הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בימים אלה עם ישראל מגוייס כולו למערכה. גם מי שאינו משרת בפועל ביחידות המילואים ואוחז נשק בידו מרגיש מגוייס. אנחנו רואים זאת מסביב. החברה האזרחית כולה נרתמת לעזור בכל צורה שהיא: בתרומות ציוד ואוכל לחיילים, באירוח המפונים מיישובי העוטף וגבול לבנון, בטיפול שהיא מציעה לאזרחים ולחיילים במצוקה, ועוד. לאחר חודשים קשים של שסע פנימי, ניכר שהרוח הישראלית קמה לתחייה. האחדות והאהבה חזרו להיות הערכים המנחים שלנו.
חשוב להכיר שיש עולם נוסף שמגוייס כאן למערכה, ושפחות שמים אליו לב. זהו עולם שירותי הדת. בימים שבשגרה אנו רגילים לסדר מאד מסויים של שירותי הדת במדינת ישראל. לפעמים הם מתנהלים כסדרם, לעתים הם מתנהלים בצורה בעייתית. אבל כעת, כשאנו מצויים בשעת משבר מובהקת, שעת הדחק, עולם שירותי הדת מוכיח שגם הוא יודע להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת.
אתן שלוש דוגמאות לעניין:
כשרות – בעולם שנוהג כמנהגו, כשרות היא עניין מורכב. כדי שמסעדה תהפוך לכשרה היא צריכה לעבור תהליך לא פשוט של הכשרה ושל השגחה. הדבר לוקח זמן. אבל כעת, בזמן המלחמה, קרה משהו אחר. עלה רצון מצד מסעדות יוקרה שונות, שאינן כשרות, לספק אוכל לחיילים בחזית, והדבר כמובן בעייתי, שכן צה"ל צורך רק אוכל כשר. מי שהתגייס למשימה הוא ארגון רבני צהר שהכשיר שתי מסעדות יוקרה תוך זמן קצר כדי לאפשר להן לספק אוכל לחיילים. הדבר התאפשר בזכות שיתוף פעולה מלא של המסעדות עם התגייסות מלאה של ארגון צהר.
מכיוון אחר, עלתה שאלה בקרב חיילים האם הם יכולים לאכול אוכל במהלך שירותם שמביאים להם כתרומות. האם מספיקה ההצהרה של מביאי האוכל שהאוכל כשר או שחייבים תעודת כשרות. בימים שבשגרה, התשובה המקובלת היתה שאי אפשר לסמוך על מביאי האוכל ויש לדרוש תעודת כשרות. אך, כעת, בעת המלחמה, פוסקי הלכה קבעו שאפשר להסתמך על הצהרת מביא האוכל, מצד הדין הבסיסי "עד אחד נאמן באיסורין".
נישואין – בימים כתיקונם, בני זוג שרוצים להינשא נרשמים לנישואין כמה חודשים לפני החתונה, במהלכם הם מנפיקים את האישורים הנדרשים ומכינים עצמם לאירוע הגדול. אבל זמן המלחמה שינה את כל התכניות. יש חתנים שגויסו ונמנע מהם להגיע בתאריך המיועד לאירוע. אולמות האירועים נסגרו וחתונות בכלל בוטלו. הדבר גרם לכך שחתונות הוזזו מבחינת המיקום שלהם וגם בתאריך. יש חתונות שהוקדמו ויש חתונות שנעשו בתוך בסיסי צה"ל. הדבר דורש התגייסות של רשמי הנישואין במועצות הדתיות ובארגון 'צהר' להיות גמישים לאילוצים של משפחות ושל בני זוג, וגם לספק מענה הלכתי לכך.
גם רבנים מחתנים נדרשים להפעיל כאן גמישות. ובדידי הווה עובדה: קבעתי לחתן זוג יקר באולם הסמוך לביתי, אבל החתן גויס ואילוצים שונים הביאו את בני הזוג להקדים את החתונה ולעשות את החופה ביישוב שמאד מרוחק ממני. כמובן שנעניתי בחיוב לבקשת הזוג. הרגשתי שאם אינני מגויס לצבא, אני מגוייס לתפקיד הרבני, ונסעתי רחוק מאד כדי לקיים את החופה. כמוני ישנם עשרות אם לא מאות רבנים שמאפשרים לזוגות להינשא.
טהרת המשפחה – המציאות של בעלים מגוייסים למילואים והמצב הביטחוני הרעוע, מקשים על נשים רבות לטבול במקווה. ישנן שפוחדות לצאת בשעות החושך מן הבית כדי לטבול. אחרות, שבעליהן לא בבית, אינן יכולות להשאיר את הילדים לבד ללא השגחה. במקרים אחרים הבעלים חוזרים מן המילואים לביתם בזמנים שונים ויש רצון לקיים חיים בטהרה בעת הזו.
בעקבות כך יצאה פנייה מצד ארגון 'קולך' למשרד לשירותי דת בבקשה להרחיב את שעות הפעלת המקוואות ולאפשר לנשים שמעוניינות בכך גם בשעות מסוימות ביום. הבקשה הסתמכה על ההלכה הקובעת שבשעת הדחק נשים יכולות לטבול ביום השמיני לטהרתן. הרבנות הראשית נענתה לצורך הזו והוציאה מסמך שמורה לבלניות בכל רחבי הארץ להרחיב את שעות פעילות המקוואות ולאפשר לנשים שקיבלו אישור לכך לטבול גם בשעות היום. גם כאן אנו רואים התגייסות של מפעילות המקוואות והרבנים המקומיים להישמע לצרכי הנשים השומרות את טהרתן.
על שלוש דוגמאות אלו אפשר להוסיף את עבודתם המסורה של כל רבני הקהילות, אשר נדרשים לעבור מלוויות לבתי 'שבעה', מדברי חיזוק קהילתיים לתפילת רבים. עבודתם היא עבודת קודש, והם כוח חשוב בליווי רוחני עבור משפחות ואנשים במצוקה והרמת רוח העם.
עת מלחמה זו היא גם שעתו היפה של עולם שירותי הדת. ניכרת ההבנה מצד כל הגורמים שאנו בשעת משבר ויש להתאים את השירותים לצרכים הייחודיים של האזרחים. חשוב שנכיר בהתגייסות הזו ונוקיר אותה. אנשים רבים עובדים מעבר למה שהם נדרשים בימי שגרה כדי שאנו נוכל להמשיך לקבל שירותי במדינת ישראל. בעזרת ה' רוח גדולה זו תמשיך ללוות אותנו גם בהמשך, בימי השלום והשקט שיבואו עלינו במהרה.
(נח תשפ"ד)
