו המסורת הרבנית מיוסדת על מהפכה פרדיגמטית שעניינה הליכה תיאולוגית והלכתית אל מעבר ליהדות המקראית. אנסה לשרטט מספר קווים לדמות התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.

ראשית, יסוד הפליאה הוא אחד החשובים ביותר בתרבות דתית זאת. הפליאה היא משהו טבעי תמידי. תחושת חווית הפליאה היא חזקה מאוד. לרוב היא בלתי מילולית. היא תוצר של  תודעת כניעה, צניעות משהו שהוא מעבר לידיעה. היהדות המקראית מחנכת להעצמת האחרות האישית. לשיח של אחריות וחווית הפליאה היום יומית לצד  תקווה לעתיד טוב ואמון הדדי. כל אלה ביחד יוצרים את תודעת הגאולה. מעצבים תודעה של שותפות גורל והתמקדות בעתיד, בשמים הכחולים של המחר "כי מלאה הארץ דעה את ה'." תודעה שהצליחה להביס את הייאוש. דווקא במצבים הבלתי אנושיים הצלחנו לגלות כוחות על טבעיים. לעומת זאת, תודעה של חמס היא התמקדות בעבר. שקיעה בבוץ של אתמול המעצבת תודעה של "אכלו לי, שתו לי". גישה זאת מובילה למציאות של "ותמלא הארץ חמס". זה ההבדל בין תודעה של גאולה לתודעה של חורבן.

רבים מאיתנו שיצאו למסע המפרך צעדו בחירוף נפש לארץ ישראל. האהבה ניצחה את הפחד. אלפים מצאו את מותם במיתות משונות. תודעת הגאולה לא הביאה את יהודי אתיופיה לייאוש. אחד מהם הוא כהין קס ברהן יהייס שליט"א. הוא ומשפחתו יצאו למסע המפרך לירושלים. במחנות ההמתנה בסודן, אליה הגיעו, נספו שלוש מילדיו ואשתו שהייתה בהריון מתקדם. מה עושים במצב זה? היהדות המקראית מחנכת אותנו לאסוף את השברים ולעלות לארץ ישראל ירושלים. זהו מסע נצחי. קייס ברהן תלמיד חכם, אחד מצדיקי הדור של יהדות אתיופיה, מתגורר היום בקריית גת. מלא תקווה ואחריות אישית.

סיפור שני הוא סיפורה של ר' (השם חסוי) היא נולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר נמל בצפון גרמניה  במחנה עקורים להורים שורדי שואה. אביה איבד כל משפחתו אימה אף היא איבדה את משפחתה הוריה נפגשו אחרי המלחמה במחנה עקורים בפולין. שני צעירים שאיבדו את היקר להם מכל. הם החליטו להינשא ולהביא חיים לעולם.  באמצעות ארגון הבריחה חצו את אירופה ועלו על ספינת אקסודוס. הם הגיעו לחיפה, ולאחר שהגיעו הועלו על ספינה בריטית ונשלחו בחזרה לגרמניה שם ר' נולדה. על אדמת גרמניה! לאחר מספר חודשים במחנה העקורים, הוריה יצאו שוב למסע לארץ ישראל ועלו בשנת 1948, הישר למחנה עולים בפרדס חנה. תודעת הגאולה שהייתה להם לא הביאה אותם לייאוש היא עזרה להם לראות את המחר. ר' אמרה לי "הורי בנו חיים, יצאו מהתופת חזקים, נחושים וחדורי אמונה שאפשר אחרי הזוועות של השטן הנאצי ועוזריו, לצאת לתקומה, משואה ואובדן לתקומה.  גדלתי בבית אופטימי, אוהב וחם…אם הם שרדו את הגיהנום ויכלו לו, רוחם לא נשברה חרף השכול, האובדן, הרעב והחולי. את הכוח אני שואבת מהם, משני אנשים שלא איבדו תקוה"

באחת ההזדמנויות שמעתי את שמעון פרס אומר בבית הנשיא "שתי המילים הכי חשובות בתורה הן 'ויהי אור'. בתוך החושך והאפלה תמיד ידענו לראות את האור, את התקווה".

