"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם" (אבות ד' ה')
משנתנו עוסקת ביחסו של אדם לתורה. מרבי ישמעאל אנו למדים על שימושה הראוי: ללמוד ממנה, ללמד ולתקן עולם בעשיה. ומרבי צדוק והלל אנו לומדים שימוש לרעה מהו: ראייתה כאמצעי להשגת טובות הנאה אישיות.
נדמה לי, כי אמירות אלה נכונות בנוגע לכל משאב המצוי ברשותנו, שלו פוטנציאל לסייע לעולם. מי שמצוי בידו כשרון או ידע ואפילו חזון והוא אוחז ומשתעשע בו, אך נמנע מלתרגמו לתוצר/פעולה לזיכויי הרבים, הריהו נוטל חייו מן העולם: פוגם בבריאה, באי מימוש פוטנציאל השגשוג שלה, באמצעותו.
הרהור נוסף מתקשר לדידי, לשימוש בקשרי משפחה ובמערכות יחסים. לעיתים אנו נוטים להתהדר ב"תורת אמך" – בהשתייכות ובייחוס המשפחתי שלנו (נכד/בן של….). אך עושים זאת, לא לשם כבוד המקור ממנו באנו, אלא לשם השגת יתרון ומיצוב מעמדי אישי בהווה. בעשותנו כך, עוקרים אנו את שורשנו ממקומם והופכים את הבסיס לצמרת בה אנו נתלים! לא יתרון מקנה לנו מורשתנו, כי אם אחריות, להכיר את רזיה ולבחור אם לאמץ את ערכי התשתית שלה ולעמול להמשיך ולבטאם בעולם!!!
דברי רבי ישמעאל, מזכירים לי אות ומסר חשמלי שיוצא אל העולם מטבורו ונשלח אל היקום הדינאמי, בתוכו אנו מתקיימים. בהגיע המסר אל כל אחד ואחת מאתנו, עלינו להחליט אם להיפתח אליו ולאן וכיצד להוליכו.
מחזור יום כפור מצוי בידי מבית הורי. הוצאת "סיני" תל אביב. כותרתו: מחזור לעם ישראל. ובהמשך עמוד הפתיחה נדפס: "כל תפילה בשלימות כסדרה ובמקומה כפי הנהוג בבתי הכנסת שבארצנו הקדושה". וחותמת הורי בו (אבי חיבב חותמות ושם אותן על ספרי המשפחה): אליעזר ורבקה יפה רחוב עזה 37 ירושלים. כמה געגוע נושא מחזור זה בחובו, וזכות וחובה ואחריות, לנהוג בו כבוד ויקר, לצרף דמעותיי ותפילותיי למורשתם ולהמיות פיהם וליבם של אלה שהביאוני עד הלום, בעומדם לפני מי שאמר והיה העולם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(נח תשפ"ד)