וכאן עולה השאלה האם באמת תפקידו של מנהיג ציבור הוא לחפש אשם כדי להטיל עליו את האחריות. האם אין נכון שמנהיג ייטול אחריות ויאמר בגללי אירע הדבר. אכן היה עלי לפעול או לנהוג אחרת? תהיות אלו יהוו הזדמנות מעניינת לבחון את השאלה כיצד מנהיגיה הגדולים של עם ישראל פעלו.

 למה חשוב הפירוט המדוקדק והמייגע של מלאכת המשכן?

זווית מעניינת שיש בה כדי לפתוח צוהר לסוגיה זו נמצאת בהתנהלותו של משה רבינו. וזאת כאשר אנחנו קוראים את פרשת "פקודי", החותמת את ספר שמות. פרשת פקודי סוקרות את התרומות שהתקבלו מעם ישראל, את אופן חלוקתן ואת ניצולן בהקמת המשכן, וזאת לצד פירוט ביצוע מלאכת הקמת המשכן.

אלא שהמעיין בפרשיות אלו אינו יכול שלא לשאול את עצמו למה כל הטרחה המייגעת והצורך בכל הצהרת ההון הציבורית? למה חשוב לפרט בדקדוק רב, "מייגע" ו"המעיק" של מלאכת המשכן? מדוע כה חשוב למנות את כל ה'ווים', ו'הקרסים', 'הבריחים' ו'האדנים', ה'קרשים' ה'לולאות' ועוד? די היה לנו אילו היו מציינים לנו בקצרה שהמשכן נבנה בהתאם לצו האלוקי.

יש אשר ביקשו לראות בכך את אושיותיו של כללי יסוד חשובים במנהל תקין, המחיל על רשות ציבורית בין היתר את חובת הדיווח לציבור, או חופש המידע והכפיפות לביקורת.

אלא שעדיין מתעורר קושי, מדוע משה הוא זה שמגיש את הדו"ח המפורט. הנכון היה אילו היה מבקש מהעוסקים במלאכת המשכן, אלו שהקימו אותו בפועל והיו מופקדים מטעמו על כל המלאכה, בצלאל ואהליאב, לערוך את הדו"ח?

ניסיון לתרץ קושי זה נמצא אצל חז"ל, שהיו ערים להתעסקותו של משה בדו"ח הציבורי לאחר בניית המשכן. המדרש מתאר את ליצני הדור בתקופתו של משה, שהיו מוצאים שם רע ומדברים בגנותו של משה, וכך מתאר לנו המדרש: – "ראו כיצד השמין משה" – במילים אחרות מבקש המדרש להביא את קולם של אלו שהתנגדו להנהגתו ולמנהיגותו של משה רבינו, ומבחינתם קיימת ידיעה אבסולוטית לפיה לא מתקבל על הדעת שאדם שהופקד ושולט על כל התרומות של עם ישראל שהביאו לבניית המשכן, על כל הזהב, הכסף והאבנים טובות, לא ייקח לביתו, לא יעגל פינות. וכדי לאשש את טענותיהם על מעילה אפשרית, הם מצדיקים זאת בכך שהם מזהים שמשה 'השמין' מצב שיש בו כדי להעיד על התעשרות ועל יכולת לאפשר לעצמו מותרות. כיוון שראה כך משה, הגיש לנו את דו"ח הביקורת הראשון במנהל הציבורי.

גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולתו להיות מצוי בפרטים הקטנים

אך עדיין, מדוע משה לא נותן למי מאנשיו שיכין את הדו"ח? למה משה, שנושא בעול הכבד של הנהגה ושררה, צריך להתעסק בעצמו בהכנת הדו"ח? נראה כי משה מבקש ללמדנו פרק בהלכות נבחרי ציבור, לפיו מנהיג אינו יכול להסתתר מאחורי פקודיו ולטעון שהוא מטפל ועסוק בעניינים גדולים, בעיצוב מדיניות, בפיתוח פרויקטים וביוזמות ציבוריות גדולות, כאשר הביצוע מופקד בידי אנשי מקצוע, וככל שאירעו תקלות של אי סדרים, ליקויים, חוסרים – הרי שהם הכתובת לאחריות.

היכולת להיתלות באבחנה שבין התוויית מדיניות לבין ביצוע בפועל הוא נכון ואולי יפה מהבחינה משפטית. אך לא בהכרח שתפיסה זו תספיק מהבחינה המוסרית. יכול ובכך נתפסת גדולתו של מנהיג, שלצד היותו אמון על ענייני המאקרו, התכנון והחזון הוא מצוי גם בהליכי הביצוע. וזאת למרות שיותר קל לעסוק בתכנון ולהותיר את הביצוע לאנשי השטח מבלי להשגיח ולעקוב מקרוב אחר ההתקדמות והביצוע בפועל.

יכול ואולי דווקא בגלל תפיסה זו קל יותר לכפופים לנהוג בקלות ראש, שכן למנהיג חשוב להציג את התוצאה הסופית, התהליך מעניין פחות. משה כמנהיג מלמד עד כמה נכון למנהיג לא להזניח פרטים אלו, עד כמה חשוב שמנהיג יהיה אמון על הפרטים הקטנים כמו שהוא אמון על הדברים הגדולים, במיוחד כשמדובר בכספי ציבור. ואולי יותר מכל עד כמה לא נכון להטיל את האחריות של הכפופים לו. אולי גם להעביר בכך מסר לאלו שמופקדים תחתיו שיש ביקורת על התנהלותם.

דרישה זו יש בה כדי להכביד על הנושא במשרה ציבורית, אך כבר מצינו בתלמוד כי השררה אינה אך תואר כבוד לאדם הנושא אותה, אלא זו מכניסה את איש הציבור בעבדות, עבדות ציבורית, שכן הנושא אותה נוטל עליו את עול הרבים.

שני מנהיגים במקרא שנוטלים אחריות

המקרא הוא מקור נפלא לעקרונות מנהיגותיים ראויים שאפשר לדלות ממנהיגי עם ישראל שסיפורם מובא בספר הספרים. כידוע הדברים שמובאים בתנ"ך הוכנסו אליו רק אם היה בהם כדי להעביר מסר לדורות, כל אירוע שלא היה בכוחו להעביר מסר לדורות הבאים לא הוכנס. משכך את התנ"ך יש לקרוא בקריאה דיאלוגית, ההולכת ומתמשכת גם לימינו אנו. ולצורך דיוננו כאן אבקש לייחד את הדיבור לשני מנהיגים האחד אהרון הכהן, והשני יונה הנביא.

בדרך התנהלותו של אהרן באחת מנקודות השפל של דור המדבר, חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, טעות בספירה ובחישוב מתי משה צריך לחזור לעם, והעם ב'אפס' סובלנות אינו מוכן לקבל ואקום מנהיגותי. הוא פונה לאהרן, הדמות השנייה בחשיבותה אחרי משה, בדרישה פשוטה: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

על צורת הפניה של העם לאהרון מציינת התורה: "ויקהל העם על אהרון". האבן עזרא, מסביר את משמעות הצירוף 'ויקהל העם' באופן הבא:  "כל 'קהלה' ואחריה 'על' דמות מריבה" כלומר הביטוי ויקהל עם משמעו שמדובר במריבה ולא בהתקהלות מפוייסת או רצויה. המדרש מקצין עוד יותר ומתאר את המציאות שהתרחשה בהתקהלות זו כהתקהלות אלימה. וכך מתאר המדרש: אמרו להם אהרן וחור עכשיו יורד מן ההר לא השגיחו,…מיד עמד חור וגער בהם, עמדו עליו והרגוהו, כשראה אהרן כך נתירא". במילים פשוטות ההמון שהתקהל  על אהרן לא היסס לפגוע ולהרוג את חור שעמד לצידו של אהרן. במצב זה אהרון חושש ובצדק לחייו שאם לא ישעה לרצון ההמון יאבד את חייו. האבן עזרא קובע זאת מפורשות שאהרן 'פחד'. והאורח חיים מציע לפרש את הדברים בצורה שההתקהלות היתה כדי להרוג את אהרון, וכך הוא לשונו: "אולי יכווין לומר כי נקהלו עליו להורגו", נסיבות אלו גורמות לאהרן להעלות את הפתרון לאיסוף הזהב מעם ישראל ויצירת העגל.