מה שאני רואה עכשיו זה יותר מזה. דווקא בתוך מציאות חשוכה מלאות זוועות, בתוך התוהו ובהו וחושך על פני תהום, לפתע רואים את רוח הא-לוהים מרחפת על פני המים. את רוח האדם הטוב, את מסירות הנפש, את תעצומות הנפש, את הלב הגדול את המלאכים הממשיכים להפיץ את האור מבראשית להחזיר את התקווה. כרגע אנו במלחמה בין "ותמלא הארץ חמס" לבין "כי מלאה הארץ דעה את ה'." המלחמה הזאת תתפשט בכל העולם.

הרב יהודה עמיטל, ששרד את השואה, נהג לומר  "'את יד ה' ראיתי בשואה, אך את משמעותה לא הבנתי". אינני גדול כמו הרב עמיטל שאהיה מסוגל לראות את יד ה' במה שמתרחש עתה ובוודאי שאינני מבין את משמעות הדברים. דבר אחד אני מבין; גם אם מדינת ישראל לא מספקת ביטחון מלא, בטוח שהיא מספקת משמעות. במובן הזה מדינת ישראל היא תופעה, היא תאונה של ההיסטוריה. קשה יהיה למצוא מישהו בתוכנו שלא שילם מחיר כבד למען המדינה הזאת. אבל משהו בתוכנו הוא כוח בלתי מובן, אותו כוח שאמר לנו לעזוב את הכל באתיופיה ולהתחיל לצעוד לירושלים. אותה אהבה שהצליחה להביס את הפחד, היא שמתפרצת עכשיו בממדים עוצמתיים שאיתם נצליח להחזיר את הביטחון, אבל בעיקר את המשמעות לחיינו כאן בארץ ישראל.

כולי תקווה שעל החמס (חמאס) ששקוע בבוץ של אתמול יבואו מבול של מים, וכל הרוע, הרשע והאכזריות יירדו למימי התהום וכך יימחק עולם אכזרי ויגבר עולם של רחמים, ימחק עולם של השחתה ויגבר עולם של בנייה ימחק עולם של ייאוש ויגבר עולם של תקווה.

(נח תשפ"ד)

הפוסט בין ייאוש לתקווה, בין חורבן לגאולה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"מה? נהיה בשטח בלי הסמרטפון? נשתגע! עזוב אותך המורה, נראה לי אני מוותר על התענוג".

למחרת ניגש אליי תלמיד אחר ואמר לי שהוא חייב לדבר עם אמא שלו.

"מה קרה?" שאלתי.

"הראש כואב לי….".

ניסיתי להיזכר מה אנחנו עשינו כשהיינו בגיל של הילדים האלו וכשהראש כאב לנו. חשקנו שפתיים והמשכנו את החיים, זה מה שעשינו!

פתאום הרגשתי תחושה מוזרה כזו של חשש: איך א-לוהים, איך הדור הפריך והשביר הזה יוכל להתמודד מול מלחמות?

איך הדור ששקוע עד הראש בסמרטפון שלו ומזיז את הראש שלו רק בשביל לנשום ולאכול משהו, איך הדור הזה יוכל להתמודד מול מצבי לחץ ואיומים שדורות אחרים אכלו בלי מלח?

אתם רואים מישהו מהאבות המייסדים של המדינה מבקש נואשות לדבר עם אמא שלו בגלל כאב ראש? כאילו ככה אתם רוצים לנצח במלחמה? ככה?

ומה נראה לכם שאבותינו ייבשו את הביצות עם סיבים אופטיים ואייפד שמחובר להם באינפוזיה לווריד?

אלא, מסתבר שלחיים כמו לחיים יש את התוכניות שלהם:

מפרוץ המלחמה לא מפסיקים להגיע הסיפורים מסמרי השיער, מעשי הגבורה הבלתי נתפסים והרגעים האנושיים כמו זה, שסיפר הרב אילעאי עופרן:

"אתמול בערב, נוצרה הזדמנות להתחיל איזשהו סבב של יציאות קצרות הביתה.

