הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"ותשחת הארץ לפני האלקים, ותמלא הארץ חמס: וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ: ויאמר ה' אל נח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יא-יג). "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ו-ט). האירוע הראשון מדבר על השחתה, מצב קטסטרופלי. איש הישר בעיניו יעשה; גזל, רצח ואלימות. מנגד, האירוע השני הוא אירוע של גאולה, של דעת הא-לוהים. לא יריעו ולא ישחיתו. האירוע הראשון עוסק בעבר ואילו האירוע השני בעתיד. בשניהם חוזרים כמעט אותם המילים והביטויים. מה אנו יכולים ללמוד על הפתולוגיה של הרוע וההשחתה? מה הן הדרכים לרפא אותה?
בית ישראל (יהודי אתיופיה) שימרו באופן עקרוני קיום יהודי מקראי, ואילו המסורת הרבנית מיוסדת על מהפכה פרדיגמטית שעניינה הליכה תיאולוגית והלכתית אל מעבר ליהדות המקראית. אנסה לשרטט מספר קווים לדמות התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.
ראשית, יסוד הפליאה הוא אחד החשובים ביותר בתרבות דתית זאת. הפליאה היא משהו טבעי תמידי. תחושת חווית הפליאה היא חזקה מאוד. לרוב היא בלתי מילולית. היא תוצר של תודעת כניעה, צניעות משהו שהוא מעבר לידיעה. היהדות המקראית מחנכת להעצמת האחרות האישית. לשיח של אחריות וחווית הפליאה היום יומית לצד תקווה לעתיד טוב ואמון הדדי. כל אלה ביחד יוצרים את תודעת הגאולה. מעצבים תודעה של שותפות גורל והתמקדות בעתיד, בשמים הכחולים של המחר "כי מלאה הארץ דעה את ה'." תודעה שהצליחה להביס את הייאוש. דווקא במצבים הבלתי אנושיים הצלחנו לגלות כוחות על טבעיים. לעומת זאת, תודעה של חמס היא התמקדות בעבר. שקיעה בבוץ של אתמול המעצבת תודעה של "אכלו לי, שתו לי". גישה זאת מובילה למציאות של "ותמלא הארץ חמס". זה ההבדל בין תודעה של גאולה לתודעה של חורבן.
רבים מאיתנו שיצאו למסע המפרך צעדו בחירוף נפש לארץ ישראל. האהבה ניצחה את הפחד. אלפים מצאו את מותם במיתות משונות. תודעת הגאולה לא הביאה את יהודי אתיופיה לייאוש. אחד מהם הוא כהין קס ברהן יהייס שליט"א. הוא ומשפחתו יצאו למסע המפרך לירושלים. במחנות ההמתנה בסודן, אליה הגיעו, נספו שלוש מילדיו ואשתו שהייתה בהריון מתקדם. מה עושים במצב זה? היהדות המקראית מחנכת אותנו לאסוף את השברים ולעלות לארץ ישראל ירושלים. זהו מסע נצחי. קייס ברהן תלמיד חכם, אחד מצדיקי הדור של יהדות אתיופיה, מתגורר היום בקריית גת. מלא תקווה ואחריות אישית.
סיפור שני הוא סיפורה של ר' (השם חסוי) היא נולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר נמל בצפון גרמניה במחנה עקורים להורים שורדי שואה. אביה איבד כל משפחתו אימה אף היא איבדה את משפחתה הוריה נפגשו אחרי המלחמה במחנה עקורים בפולין. שני צעירים שאיבדו את היקר להם מכל. הם החליטו להינשא ולהביא חיים לעולם. באמצעות ארגון הבריחה חצו את אירופה ועלו על ספינת אקסודוס. הם הגיעו לחיפה, ולאחר שהגיעו הועלו על ספינה בריטית ונשלחו בחזרה לגרמניה שם ר' נולדה. על אדמת גרמניה! לאחר מספר חודשים במחנה העקורים, הוריה יצאו שוב למסע לארץ ישראל ועלו בשנת 1948, הישר למחנה עולים בפרדס חנה. תודעת הגאולה שהייתה להם לא הביאה אותם לייאוש היא עזרה להם לראות את המחר. ר' אמרה לי "הורי בנו חיים, יצאו מהתופת חזקים, נחושים וחדורי אמונה שאפשר אחרי הזוועות של השטן הנאצי ועוזריו, לצאת לתקומה, משואה ואובדן לתקומה. גדלתי בבית אופטימי, אוהב וחם…אם הם שרדו את הגיהנום ויכלו לו, רוחם לא נשברה חרף השכול, האובדן, הרעב והחולי. את הכוח אני שואבת מהם, משני אנשים שלא איבדו תקוה"
באחת ההזדמנויות שמעתי את שמעון פרס אומר בבית הנשיא "שתי המילים הכי חשובות בתורה הן 'ויהי אור'. בתוך החושך והאפלה תמיד ידענו לראות את האור, את התקווה".
מה שאני רואה עכשיו זה יותר מזה. דווקא בתוך מציאות חשוכה מלאות זוועות, בתוך התוהו ובהו וחושך על פני תהום, לפתע רואים את רוח הא-לוהים מרחפת על פני המים. את רוח האדם הטוב, את מסירות הנפש, את תעצומות הנפש, את הלב הגדול את המלאכים הממשיכים להפיץ את האור מבראשית להחזיר את התקווה. כרגע אנו במלחמה בין "ותמלא הארץ חמס" לבין "כי מלאה הארץ דעה את ה'." המלחמה הזאת תתפשט בכל העולם.
הרב יהודה עמיטל, ששרד את השואה, נהג לומר "'את יד ה' ראיתי בשואה, אך את משמעותה לא הבנתי". אינני גדול כמו הרב עמיטל שאהיה מסוגל לראות את יד ה' במה שמתרחש עתה ובוודאי שאינני מבין את משמעות הדברים. דבר אחד אני מבין; גם אם מדינת ישראל לא מספקת ביטחון מלא, בטוח שהיא מספקת משמעות. במובן הזה מדינת ישראל היא תופעה, היא תאונה של ההיסטוריה. קשה יהיה למצוא מישהו בתוכנו שלא שילם מחיר כבד למען המדינה הזאת. אבל משהו בתוכנו הוא כוח בלתי מובן, אותו כוח שאמר לנו לעזוב את הכל באתיופיה ולהתחיל לצעוד לירושלים. אותה אהבה שהצליחה להביס את הפחד, היא שמתפרצת עכשיו בממדים עוצמתיים שאיתם נצליח להחזיר את הביטחון, אבל בעיקר את המשמעות לחיינו כאן בארץ ישראל.
כולי תקווה שעל החמס (חמאס) ששקוע בבוץ של אתמול יבואו מבול של מים, וכל הרוע, הרשע והאכזריות יירדו למימי התהום וכך יימחק עולם אכזרי ויגבר עולם של רחמים, ימחק עולם של השחתה ויגבר עולם של בנייה ימחק עולם של ייאוש ויגבר עולם של תקווה.
(נח תשפ"ד)
