"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" [בראשית ו' יא]. רש"י: "לא נחתם דינם אלא על הגזל". מסביר בעל שפתי חכמים, שהיה קשה לרש"י והלא נאמר קודם לכן 'ותשחת הארץ' וברור כי הכוונה לחטאי עריות וזנות. אלא, שגדול החטא שבין אדם לחברו מהחטא של בין אדם למקום. המלבי"ם הולך צעד אחד קדימה ומסביר את שורש העניין. נאמר בסוף פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" [ו' ה'] – "כי החוטא מצד התאווה יש תקווה שיחדל מלחטוא כשלא יתאווה או לעת זקנתו. רשעים כאלה מלאים חרטה. לא כן החוטא בעצת השכל, שזה יוסף תמיד ברשע". ולכן נאמר כך, מסביר המלבי"ם, כי מדובר בחטא מתוך מחשבה ולא בחטא מתוך תאווה. זה מתחבר, לדעתו, לפסוקים שלפני כן אודות "בני האלוהים" הנפילים, שלקחו לעצמם בכוח כל אישה או נערה שחפצו בה. זהו גזל אדם ולא רק גזל רכוש. לאנשים כאלה לא מצא ה' תקנה אלא במבול ובמחייה מעל פני האדמה.
תופעות מזוויעות כאלה חוותה האנושות מדי פעם. אנו חווינו זאת גם בשבוע שעבר. אנשי חמאס חסרי מעצורים, שביצעו טבח, רצח ופעולות זוועה אחרות. אחד היישובים שספגו מהזוועות הללו בשבוע שעבר הוא קיבוץ נחל עוז. ולא היתה זו הפעם הראשונה. אחד ממייסדי הקיבוץ אשר נשא בתפקיד רכז הביטחון, רועי רוטברג הי"ד, נרצח בידי מחבלים בשנת 1956 בעת שסייר עם סוסתו בשדות הקיבוץ. הזעזוע על רצח החלוץ בן ה-21 היה גדול. הרמטכ"ל משה דיין נשא הספד שייזכר לדורות:
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?
"שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.
"אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו. רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו".
היו אלה שנים של מאבק בין נוחלי הארץ היהודים לבין 'מסתננים' ערבים. מיד לאחר מלחמת העצמאות החלו חדירות של מחבלים במסווה של פליטים דלי אמצעים, שכביכול נושלו משדותיהם בידי כוחותינו. הם טענו כי בסך הכול באו לקטוף בשדות כיוון שאין להם מה לאכול. עד מהרה התברר שבדרך לקטיף הגזל הם רוצחים יהודים שנקלעו בדרכם. מדינת ישראל הודיעה מיד בהתחלה כי למדינות ערב שבשטחיהן נמצאים 'פליטים' אלה יש "אחריות שילוחית" ולכן עליהן לשאת בתוצאות. כך נולדו "פעולות התגמול".
הפעולה הגדולה ביותר באזור זה נקראה "חץ שחור" בפברואר 1955. בפעולה השתתפו כמה לוחמים שהתפרסמו מאוחר יותר בנועזותם כמו אריק שרון, [המפקד] דוידי, מוטה גור, קצ'ה [שמעון כהנר] וסעדיה אלקיים שידוע יותר בכינויו "סופאפו", ואשר נפל בפעולה זו. הפעולה המוצלחת גבתה מהמצרים מחיר כבד. בסיס שלם חוסל והשקט היחסי חזר לכמה חודשים עד לנפילתו של רוטברג. מעגל דמים זה נמשך עד עצם ימים אלה.
Yaakovspok1@gmail.com
נח תשפ"ד