ניגשתי לאחד החיילים שלי ואמרתי לו שייצא. הוא אמר לי: ״אני בסדר. אישתי והילדים מרגישים טוב בינתיים. שים אותי בסוף הסבב״, והצביע על חבר אחר בצוות שלנו, שלדעתו זקוק יותר ליציאה להתרעננות בבית.

ניגשתי לאותו בחור והצעתי לו לצאת. אבל הוא ענה: ״מה פתאום. אני רווק, אין לי אשה וילדים שמחכים לי בבית. שים אותי אחרון״. והציע שהחייל השני, זה שדיברתי איתו רגע קודם, יצא במקומו.

לא משנה מי יצא בסוף, אבל נראה לי שכמו באגדה המפורסמת – באמצע הדרך בין שני האחים האלה, יבנו את בית המקדש…"

וחשבתי, שקודם כל, אנחנו חייבים, אני חייב, לבקש סליחה ענקית ומיוחדת מהדור הזה, של הילדים שלנו. הדור שחשבנו שהרוח שלו חזקה כמו קלקר והוא הראה לנו והוכיח שוב ושוב שהיא דווקא עשוייה מפלדה ונחושת.

ואולי כדאי וחשוב להביא לכאן את דבריה של סיון כהן שתמצתה את כל העניין בצורה כל כך מזוקקת ומדוייקת:

"אמרו שזה דור מפונק. דור של מסכים. דור שאיבד ערכים. דור שעסוק רק בעצמו.

אז הדור הזה לא נופל מהדור ההוא של תש"ח.

איזה סיפורי גבורה מגיעים מהשטח. איזה אומץ. מחויבות. נחישות ותבונה.

לוחמים ולוחמות שהם הגאווה והתקווה שלנו. הדור הזה ישקם כאן את ההריסות. להצדיע בדום מתוח. עם ישראל חי!".

בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מיזמים חברתיים. יצירתיים. גבוהים, כמו שראיתי שפתחו כאן בשבוע האחרון.

בחיים שלי לא הייתי כל כך גאה ובעיקר אופטימי נוכח הרוח הזו, המיוחדת, הזקופה, חדורת המטרה. הרוח שלא רואה בעיניים ושואגת אחריי!

סליחה ומחילה דור יקר!

סליחה שפקפקנו בך!

סליחה שלרגע אחד התבלבלנו ולא הבנו איך תמשיך לשאת בעוז את לפיד הקיום של העם היהודי.

לך בכוחך זה והושעת את ישראל!

(נח תשפ"ד)

הפוסט סליחה דור יקר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דּוֹגְמָה היא תפיסת עולם, אמונה, או עיקרון שלא ניתן לערער עליה, גם אם עוצבה בלא הגיון. לרוב כוחה בכך שהיא מתקבלת בחברה ע"י ההגמוניה, כאמת שאין לערער עליה.

אם נבחן לעומק, נראה כיצד גובשה הדוגמה ביחס לחמאס, ומסע ההשתקה של הקולות שערערו עליה.

חזקה על 'דוגמה' שתקרוס. כאשר ממשטרים דעות ותפיסות, מונעים שיח פתוח והבעת דעה נגדית, קרוב לוודאי שזה יוביל לאימוץ תפיסות עולם אבסורדיות או לתפיסות שיקרסו בשעת מבחן. המציאות מורכבת, כדי לאבחן אותה בצורה מדויקת, על כל צדדיה. שיח של ריבוי דעות הוא מפרה ומאזן, ובעיקר מוביל לתפיסות ולמסקנות הרבה יותר קרובות למציאות.

בתחילת ספר בראשית מוזכרים כשלים ואירועים מכוננים בתולדות האנושות והעולם. אדם הראשון, המבול, דור הפלגה, האבות, סדום ועוד. כל אחד מהם הטביע את חותמו, ועיצב את התפתחות המתכונת של עולמנו. חטא אדם הראשון – בהתמודדות של האדם עם יצרו ויחסו עם יוצרו, המבול – במוסריות כיסוד החברה, וגם דור הפלגה – בהתפתחות התפיסות שמובילות את העולם, וההשפעה של הדינמיקה החברתית על היווצרות התפיסות הללו. הכיצד?