כאשר משה יורד ורואה את מעשה העגל, הוא פונה לאהרון אחיו ומטיח בפניו את הטענה הבאה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה". תשובת אהרון לשאלת משה: "אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא". מרתקת ראייתו ופרשנותו של הרש"ר הירש על תשובתו של אהרן ואופן ניסוחה, וכך הוא כותב: "מה רבה גדולתו של אהרן בשעה שאמר את התשובה הזאת! הוא לא אמר דבר להגנתו, אף שתק ולא הזכיר את הנסיבות הידועות לנו, שהיו עשויות למעט במידת חטאו. אין זכר להתכנסות המון העם שגבר עליו…,אין זכר לניסיונו לנצל את יצר ההתגנדרות של הנשים לשם השהיית המעשה, אין זכר למלאכת החרט רבת העמל, שבה ביקש לדחות את גמר העשייה, – לכל זה אין זכר. אין הוא רוצה להגדיל את אשמת העם על – ידי סיבה כלשהי שתמעט באשמתו. הוא מקבל על עצמו כמעט את כל האשמה כולה, והוא מאשים את עצמו בגילוי חולשה ואוזלת יד: אתה ידעת את – העם כי ברע הוא – זאת כל הגנתו; אתה ידעת תקיפות העם ורגשנותו, שעה שהוא אסור בחבלי התאווה. משום כך לא נסיתי להתנגד לו כלל ועיקר, ונכנעתי מיד לדרישתו…ובדרך זו, בגלל רפיון כוחי וחוסר עמידתי על מידותיי, – ויצא העגל הזה.

אהרן, בהתאם לפרשנות זו, נטל אחריות על המעשה, ולא גלגל את האחריות לחטא העגל על עם ישראל. אהרון לא ניסה להצטדק, אלא ביקש להמעיט, לצמצם ולעמעם את חטאם של בני ישראל ולראות בכך כשלון אישי שלו.

עד כמה חשוב המסר שאהרן מנסה להעביר למנהיג שטעה והטעה, אל תנסה לגלגל את האחריות ולהטילה על העם, טול את האחריות על עצמך. והמפתיע שאהרן שנכון ליטול את האחריות על עצמו, אינו מתנצל או מעלה טענות הגנה למעשיו, אינו מאבד את מעמדו או תפקידו הציבורי אלא הוא היה ונשאר הסמכות הדתית העליונה בדור המדבר – הכהן הגדול.

דוגמה נוספת בתנ"ך ניתן למצוא בספר יונה. כאשר יונה מנסה לברוח מפני האל כדי לא לבצע את השליחות לצאת לנינוה העיר החוטאת ולהכריז שאם לא ישובו מדרכם הרעה 'נינוה נהפכת'. בניסיון להתחמק משליחות זו יורד יונה ליפו ועולה על אוניה שאמורה להפליג לתרשיש. במהלך המסע, תופסת את האוניה סערה גדולה. בין יתר הפעולות שאנשי האוניה מציעים, זה להפיל גורלות כדי לנסות ולאתר את הסיבה בעטיה הסערה הגדולה. כאשר הגורל נופל על יונה, יונה אינו מנסה לטשטש את מעשיו אלא מכריז: "שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסכר הגדול הזה עליכם". יונה יכול היה להתחמק מאחריות ולנסות להטיל את האחריות על אחרים, או לצפות מאנשי הספינה לצאת מסערות מעין אלו. אולם יונה נכון ליטול את האחריות המלאה לסערה והוא נכון להקריב את עצמו למען טובת כלל האנשים באוניה.

אל מול מודל נטילת האחריות שניתן לזהות בדמויות המקראיות של משה, אהרן ויונה הנביא, עולה השאלה, שלא עמדנו עליה, והיא מדוע מנהיגים חוששים מליטול על עצמם אחריות. בפשטות ניתן להשיב שבשונה מהדמויות המקראיות שנטלו אחריות והמשיכו בתפקידם הציבורי ולא הודחו, בעידן המודרני נטילת אחריות מעלה את הציפייה שיש בה כדי להוביל להתפטרות. אבל על כך במקום ובהזדמנות אחרת.

הפוסט אחריות ציבורית לוקחים ולא מגלגלים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רביד דמתי היא רק בת 22, וכבר הספיקה לחוות רגע קשה ומטלטל במיוחד. כמשוחררת טרייה משירות בצה"ל, בימים אלו הייתה רביד אמורה להיות בשיא ההכנות לחתונתה עם אהוב ליבה, אושרי בוצחק ז"ל, לו רק המלחמה לא הייתה טורפת את קלפי המשחק. על סיפור האהבה שלה ושל אושרי, היא מספרת:

"אושרי ואני הכרנו בבני עקיבא. הדרכתי חברים שלו. זה התחיל מאיזו הודעה כשחיפשתי סרטון מסוים. אחד מהחברים שלו אמר לי שכל הסרטונים נמצאים אצל אושרי, אז שלחתי לו הודעה ומאז לא הפסקנו לדבר. בהתחלה לא חשבתי שזה ילך לכיוון זוגי, אמרתי לעצמי שמבחינתי זה לא יקרה. אבל, לקח רק חמש דקות לסיפור האהבה שלנו להידלק. מהרגע שבו התחלנו לדבר, אושרי מצא את הסיבות שלו להגיע אליי, לראות אותי ולפגוש אותי. מהר מאוד זה הפך למשהו קבוע וטבעי. לא היה לנו אפילו תאריך של מתי נפגשנו בפעם הראשונה, מרוב שהכל קרה בצורה כל כך טבעית, אז המצאנו תאריך בשביל שנוכל לחגוג את יום הפגישה הראשונה".

"איבדתי את עצמי"

את הרגע שבו נאמר לה שהנורא מכל קרה ואושרי ז"ל נהרג במלחמה, היא זוכרת היטב. זה היה ב-23 בדצמבר, מוצאי שבת יחסית רגיל, והיא עם משפחתה בבית בחיפה. ואז הגיעה שיחת הטלפון הקשה מאייל, אביו של אושרי. "הוא התקשר לאבא שלי וסיפר לו את מה שקרה. באותו הזמן, החזקתי את האחיינית שלי על הידיים. אבא שלי שיתף את אמא שלי בבשורה המרה, ויחד הם באו אליי ולקחו ממני את הילדה, כדי שלא אתמוטט כשיבשרו לי את הנורא מכל. ברגע שלקחו אותה ממני, התחלתי לשאול מה קרה, ואז אבא שלי אמר לי את שתי המילים – 'אושרי נהרג'. לא האמנתי לו. ביקשתי שיבדוק שוב ויברר שזה באמת מה שקרה. באיזשהו שלב, התחלתי לעכל שהסיוט הזה כנראה נכון. המשפחה של אושרי מדהימה. הם לא נתנו לי להרגיש לשנייה שהמקום שלי הוא לא איתם. הייתי שם לאורך כל השבעה. לרגע לא הרגשתי שאני צריכה או לא צריכה להיות שם".