על חטא דור הפלגה נאמר:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא א).

המפרשים עסקו בשאלה מה ההבדל בין 'שפה' ל'דברים'? מה היה חטאם של בני דור הפלגה? מדוע הוא הצריך התערבות אלקית, ומדוע תגובת הקב"ה היתה בלילת שפתם ופיזורם. (ראו אברבנאל שם).

הרד"ק מפרש ש"שפה אחת" היא שפת הדיבור שיוצר את השיח ואת ההסכמות בין האנשים, "דברים אחדים" זו אחידות הדעות של בני דור המבול שהוכתבה בכפייה ע"י העם מבלי להיוועץ בחכמיו: "'ודברים אחדים', הסכמה אחת היה להם …".

מצדדי ה'דוגמה' של דור המבול, ה'דעה האחת והאחידה', ביקשו להם שפה אחת וריכוז של כל האנושות במקום אחד, כדי שיוכלו למשטר את החברה בדעה אחידה. אולם הרעיון הזה הוא מנותק מהמציאות. האנושות לא תוכל להתכנס במקום אחד: "ולא היתה דעת כל חכמי הדור ההוא, שהא-ל ברא הארץ אלא לישבה כולה או רובה, וידעו גם כן כי ברבות בני אדם לא יכילם מקום אחד כבקעת בבל או גדולה ממנה, אם כן ההסכמה ההיא היתה בטלה בעיני חכמי הדור ההוא, אלא שעל כרחם נטו אחר הרוב שלא היו חכמים, לבנות העיר והמגדל. ולפי שהיו כולם מדברים שפה אחת, היו יותר קרובים להיות בהסכמה אחת". (שם)

החכמים הבינו שמדובר ב'דוגמה' מופרכת ומסוכנת. אולם היו מי שדאגו להשתיק את המתנגדים לה, ולדכא את המחשבה החופשית. זהו עקרון מפתח בחברה האנושית לכן 'נדרש' הקב"ה 'להתערב' ולבלול את שפתם האחידה ו'להכתיב' את פיזור האנושות ופיזור הדעות כמרכיב יסודי בעולם המתפתח.

החברה האנושית עלולה לשלם מחיר גבוה מאד על אחידות המחשבות ועל הדוגמטיות. לעיתים ההשתקה נעשית תוך ביזוי והעלבת בעלי הדעה הזו, כ'שוטים' ונבערים מדעת. ולפעמים גם נוקטים נגדם בפעולות דיכוי אלימות לסתימת פיות.

לקחי 'קריסת הדוגמה' צריכים להילמד כעת, כאשר מבקשים לתקן ולתת מענה למצב הבעייתי שנוצר. חובה לאפשר סביבו דיון פתוח ומפרה. נטול אג'נדות פוליטיות מגמתיות. זוהי ערובה להגיע למסקנות אמיתיות וקרובות למציאות.

(נח תשפ"ד)

הפוסט שפה אחת ודברים אחדים – דוגמטיות מסוכנת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" [בראשית ו' יא]. רש"י: "לא נחתם דינם אלא על הגזל". מסביר בעל שפתי חכמים, שהיה קשה לרש"י והלא נאמר קודם לכן 'ותשחת הארץ' וברור כי הכוונה לחטאי עריות וזנות. אלא, שגדול החטא שבין אדם לחברו מהחטא של בין אדם למקום. המלבי"ם הולך צעד אחד קדימה ומסביר את שורש העניין. נאמר בסוף פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" [ו' ה'] – "כי החוטא מצד התאווה יש תקווה שיחדל מלחטוא כשלא יתאווה או לעת זקנתו. רשעים כאלה מלאים חרטה. לא כן החוטא בעצת השכל, שזה יוסף תמיד ברשע". ולכן נאמר כך, מסביר המלבי"ם, כי מדובר בחטא מתוך מחשבה ולא בחטא מתוך תאווה. זה מתחבר, לדעתו, לפסוקים שלפני כן אודות "בני האלוהים" הנפילים, שלקחו לעצמם בכוח כל אישה או נערה שחפצו בה. זהו גזל אדם ולא רק גזל רכוש. לאנשים כאלה לא מצא ה' תקנה אלא במבול ובמחייה מעל פני האדמה.