כמאורסת של חלל צה"ל, שלא גרה עימו לפני כן, רביד אינה מוכרת ע"י המדינה כשכולה, ואין לה שום זכויות מהמעמד החדש שלה שנכפה עליה. לעומת זאת, היא חברה בעמותה "הותיר אחריו חברה" – עמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל (ע"ר). העמותה נוסדה בשנת 1998 כדי ללוות בנות זוג ובני זוג של חללי צה"ל ולהעניק להם תמיכה נפשית המסייעת להם להתמודד עם אובדן בן או בת הזוג, במטרה לחזור לחיים מלאים בצד האבל ולא בצילו. הם עושים זאת במגוון דרכים: הקמת קבוצות תמיכה נפשית בהנחיית מטפלות מנוסות בשכול, טיפול פרטני משלים, ארגון מפגשים קבוצתיים לתמיכה הדדית, ופעילות ציבורית כדי להדהד את הקושי של בנות הזוג במטרה להשיג גם להן זכויות.

"העמותה לא פועלת תחת משרד הביטחון, אבל משרד הביטחון מממן אותה, וזהו המקום היחיד שבו אני מוכרת כשכולה", מספרת בכאב רביד. "זה אבסורד שאני נמצאת בסיטואציה שכזו, כשאין בי שום הכרה. החיים שלי קורסים. אני חיה משעה לשעה, מיום ליום. אין לי תכנונים קדימה. אין לי שום דבר. כשאיבדתי את אושרי איבדתי את עצמי, וזה מטורף שאני צריכה לעמוד ולהגיד שאני צריכה שיכירו בי ושיבינו את המעמד שלי. בהתחלה לא יכולתי לדבר על זה ולהתמודד עם זה, אבל אז הבנתי שאם אני רוצה לחולל שינוי, אני צריכה לעשות דברים בשביל זה. חשוב לי שיכירו בי, שיראו את הכאב שלי ושיבינו שגם אני איבדתי את הדבר הכי חשוב שהיה לי בחיים. ואם יש אנשים שרוצים לעשות את השינוי הזה, אני אלך איתם עד הסוף. ועד כמה שזה מטלטל אותי אני רוצה לעשות את זה. אני צריכה לעשות את זה".

"כשאיבדתי את אושרי איבדתי את עצמי, וזה מטורף שאני צריכה לעמוד ולהגיד שאני צריכה שיכירו בי ושיבינו את המעמד שלי"

קצינת הנפגעים בקשר עם רביד, אבל לטענת רביד הקשר איתה הוא די סתמי, כי חוץ מלתמוך בה אין לה יותר מידי מה לעשות. "היות שהצבא לא מעניק לי זכויות, לא הייתה לקצינת הנפגעים את האפשרות להיות פה איתי בתהליך, לעזור לי למלא טפסים ולעבור את התקופה הזו", מסבירה רביד. "אין מה להשוות בכלל בין מה שהייתי מקבלת לו הייתי מאבדת את אושרי שלי בנסיבות הקשות האלה עוד כמה חודשים כשאנחנו נשואים, לעומת מה שעכשיו מגיע לנו. אני חייבת להוסיף, שאנשים מהצבא שבאו במהלך השבעה, היו מדהימים. הם נתנו לי את המקום שלי לגמרי, אבל כשאין את ההכרה הזו מהצבא, אז גם תחום הפעולה שלהם הוא מוגבל".

אושרי ורביד היו אמורים להתחתן בקיץ. את כל הפרטים החשובים הם הכבר הספיקו לסגור, ועכשיו כשהמציאות התהפכה, הצטרכה רביד לבטל את הכל. ביום אחד, בלי שום התרעה, כל החלומות, הדמיונות והשאיפות – חרבו. על מצבה היום, היא מספרת:

"היום אני מנסה לסגל לעצמי איזושהי שגרה. העבודה שאני עובדת בה היא הדבר שמחייב אותי לקום בבוקר. בכל יום, אני צריכה להיאבק בעצמי כדי לצאת מהמיטה, אבל אני מבינה שזה הדבר החשוב ביותר לעשות. המשפחה שלי, של אושרי והחברים, מלווים אותי כל היום. אני לא נמצאת לבד והסביבה היא זו שמחזיקה אותי עם הראש מעל המים. אני נמצאת במקום שבו אני לא כל כך יודעת איך לעבור את המשבר הגדול הזה, ובטח שלא יכולה להמליץ לאחרות. אני יכולה רק להגיד שהתחושות הן קשות. הלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לעצמי בשביל שאוכל לעזור לאחרות. אני מרגישה שלקחו ממני את השמחה. אני מרגישה כאב כל כך גדול, והייתי רוצה להצליח להיות שמחה יום אחד. הייתי רוצה לחיות בידיעה שפשוט קיבלתי את האהבה הכי גדולה וטהורה שהייתה לי ולשמוח בזה, מבלי לכאוב רק את ההיעדר של זה עכשיו".

בוחרת בחיים

גלית גלבוע היא בת 44. כמנחת הורים בכירה, היא מעבירה הרצאות והשתלמויות בארץ ובחו"ל. היא הקימה בית ספר להכשרת מנחות הורים, ויש לה פינה קבועה בתוכנית טלוויזיה, שעוסקת בענייני חינוך ילדים. הפעם היא מתראיינת בכובע אחר, כמי שהצליחה לקום מנפילת אהובה, רגעים ספורים לפני שהייתה צריכה לצעוד איתו לחופה. על סיפור האהבה שלהם היא מספרת:

"באותה תקופה הייתי בלימודים לתואר כשההורים שלי בדיוק התגרשו. זו הייתה טלטלה מאוד גדולה בשבילי. באותה הזמן, קיבלתי הצעה מבן דוד שלי על בחור שאני חייבת להכיר. למרות שהרגשתי שזה לא הזמן הנכון בשבילי, אחרי שכנועים רבים החלטתי לצאת איתו. היה לי ברור שזו תהיה פגישה חד-פעמית ואחתוך, כי הייתי מאוד בררנית והאמנתי שלא אמצא בחור שיענה על כל הדרישות שלי. יצאנו פגישה אחת, שממנה יצאתי עם רושם שאני לא אתחתן איתו, שזה לא מי שחלמתי עליו, אבל היה בו משהו שמאוד סקרן אותי והחלטתי לתת הזדמנות שנייה, רק כדי לדעת שאני לא מפספסת שום דבר. אבל, ככל שהתקדמו הפגישות, קלטתי שאני לא הולכת לוותר עליו".

"לא לחשוש לחזור לחיים, צריך גם לדעת להתרומם. מותר לך להיות שמחה, ואין שום סיבה להרגיש ייסורי מצפון על כך"

לאחר ארבעה חודשים וחצי, החליטו גלית וגדי שהגיע הזמן להעלות שלב בקשר, והם התארסו. כשמבצע "חומת מגן" ב-2002 יצא לדרך, היו גדי וגלית בשיא ההכנות לחתונתם. ימים ספורים לפני החתונה, הגיע השבר.

"באותו היום שגדי נפל, יצאתי עם אמא שלי לקנות בגדים לקראת השבע ברכות ועוד מתנות לגדי", נזכרת גלית. "הבוקר נפתח מדהים, עם שיחת טלפון מחזקת של גדי, שהיה במצב רוח מרומם. כשחזרתי הביתה, ראיתי את אמא שלי מחוץ לבית. כבר הרגשתי שמשהו מוזר קורה, הרי היא צריכה להיות בעבודה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. כשהגעתי הביתה, רצתי לקרוא פרקי תהילים כדי להספיק לומר אותם לפני השקיעה. בדיוק כשסיימתי, התחלתי לספר לאחי הבכור בהתלהבות על השמלה שקניתי לחינה, ולפתע הוא נתן לי חיבוק חזק חזק ואמר לי: 'גלית, אני מצטער'. הוא התחיל להתייפח בבכי, וכשקלטתי שגם שאר האחים שלי מתחבקים ובוכים, הבנתי שגדי נפל".

גלית צרחה את נשמתה. ההבנה שגדי שלה, האיש של חייה, לא ישוב אל זרועותיה, מוטטה כל פינה בגופה. כל החלומות, הדמיונות, הגעגועים הצטברו להם בבת אחת, והיא הרגישה שהיא נשאבת לבור שחור ועמוק. יחד עם זאת, היא הבינה שהתמודדות היא עניין בחירה. "תוך כדי בכי והיסטריה, הבנתי שיש לי שתי אפשרויות – לחיות או למות. ידעתי שלמות זה פשוט להמשיך להרגיש את התחושות האלו. להפסיק את התואר השני, לעזוב את הכל ולגור בבית קטן וחשוך. אבל ידעתי, שאם אבחר להמשיך לחיות, אז אני רוצה לחיות עד הסוף. במלוא העוצמה. שאני אהיה האישה הכי שמחה, החיים הכי מלאים. החלטתי שאם אבחר לחיות, אז אני אחיה את כל החלומות שגדי ואני חלמנו. חלמנו שנהיה ההורים הכי טובים לילדים שלנו, שנעשה הכל כדי להשקיע בזוגיות שלנו. מייד נסעתי להורים של גדי. היה לי חשוב לא להתעלם מהכאב ולחוות יחד עם המשפחה שלו את האובדן".

ימי השבעה חלפו, וגלית נותרה לבדה. הצבא אפשר לה להשתתף בשתי שיחות של בנות זוג של חיילים שנהרגו. לדבריה, הפגישות היו מאוד מאוד פסימיות, והפסיכולוגית נתנה במה ומקום לתחושות אובדנות. גלית הרגישה שהפגישות האלו מחסירות ממנה כוח ולא קיבלה תועלת מהן. בנוסף, היא לא קיבלה תמיכה רגשית, נפשית וכלכלית. אף אחד אפילו לא בא להודיע לה שגדי נפל.

מי שהכיר לה את בעלה כיום היה חברו הטוב של גדי, אלירז פרץ. אלירז וגדי נלחמו יחד, וברגעיו האחרונים ביקש מאלירז שיעזור לו. לימים, הבין אלירז את גודל משמעות הבקשה. על חייה היום, שנים לאחר אותו מקרה, גלית מספרת:

"אני חיה חיים מלאים ומאושרים בחסדי שמיים. בכל שנה אנחנו נוסעים קבוע לאזכרות של גדי. אני מספרת עליו הרבה לילדים שלי, והם גדלים על דמותו המיוחדת. חשוב לי לומר לכל הנשים שאיבדו את היקר להן מכל, במלחמה הקשה הזו, שזה בסדר להתפרק ולכאוב. שחשוב מאוד לתת מקום לכאב ולגעגוע, אך יחד עם זאת צריך גם לדעת להתרומם. מותר לך להיות שמחה, ואין שום סיבה להרגיש ייסורי מצפון על כך. תהיי עסוקה בהנצחתו, בדברים שעושים לך טוב ויחד עם אנשים שעוטפים ומחבקים אותך. לא צריך לחשוש לחזור לחיים. תהיי בטוחה שמה שאהוב ליבך היה רוצה, זה שתהיי שמחה ומאושרת. גם אם עכשיו זה נראה לך בלתי אפשרי, אני מבטיחה לך שאפשר לקום. זאת הצוואה שלהם מאיתנו – להמשיך אותם ולחיות במלוא העוצמה".

פתאום קם אדם

תמר חיימוביץ-ריכטר היא בת 51. היא נשואה לרפי ואם לחמישה ילדים. לאחר שסיימה את לימודי המשפטים, היא התחילה את דרכה המקצועית בתחום המסחרי. מספר שנים לאחר שכיהנה כיועצת המשפטית של ארגון נכי צה"ל, הפכה תמר להיות שותפה ומנהלת מחלקת מלכ"רים במשרד חדד רוט שנהר ושות'. כיום היא נותנת ייעוץ משפטי לעשרות עמותות בכל תחומי העשייה החברתית, והיא מייסדת עמותת "הותיר אחריו חברה".

"באוגוסט 1997 נפל במוצב דלעת בלבנון סגן אבי בוק הי"ד", מספרת תמר על רקע הקמת העמותה. "אבי היה מ"מ, ובמהלך הפגזה של החיזבאללה על המוצב הוא רץ לבדוק שהחיילים שלו בסדר, כשמרגמה נפלה ממש לידו והוא נהרג. אבי ואחותי מיכל היו אמורים להתארס באותו השבוע שבו ישבו עליו שבעה. הם הכירו בכיתה א'. כמה שבועות לפני שהוא נהרג הם החליטו להתחתן. כשאבי נפל, העולם של מיכל קרס. במהלך השבעה היא הלכה לקבר שלו בכל לילה וישבה שם שעות. היא התמוטטה כשהגיע מכתב ממנו מלבנון שנשלח לפני שהוא נהרג, שבו הוא כתב לה כמה הוא מחכה לחיים שלהם יחד, ואיזה חיים מדהימים יהיו להם. כבר בשבעה, אמא שלי ואני פנינו לקצינת הנפגעים וביקשנו שהצבא ייתן למיכל סיוע נפשי כדי להתמודד עם האסון הזה. קצינת הנפגעים אמרה שלצבא ולמשרד הביטחון אין יכולת לעזור, שכן החברה לא מוכרת בחוק כחלק מהמשפחה", היא מסבירה.

"אמא שלי ואני הרגשנו שיש כאן עוול נורא כלפי החברה – שהייתה ככל הנראה הנפש הקרובה ביותר לחייל בעת נפילתו, והמחשבה הראשונה והאחרונה שלו ביום"

ההיחשפות של תמר למצוקתה של אחותה השפיעה עליה רבות. יחד עם אמה, היא חתרה לשינוי המציאות ולמציאת פתרון שיעניק סיוע לאותן בחורות שנותרו מאחור. "אמא שלי ואני הרגשנו שיש כאן עוול נורא כלפי החברה, שהייתה ככל הנראה הנפש הקרובה ביותר לחייל בעת נפילתו – המחשבה הראשונה שלו בבוקר, האחרונה כשהוא הולך לישון, וככל הנראה גם האחרונה לפני שעצם את עיניו לנצח – והיא לא נחשבת לשום דבר. כאילו לא נכחה בחיי החלל. הרגשנו שיש לצה"ל, למשרד הביטחון ובכלל למדינת ישראל חוב מוסרי לחייל שנפל, לטפל בחברה שלו".

אחרי הרבה מאמצים והפעלת קשרים, הן הגיעו לראש אכ"א ואחרי דיון נוקב נאמר להן שאם יקימו עמותה, משרד הביטחון יתמוך בה מדי שנה כדי שהן יוכלו לגבש קבוצות תמיכה לחברות. העמותה הוקמה בתוך שלושה ימים מהפגישה, ומאז במשך 25 שנים, היא נתמכת על ידי משרד הביטחון. עם זאת, מדובר על תמיכה בסכומים קטנים מאוד. בשנים האחרונות התמיכה הייתה 350,000 שקלים.  בשנת 2023 לפני המלחמה הועלתה התמיכה למיליון שקלים.

מאז התרחבה פעילות העמותה, וכיום היא מעניקה תמיכה פרטנית לא רק לחברות או למאורסות של חיילים שנפלו בקרב, אלא גם לחברים של חיילות שנפלו בקרב ולזוגות חד-מיניים.

"כיום, בעקבות פעילות העמותה, וכחלק מנוהל חלל בענף נפגעים, קציני המודיעים שמגיעים להודיע על נפילת החלל חייבים לשאול אם יש חברה, ואם יש חברה – הם חייבים לשאול אם המשפחה מעוניינת שהצבא יודיע לה על נפילת החלל", אומרת תמר. "זו הייתה התקדמות אדירה, כי היו לנו חברות ששמעו ברדיו שהאהוב שלהן נהרג. בנוסף, ישנה פקודה בצבא שאם בת/בן הזוג הם חיילים, אז מודיעים להם כמו שמודיעים לאח שכול שמשרת. המפקד מודיע, לוקחים אותם לבית החלל, וזמן השבעה לא נחשב כחופשה. כך גם יום הזיכרון הפרטי והכללי. כיום, בניגוד לעבר, אין ספק שלחברה השכולה יש מעמד מיוחד בתוך משפחת השכול ושהיא חלק ממשפחת השכול. יש עוד כברת דרך שצריך לעשות בעניין הזה, אבל זו התקדמות גדולה".