תופעות מזוויעות כאלה חוותה האנושות מדי פעם. אנו חווינו זאת גם בשבוע שעבר. אנשי חמאס חסרי מעצורים, שביצעו טבח, רצח ופעולות זוועה אחרות. אחד היישובים שספגו מהזוועות הללו בשבוע שעבר הוא קיבוץ נחל עוז. ולא היתה זו הפעם הראשונה. אחד ממייסדי הקיבוץ אשר נשא בתפקיד רכז הביטחון, רועי רוטברג הי"ד, נרצח בידי מחבלים בשנת 1956 בעת שסייר עם סוסתו בשדות הקיבוץ. הזעזוע על רצח החלוץ בן ה-21 היה גדול. הרמטכ"ל משה דיין נשא הספד שייזכר לדורות:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?

"שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.

"אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו. רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו".

היו אלה שנים של מאבק בין נוחלי הארץ היהודים לבין 'מסתננים' ערבים. מיד לאחר מלחמת העצמאות החלו חדירות של מחבלים במסווה של פליטים דלי אמצעים, שכביכול נושלו משדותיהם בידי כוחותינו. הם טענו כי בסך הכול באו לקטוף בשדות כיוון שאין להם מה לאכול. עד מהרה התברר שבדרך לקטיף הגזל הם רוצחים יהודים שנקלעו בדרכם. מדינת ישראל הודיעה מיד בהתחלה כי למדינות ערב שבשטחיהן נמצאים 'פליטים' אלה יש "אחריות שילוחית" ולכן עליהן לשאת בתוצאות. כך נולדו "פעולות התגמול".

הפעולה הגדולה ביותר באזור זה נקראה "חץ שחור" בפברואר 1955. בפעולה השתתפו כמה לוחמים שהתפרסמו מאוחר יותר בנועזותם כמו אריק שרון, [המפקד] דוידי, מוטה גור, קצ'ה [שמעון כהנר] וסעדיה אלקיים שידוע יותר בכינויו "סופאפו", ואשר נפל בפעולה זו. הפעולה המוצלחת גבתה מהמצרים מחיר כבד. בסיס שלם חוסל והשקט היחסי חזר לכמה חודשים עד לנפילתו של רוטברג. מעגל דמים זה נמשך עד עצם ימים אלה.

Yaakovspok1@gmail.com

נח תשפ"ד

הפוסט מלאה הארץ חמס הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המצווה הברורה והבולטת ביותר בה מצטווה נוח לאחר המבול קובעת עונש חמור לשופכי דמים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). לדברי המדרש (דב"ר ב, כה) כבר אדם הראשון נצטווה על מצווה זו מיד עם בריאתו, וזאת ככל הנראה לנוכח חומרתה של עבירת הרצח.

על חומרת שפיכות דמים לימדו חז"ל בכמה וכמה מאמרותיהם, ולדבריהם השופך דמים גורם  להסתר פנים של ה', לחורבן בית המקדש (שבועות לג, א) ומביא גלות לעולם (אבות ה, ט). הרמב"ם קובע כי "אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (הלכות רוצח א, ד), ובספרו  "מורה הנבוכים" (ג, מא) הוא מוסיף אמירות נחרצות על חומרת העבירה. הרמב"ם מציין שבמקרה של פגיעה ברכוש, מצופה מהנפגע שיסלח לפוגע לאחר שיפוצה, "אבל הרוצח, מחמת חומר פשעו, אינו נסלח לו כלל, ואין לוקחין ממנו כופר, 'ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו' (במדבר לה, לג)… כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה מזו".