מאז 7 באוקטובר הצטרפו לעמותה עוד 247 בנות ובני זוג שכולים חדשים, והמספר ממשיך לעלות. תמר מבהירה את הרקע של "המצטרפים החדשים": "רוב בנות ובני הזוג לא גרו יחד עם החלל, פעמים רבות בגלל השירות הצבאי של אחד מהם או שניהם. במקרים כאלו, ההכרה של המערכת בהם מתבטאת במתן התמיכה הנפשית והשיקומית באמצעות העמותה. במקרים שבני הזוג גרו יחד והמגורים עומדים בקריטריונים שקבע משרד הביטחון – הם יכולים לבקש להיות מוכרים כידועים בציבור, ואז אם הם יוכרו הם יקבלו את אותן הזכויות שמקבלים בני זו נשואים. מבחינה מספרית, מדובר במקרים בודדים יחסית. לאורך השנים התעוררה סוגיה של בני זוג שהתארסו ולא גרו יחד. בעיקר בני זוג דתיים, שלא גרו יחד בגלל אמונתם הדתית. גם כאן מדובר במקרים בודדים – מקרים שבהם היה כבר תאריך לחתונה, הוזמן האולם, הוזמנה השמלה, נרשמו לנישואים ברבנות וכו', אבל החייל נפל לפני החתונה. עד מלחמת 'חרבות ברזל' הייתה התנגדות גדולה במערכת להכיר בארוסות האלו בהכרה כספית כלשהי. אבל המלחמה הזו שינתה גם את העניין הזה, וכעת מקודמת הצעת חוק שתכיר בארוסות האלו לתקופה מוגבלת. הקריטריונים להכרה הזו ומה בדיוק ייכלל בה עדיין נמצאים בדיונים בוועדת העבודה והרווחה ומול משרד הביטחון ומשרד האוצר".

***

אי אפשר להסביר מהו כאב של אובדן של אדם, עד שלא איבדת בעצמך. אי אפשר להסביר מי היה אותו האדם ואיזה מקום הוא תפס אצלך, אם לא הכרת אותו. אם לא חווית, שוחחת, שמעת, הרגשת. אי אפשר לתפוס מהו שיברון לב, אם לא ראית איך אהבה כה גדולה נקטפת לה בטרם עת. אי אפשר להבין את גודל תעצומות הנפש שנדרשות כדי לקום מתוך שבר כה עמוק, אם לא היית שם, באותה התהום. שלוש הנשים שלעיל, כל אחת וסיפורה האישי הוא, מוכיחות לנו שיש מציאות שאסור להעלים ממנה פנים: הן חושפות את הצער והכאב של נשים רבות שמתהלכות סביבנו, שעולמן חרב עליהן ביום בהיר אחד, והן נותרו לבדן לאסוף את השברים. ללא סיוע, ללא תמיכה וללא הכרה, כשהדבר הבסיסי ביותר לו הן כמהות, מלבד הרצון להשיב את הגלגל אחורה, זה עצם ההכרה. הידיעה שמעכשיו יהיה מי שיראה אותן, יכיר בקושי שלהן, ויעזור להן לקום ולצמוח מתוך השברים.

הפוסט הרוסות: נשים מאורסות שבן הזוג שלהן נהרג במלחמות ישראל דורשות הכרה ראויה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האמת, מהראשון לציון, הרב יצחק יוסף, כבר מזמן אינני מצפה לכלום. ברזומה שלו לא מעט הצהרות מעצבנות, פוגעניות, מזלזלות. על חלקן התחרט ("הסביר") אח"כ, אבל בשורה התחתונה, זה האיש. כגודל גדלותו בפוסקים (כך מעידים עליו מביני דבר בהלכה), כך חולשתו (וזו המילה הכי עדינה שמצאתי) בהבנת תפקידו כרב בכלל וכרב ראשי לישראל, בפרט. ראשי לישראל, גם של 'מזרוחניקים', גם של חובשי כיפה שקופה.

בעיניים שלי, בהתבטאות כמו זו של מוצ"ש האחרון ("אם יכפו עלינו להתגייס ניסע לחו"ל"), הרב יצחק יוסף גרם לחילול ה' עצום. להגברת השנאה מהדת ומהדתיים. חראם. אבל עליו כבר אין, לטעמי, מה להלין. זה האיש. מה הוא נזעק פתאום? מישהו מתכוון לגייס את כל הצעירים החרדים, גם אלה שבאמת תורתם אומנותם? אף אחד לא מתכוון, וגם לא רוצה.

ה"אמיצים" מדברים על אותם צעירים שרשומים בישיבות החרדיות, אך בתכל'ס נמצאים שם פחות או יותר כמו שאני נמצא שם. וגם אם כן נמצאים פה ושם, סוגיות אביי ורבא מעסיקות אותם אולי אפילו פחות משהן מעסיקות אותי. הם, שרבים מהם עובדים או מחלטרים בעבודות מזדמנות, מוזמנים אחר כבוד ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל. זה יהיה גם לכבודם. האם גם על אלה מנסה הרב יצחק יוסף לגונן, ל"הציל" מידי צה"ל הכופרות? הרי גם כמה פוליטיקאים חרדיים הכריזו שאין להם בעיה עם זה שצה"ל יגייס את המשתמטים האלה. איך בדיוק? אם ראשי הישיבות לא יעידו על פלונים ואלמונים שהם בטלנים, איך יידע צה"ל לקחת אותם ולא את הל"ווניקים? והאם יעלה על דעתכם שראש ישיבה מסוים יכין 'רשימת בטלנים' שכזו ויעבירה לרשויות הגיוס של צה"ל? ברור לכם שלא. ולא רק מטעמי 'אמונה' וחשש ש'יתקלקלו' בצבא.

הנה סיבה לא פחות חשובה בעיניים של חלקם לפחות: מדינת ישראל מעבירה לישיבות החרדיות סכומי עתק בכמה צינורות. אחד, כללי. ושני, עפ"י רישומי התלמידים והאברכים. גם החלק שמעבירה המדינה מדי חודש בחודשו עבור האברך שליט"א, עובר דרך קופת הישיבה, והיא – במקרים רבים אחרי שלוקחת 'מעשר', מעבירה לאברך את 'מה שנשאר'. כלומר, כל תלמיד שיורד מהרשימה זה הפסד כספי נטו לישיבה. זו הסיבה שהפוליטיקאים החרדיים לא ייתנו למשרד האוצר לשנות את השיטה, כך שהכסף יועבר ישירות לתלמידים בלי 'תיווך' משרד הישיבה (הנה הזדמנות לשר האוצר סמוטריץ', המכיר את השיטה, לשנות, לשם שמיים). זו כנראה גם הסיבה שממש לא אוהבים שם את ביקורות הפתע של רשויות המדינה. מכיר כל תלמיד את הקוד הישיבתי המושמע בשנייה שנודע למאן דהוא על ביקורת בפתח. מזעיקים את החפיפניקים, ואולם בית המדרש מתמלא תוך דקות "יש מאין". אמר לי תלמיד מסוים, שלו יספרו את מספר הסטנדים בישיבה – מעמדים שעליהם מניח התלמיד את הגמרא – יראו כי מספרם נמוך משמעותית ממספר הרשומים בישיבה. ובהיגיון פשוט, המסקנה ברורה.