למרות שעבירת הרצח היא חוק מוסרי מן המעלה הראשונה, שכל בר דעת אמור להבין, התורה נותנת לו בפרשתנו הסבר ונימוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". חז"ל וכן רוב פרשני המקרא פירשו שמילים אלה מתייחסות לנרצח, שצלם א-להים שלו נמחה ונמחק מן הארץ, והשמדת אותו צלם א-להים היא הסיבה לחומרת החטא. בהתאם לכך קבעו חכמים כי "כל השופך דמים, הרי זה מבטל את הדמות" (תוספתא יבמות ח, ד).

אולם, פרופ' נחמה ליבוביץ הפנתה את תשומת הלב לשתי פרשנויות שונות של הפסוק. לפי האחת, הכוונה בפסוק היא לצלם א-להים של הרוצח שהושחת במעשה הרצח, כדברי רד"ק (בראשית א, כט): "לפי שהוא השחית צלמו תחילה בעוברו מצוות הא-ל". לאור פירוש זה אפשר להצדיק את האמירה שמחבלי החמאס הם חיות אדם. אמנם כל רוצח "השחית צלמו", אבל גם על לרוצחים יכולים להיות סניגורים, עשויים לבוא עדים שילמדו עליהם זכות, ימסרו עדות אופי, יספרו על אובדן שליטה, על הצקה ומצוקה שברקע הרציחה, וכיוצא באלה הסברים שימתיקו את החובה הגמורה. אולם מי שרוצחים באכזריות לשמה, ועושים זאת מתוך תכנון, יוזמה ומזימה להרע בכל דרך וצורה כחיה הממיתה במיתה משונה, עליהם אפשר לומר שאיבדו צלמם, והרי הם כחיות אדם.

לא פחות רלבנטי ואף יותר אופרטיבי הוא הפירוש השלישי, לפיו המילים "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים" נאמרו על הדיינים והשופטים, הנקראים בשם "א-להים" (דוגמת "א-להים לא תקלל"). כך מפרש חזקוני: "עשה את האדם" – שיהא דיין ושופט לירא ממנו". צלם א-להים מחייב את מי שהסמכות והיכולת בידיהם להיות כא-לוהים – לשפוט ולבצע דין מוות ברוצחים שעליהם נאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".

עבירת הרצח היא החטא הקדמון של המין האנושי בתחום שבין אדם לחברו. זו העבירה החברתית החמורה ביותר, והיא משקפת את הבעיה החברתית הקשה ביותר: אלימות. מעניין שבניגוד לרוב המצוות, בהן האיסור מופיע תחילה והעונש רק לאחר מכן, בעבירת הרצח אנו מוצאים כבר לאחר המבול את העונש, ורק במתן תורה נאמר האיסור במפורש: "לא תרצח". ייתכן שהדבר נועד להדגיש בפני כל בן אנוש את חומרת המעשה, כמעין צו קטיגורי חד-משמעי שאינו זוקק איסור מפורש, ואת החובה להעניש רוצחים, שהיא כה בסיסית, שגם לפני שמופיע האיסור בספר החוקים, המוסר הטבעי מחייב אותה. כך ניתן להבין את העובדה שה' העניש בחומרה את קין לאחר שהרג את הבל, למרות שלא נאמר עדיין כלל האיסור לרצוח. קביעת העונש על שפיכות דמים כבר לנוח ובניו ממחישה גם את העובדה שזהו איסור גמור ומוחלט לכל אדם באשר הוא, ולא רק לעם ישראל.

לדברי המדרש עבירת החמס שבגללה נגזר המבול הייתה שפיכות דמים: "רבי לוי אומר: 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס' – זה שפיכות דמים, שנאמר (יואל ד, יט): 'מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ דָם-נָקִי בְּאַרְצָם'. לפי פרשנות זו של המילה "חָמָס" מובן העונש החמור של המבול ששטף את העולם ומחה את כל היקום, ומובן העונש החמור והמתקן שצריך לספוג ארגון החמאס, שלא במקרה שמו כשם העבירה החמורה שהביאה את המבול. הנביא יואל ממשיך שם ומסיים:  "וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר. וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (ב"ר לא, ו).

(נח תשפ"ד)

הפוסט שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וחיות אדם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.