ובחזרה לכבוד הרב יצחק יוסף: בעיניים שלי, משהו טוב יצא מההתבטאות הנלוזה שלו. רבנים חשובים בציונות הדתית הזימו את הקביעה ההלכתית כביכול שלו, והוכיחו גם שהפעם מדובר במלחמת מצווה, שבה כידוע יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. בנוסף, גם הביאו את תלמידי-לוחמי ישיבות ההסדר כהוכחה לשילוב אמיתי של ספרא וסייפא כדרך עולם נכונה, מוסרית וראויה (למעוניינים מוצע לראות מאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין על דרכן של ישבות ההסדר ב'תחומין').

לענ"ד, ההתמודדות מול הרב יצחק יוסף צריכה להיות בתוכנו. פשוט – לקיים את "והתעלמת". להפסיק להזמינו להעביר שיעורי תורה במוסדות הציוניים, לא להזמינו להכנסות ספרי תורה ולאירועים שונים. הגיע הזמן (כבר מזמן) שרבני המגזר הסרוג יפסיקו לעלות אליו לרגל לברר סוגיות הלכתיות (יש ב"ה מספיק כוחות טובים במגזר), בקיצור: להקים חומה בינו לבין הציבור הסרוג, שרבים מתוכו משלבים ספרא וסייפא כדרך חיים ומלכתחילה.

אבל, אני מציע לעשות מהלימון לימונדה ולהוציא משהו חיובי מהסיפור הזה. עוד פחות משלושה חודשים אמורות להתקיים (אם ש"ס לא ינסו שוב לדחות) הבחירות לרבנות הראשית. אלה שייבחרו (ריבונו של עולם, בשביל מה שניים? לא מספיק אחד?) יהיו 'כרטיס הביקור' שלנו בעשור הקרוב. בגוף הבוחר גם 70 נציגי ציבור, כמו ראשי ערים ומועצות, שלא בהכרח הולכים להצביע בעיניים עצומות כי רב איקס או וואי אמר להם.

לענ"ד, מתבקש שכל מי מאנ"ש (פרטי או נציג ציבור) שמכיר נציג שהולך להצביע בבחירות לרבנים הראשיים, ש'יתלבש' עליו וישכנעו שלא לבחור במועמד שלא היה בצבא או בכזה שמצדד בהמשך הפטור הגורף לצעירים חרדיים. הגיע זמן הגאולה.

על (אי) התאמתו של הרב יצחק יוסף לתפקיד רב ראשי לישראל, או כל תפקיד ציבורי אחר, מיותר להכביר מילים. לקראת סיום הקדנציה הזו שלו, הייתי מציע שילבש שכפ"ץ ושייקחו אותו ברכב ממוגן לסיור בין הלוחמים הגיבורים שלנו בעזה. שיסתכל להם בלבן של העיניים, ויבקש מהם ברכה.

שחרר נצרה

מעבר לגלי ההדף התקשורתיים להצהרתו של הרב יצחק יוסף, מה עוד? על מה השפיעו? לצערי, די ברור ש(כמעט) אף צעיר חרדי לא יגויס בכפייה. גם ברור שלא נראה תנועה המונית של חרדים משתמטים עורקים לחו"ל. הם חכמים ויודעים ששם עוד פחות בטוח, שלא לדבר על זה ששם אף ממשלה (ככל שאני יודע) לא מרעיפה כל כך הרבה תמיכות וקצבאות בחינם. גם ברור שקידוש ה' לא יצאה מדבריו, ולו בגרם אחד.

מה שכן, לא מן הנמנע שדבריו בעת הזו תרתיע כמה מבכירי ש"ס שעסקו בשבועות האחרונים באמונה בהשגת מתווה גיוס שיוכלו כולם לחיות איתו (בהם השר לשעבר אריאל אטיאס), להמשיך לקדם את הנושא, שכן מי ירצה להסתבך עם הרב יצחק יוסף. וכמובן, ככל שאלה יתבצרו בהתנגדותם, המחנה השני, רוב אזרחי ישראל, יתחזקו בדרישתם לשוויון (אפילו יחסי, קצת) בנטל. וכזכור, גם בג"ץ ממתין. ושלא לדבר על כך שחוק הגיוס, בכוחו להביא לפירוק הממשלה מוקדם מכפי שנתניהו תכנן, שכן אם המפלגות החרדיות לא יסכימו לחוק, הן לא יוכלו להרשות לעצמן להישאר בקואליציה. מה שנקרא: בהחלט יכול להיות שייצא שכרו (נאומו) של הרב יצחק יוסף, בהפסדו של הציבור החרדי.

ואפרופו יצר ההישרדות: היועצת המשפטית לממשלה כבר הבהירה לבג"ץ שבהיעדר חוק גיוס חדש, היא לא תתיר המשך העברת הכסף לישיבות. וכידוע, אם אין קמח אין תורה. השרים ה'סרוגים', סמוטריץ' את בן גביר, כבר צייצו כי במקרה זה הם ימצאו עוקף בג"ץ להמשך העברת הכסף לישיבות. גם רה"מ נתניהו, שאולי מתחיל להרגיש כי הכיסא קצת מתנדנד, הבהיר לפוליטיקאים החרדים כי באם תונף חרב הקיצוץ האמור, הוא מתחייב להם שבהמשך הכסף הזה יועבר אליהם רטרואקטיבית (ככל שידוע, לא אמר אם גם בריבית נשך). מילא נתניהו, יו"ר הציונות הדתית וחברו נותנים גב להמשך ההשתמטות ההמונית משירות בצה"ל? בושה, בושה, בושה.

הייתי מציע לרב יצחק יוסף שילבש שכפ"ץ ושייקחו אותו ברכב ממוגן לסיור בין הלוחמים שלנו בעזה. שיסתכל להם בלבן של העיניים, ויבקש מהם ברכה

קמעה קמעה

לא רק גאולתן של ישראל קמעה קמעה, גם השתלבותם של צעירים חרדיים בצה"ל. נכון, המספרים היום קטנים, מגוחכים. לעומת זאת, נתונים רשמיים מצביעים על כך ש-57% מהחרדים הגברים עובדים (בלי לספור את העבודה השחורה). טוב להם, וטוב גם למדינה (גם מקבלת מיסים, גם פוחת הצורך במימון סוציאלי לגווניו). בעבר המספרים היו קטנים בהרבה. זה אמור להיות קהל היעד של המתגייסים לשירות צבאי.

עזבו כרגע את החוליות הקשות שם, הפלג הירושלמי ודומיו. פנו לצעירים "פתוחים", אלה שמכירים אינטרנט לא פחות טוב מאיתנו, שנפגשים גם עם מי שאינם חרדים, שלומדים, שעושים עסקים. בטוח שחלק מהם רק מחכים לחכה. מה שכן, על הצבא להיערך מראש, כבר מאתמול, לאפשרות שכמה אלפי חרדים צעירים יגידו: "הנני". זה יתחיל במאות בודדות, ואלה יהיו השגרירים לאלפים, אי"ה. היערכות מתאימה של הצבא מראש אך תאיץ את המהלך (כשרות מתאימה, טהרת הגברים ככל שניתן, זמן ללימוד ולתפילות כמובן, מפקדים שמבינים 'חרדית', מקצועות שיכשירו את חלקם לאזרחות, רבנים מוערכים שילוו אותם ועוד).

זמן לזקיפות קומה?

נוכח המשבר החברתי שעברה המדינה עד פרוץ המלחמה, נוכח המשבר הצפוי סביב סוגיית חוק הגיוס, נוכח מה שעשוי להתחולל כאן סביב ועדת חקירה למחדלים שקדמו ל-7 באוקטובר ולאחריה, נוכח מה שנראה כמשבר אמון עמוק בין חלקים רבים בציבור להנהגה האזרחית, השיפוטית, ואולי אף הצבאית – אולי הגיע זמנה של הציונות הדתית השפויה לקום ולהוביל? אותה ציונות דתית שהייתה המקף המחבר – כמטאפורה של יוסף בורג בזמנו? לשאלה אם יש היום את הצורך בכך, תשובתי היא: בוודאי, אולי יותר מבעבר. אם יש לאנשים רציניים בתוכה (כאלה שכרגע מחוץ למערכת) את הכוחות והנכונות ליטול את המושכות, בזה אני לא בטוח.

ברק חירם

תא"ל ברק חירם הוא, לכל הדעות, אחד הקצינים המבריקים בצה"ל. ב-7 באוקטובר הוא היה בין הקצינים הבכירים הראשונים שירדו לשטח מיוזמתם והחלו לפקד על כוחות מזדמנים תוך גילויי גבורה וסיכון עצמם. בבארי, תוך כדי קרב עם מחבלי הנוחבה, הוא נתן הוראה לירות פגז טנק על בית שבו החזיקו מחבלי הנוחבה בבני ערובה. זו הייתה תמונת הקרב שהבין.

לא עבר זמן, וברשתות החלו קריאות להדיחו. השבוע פורסם כי הרמטכ"ל הורה לאלוף פיקוד דרום לתת הערה פיקודית לתא"ל חירם על שהורה להפציץ את האוניברסיטה בעזה שמתחתיה נתגלתה רשת מנהרות מסועפת. לא, לא היה שם ולו סטודנט אחד. מלחמה. ומנהרות. אז למה הערה? כי על פי הפרוטוקול, כשמדובר במבנה ציבורי שכזה יש לקבל אישור מראש.

אני לא מבין הרבה בביטחון, אבל יוסי יהושע, פרשן צבאי ב'ידיעות אחרונות', כן. הנה תגובתו לעניין, כפי שאמר בגלי ישראל: "יש טעם לפגם בזה שמטכ"ל שכשל את הכישלון החמור ביותר מאז הקמת מדינת ישראל וסיבך אותנו באירוע שהתנהלות אחרת שלו באותו לילה הייתה מביאה תוצאה אחרת – אותו מטכ"ל מעניש עכשיו מפקדים שקמו הסתערו וניסו לתקן תוך סיכון חייהם את הפשלה הגדולה הזו. תחשבו איך זה עובר למפקדים שקמו ונלחמו על החיים שלהם. האם זה המטכ"ל שיכול עכשיו לתחקר, כשתכף יתעסקו במחדלים שלו עצמו ב-7 באוקטובר?!" יש במגזר המצביעים על מקום מגורי משפחתו של חירם כסיבה האמיתית לזה ש'מחפשים אותו'. ניחשתם נכון, מה שנקרא "התנחלות". כמו לוחמים גיבורים רבים נוספים. היש דברים בגו? כך או כך, לפחות עד כה, תא"ל ברק חירם נחשב להבטחה ענקית בצבא. מינימום אלוף.

הפוסט בעיניים של מוטי: כבוד הרב, קפוץ לעזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

גילוי נאות: את הכתבה הבאה לא הייתי יכולה לכתוב ללא עזרתו האדיבה של "גוגל טרנסלייט". קיריל ורבקה עלו ארצה בחודשים האחרונים ועדיין לא דוברים עברית – קיריל דובר רוסית, ורבקה דוברת צרפתית ואנגלית – אז הצלחנו לשבור את מחסום השפה באמצעות תרגום מהיר של גוגל, לעיתים בכתב ולעיתים בעל פה.

מאז ומתמיד הערצתי אנשים שבחרו לעשות עלייה בגיל "מבוגר-צעיר". לעזוב את מסגרת הלימודים או העבודה, לעזוב את הבית, החברים והמשפחה, ולעבור לארץ אחרת עם שפה זרה, מנטליות שונה ואנשים זרים, ולהשתקע בה מתוך מניעים אידיאולוגיים – זה מעשה אמיץ ומעורר השתאות. אבל ההערצה מוכפלת שבעתיים כלפי קיריל ורבקה – שבחרו לעשות עלייה דווקא ולמרות המלחמה הקשה שמתחוללת בארץ.

"גם ברוסיה יש מלחמה"

קיריל נצ'ייב הוא בחור צעיר בן 30. הוא נולד וגדל בוולדיווסטוק שברוסיה. לדבריו, היות שוולדיווסטוק ממוקמת 9,000 ק"מ ממוסקבה, תושבים רבים שם חשים שיש להם מנטליות יותר יפנית וסינית מאשר רוסית. הוא למד בקולג' להנדסה ועבד כמנהל. כבר בגיל 16 הוא רצה לעזוב את רוסיה כי הרגיש שלא נכון לו שם עתיד. ב-2018-2020 חי בפוקט שבתאילנד, וחזר לרוסיה בגלל הקורונה.

הוא נחשון – הראשון ממשפחתו שעלה ארצה, ב-26 בפברואר. מה שגרם לו לעשות עלייה הוא חבר של אביו שהחליט לעלות ארצה. זה השפיע על החלטתו, נוסף על דברים אחרים שיש בארצנו הקטנטונת. "אני אוהב את ישראל – את האנשים, את הפוליטיקה, את מזג האוויר, את הדמוקרטיה", מסביר קיריל. "יש פה המון אנשים מהמון ארצות. זה מעניין מאוד לגור פה. כשהגעתי לפה, זה כמו להגיע הביתה. אנחנו צריכים לבנות את החיים שלנו, ואני רוצה לבנות את חיי בישראל".

בעקבותיו עלה גם אביו, והם גרים באשדוד. בוולדיווסטוק נשארו שאר בני המשפחה – אמו, אחותו, אחיינו, דודיו והסבים והסבתות שלו.

איך הגיבו בני המשפחה שלכם לעלייה שלכם בעיצומה של מלחמה?

"הם היו מודאגים ודרשו מאיתנו לחזור חזרה. זה לא היה אכפת לי. אני רגיל לעשות מה שאני רוצה. בכלל, הרבה מבני המשפחה והחברים ברוסיה אפילו עדיין לא יודעים שמתרחשת פה מלחמה. הם יותר מוטרדים מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אני בטוח שהכל יהיה בסדר בישראל, ומנגד – אני לא יודע מה העתיד שצפוי לרוסיה".

זה אולי מפתיע, אבל קיריל לא מרגיש שהמלחמה מאיימת עליו באיזושהי צורה. אומנם ירי טילים ואזעקות זה מצב מפחיד, אבל הוא סבור שישראל ערוכה לכך. "יש לנו צבא חזק ואנשים עם הרבה מוטיבציה ורצון", הוא אומר. "גם מערכת 'כיפת ברזל' עובדת היטב, וגם יש לנו ממ"ד בבית. אני מרגיש שבנקודה מסוימת הפכנו כולנו למשפחה אחת גדולה – ואני אוהב את זה".

"הרבה מהחברים ברוסיה אפילו עדיין לא יודעים שמתרחשת פה מלחמה, הם יותר מוטרדים מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אני בטוח שהכל יהיה בסדר בישראל, מנגד – אני לא יודע מה העתיד שצפוי לרוסיה"

האם אנטישמיות הייתה אחד מהמניעים לעלייה של אביך ושלך?

"לא, לא רחוק מביתנו היה אזור אוטונומי יהודי בשם בירובידזהן. בכלל, כל החלק המזרחי הרחוק של רוסיה מלא בפליטים".

בשנה האחרונה של קיריל ברוסיה, הוא פנה לבית ספר לדוגמנות והשתתף בכל מיני צילומים ותוכניות. כשעלה ארצה הוא מצא כמה חברות שעוסקות במשחק, והתחיל לשחק בסרטים ובסדרות ובפרסומות כשחקן משנה. לדוגמה, ניתן לראות אותו משחק ב"סובייצקה" של כאן 11 – דרמה קומית ישראלית העוסקת בסטודנטית צעירה למתמטיקה, המתכחשת למוצא הסובייטי שלה כדי לנסות ולהיטמע בחברה הישראלית (הסדרה נכתבה על ידי דנה אברמוביץ' ובוימה על ידי ענת סטלינסקי). "פרט לפרנסה, ההשתתפות בסרטים ובסדרות עוזרות לי להכיר הרבה אנשים ולהשתלב בחברה בקלות יותר", אומר קיריל.

"מרגישה בטוחה יותר פה"

רבקה ביטון, בת 32, עלתה ארצה משרנטון לה-פון רק לפני חודש. היא הייתה אמורה לעלות לארץ כבר באפריל 2023, בעקבות ביקור כיפי ומוצלח בארץ אצל בני משפחתה, אבל היכרות עם בחור מיוחד בצרפת טרפה את הקלפים. "הכרתי מישהו והפכנו להיות בני זוג, ממש לפני המעבר לישראל. אהבתי אותו מאוד, אז החלטתי להישאר בצרפת", היא מסבירה.

כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, רבקה הייתה בהלם טוטאלי והיא החליטה להוציא מהמגירה את החלום הגדול שהקפיאה. "לא רציתי לגור יותר בצרפת. הרגשתי שאני חייבת לעלות ארצה, אז עזבתי את הכל – נפרדתי מבן הזוג, עזבתי את העבודה שלי כמוכרת אופנועים ועליתי לישראל. כיום אני גרה עם סבתי באשדוד".

האזעקות והטילים ששורקים לה תדיר מעל הראש לא מערערים אותה בהחלטתה, וכמו קיריל גם היא חלוצה – הראשונה מבני משפחתה שבחרה לעלות ארצה, מותירה בארץ הבאגט חמישה אחים, אם ואב חורג. "תמיד הייתה לי הידיעה שיש לי משפחה פה בארץ, והרגשתי שאני חייבת לעבור לפה כשפרצה המלחמה. אומנם זה מורכב להיות רחוק מהמשפחה כשיש מלחמה, אבל יש לי פה חברים וקרובי משפחה בהרבה אזורים בארץ, זה מוזר, אבל אני מרגישה יותר בטוחה כאן מאשר בצרפת. כמובן שמלחמה זה מצב מפחיד ומאיים, אני חוששת ללכת ליפו ולירושלים, אבל זה בסדר. אני לא לבד".

לו לא הייתה פורצת מלחמה, בכל זאת היית עולה?

"כמובן, כי מאוד רציתי לעלות. התכוונתי לעלות באפריל 2323, אבל אז הכרתי את בן זוגי הקודם. 7 באוקטובר הוא אירוע נוראי ודרמטי, אבל הוא פקח את עיניי: בן זוגי הקודם אומנם היה יהודי, אבל לא האמין בה', לא אכל כשר. היינו שונים מאוד. אני בטוחה שגם לולא המתקפה, היינו נפרדים בסופו של דבר".

גם עבור רבקה, אנטישמיות לא הייתה שיקול ממשי לעלייה, כי היא ובני משפחתה לא סבלו ממנה. אבל, ליתר ביטחון הם כן הסירו סממנים יהודיים מגופם ומדלת ביתם. "אנחנו חיים יחסית בשלום ובשלווה. יש בשרנטון לה פון הרבה יהודים. אבל למען האמת, אנחנו כן חוששים מאנטישמיות. הסרנו את המזוזות מהדלתות, שינינו את שמנו בכל מיני אפליקציות של הזמנת משלוחי אוכל או מונית, הורדנו את השרשראות עם התליונים של מגן דוד ו'חי', וגם את הכיפות. אבל אנחנו כן גאים להיות יהודים. אנחנו רוצים להיות גאים ביהדותנו לעזור לישראל, להפגין למען החטופים, אבל חייבים לשמור על איזון. כרגע אנחנו מרגישים שאין לנו כוח. בצרפת ניסיתי לעזור בנושא החטופים, אבל זה היה קצת קשה כי אנחנו רחוקים. כואב לנו על המצב הקשה הזה. בדצמבר הגעתי לפה כדי להתנדב ולסייע בעניין. גם אמי ואבי החורג הגיעו כדי להתנדב".

חרף המלחמה, המשפחה של רבקה תמכה בה על הצעד שלה לעלות ארצה. "הם גאים בי", היא אומרת בחיוך. "הם רוצים לעלות גם, אבל זה לא קל כשמבוגרים – הם צריכים למצוא עבודה חדשה, והם לא דוברים עברית. אני מקווה שבתוך 3-4 שנים הם יעלו גם".

"ליתר ביטחון הסרנו את המזוזות מהדלתות, שינינו את שמנו באפליקציות של הזמנת משלוחי אוכל או מונית, הורדנו את השרשראות עם התליונים של מגן דוד ו'חי', וגם את הכיפות"

בינתיים רבקה נהנית מגלישה ומללכת לים, והיא מתנדבת אצל משפחת ביבס (שארבעה מבני משפחתם עדיין חטופים: שירי, ירדן ושני בניהם – כפיר ואריאל). היא עוזרת באיסוף קלמנטינות במטע שלהם, 3 פעמים בשבוע. "זה קשה, אבל מדהים לעזור להם. הם סיפרו לנו את הסיפור שלהם, ואין לי מילים. זה סיפור כואב וקשה מאוד, ונותר לי רק לנסות לעזור כמה שאני יכולה", היא אומרת בצניעות.

לסיום, איפה אמצא אתכם בעוד 5 שנים מהיום?

רבקה: "אני עדיין לא יודעת איפה אהיה מחר, אבל אני מקווה שאהיה עם בעלי ובע"ה ילדים, מוכרת אופנועים, או עוסקת במשהו אחר. אני לא יודעת. אחרי האולפן, אני מקווה לעבור לגור קרוב לתל אביב ולמצוא שם עבודה. אולי דברים ישתנו אחרי האולפן, ויצוצו לי הזדמנויות חדשות ושונות לעבודה מעניינת".

קיריל: "הדברים בחיים שלי משתנים בתדירות גבוהה, אז אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. אבל אני רוצה לחיות בשלום ובשלווה. בישראל, כמובן".

הפוסט עולים לדגל: הצעירים שעושים עלייה למרות המלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בן 73, גר בתל אביב, בעלים ומנכ"ל 'שחם אריכא' בעבר וכיום יו"ר דירקטוריון בית החולים השיקומי רעות תל אביב

הילדות בתל אביב

ילדות מאושרת ברחוב סלמה של תל אביב הישנה. גרנו בדירת שלושה חדרים – תשעה ילדים להורים קשי יום, שלא נתנו להרגיש את המחסור. הרחוב, שלא היה סלול אז, שימש מגרש המשחקים שלנו ובו פיתחנו יצירתיות עם הרבה הומור. עד היום, לאחיי ואחיותיי ולי יש זיכרונות טובים מילדותנו.

איך הגעתי לרעות?

אשתי המנוחה, פרח, התנדבה ועבדה שנים רבות בגיוס תרומות לארגון, ודרכה הכרתי את רוח רעות שנגעה לליבי. לפני 15 שנה – לאחר פטירתה – הצטרפתי לוועד המנהל, ולפני 5 שנים מוניתי ליו"ר הדירקטוריון. תמיד ידעתי שיבוא יום ובו אשתלב באופן כלשהו בפעילות שיקום וחסד. זו הייתה דרכה של אמי, שולמית, שנהגה לארח ולהאכיל ניצולי שואה בביתנו.

רעות

זו פעילות של נשים שבזמן מלחמת העולם השנייה ביקשו לקלוט פליטים ועולים מאירופה ולספק להם ארוחות, עבודה וחינוך. הן הקימו עמותה, ובאמצעותה ארגנו גם דיור מוגן. במהלך השנים גדלה העמותה והתאפשר לבנות בית חולים שיקומי, שכיום הוא הגדול בארץ לשיקום וגריאטריה, בנוסף לשלושה בתי דיור לאוכלוסייה הדתית בתל אביב ובירושלים.

דיור מוגן לציבור הדתי לאומי

בית שלום, בית גני ברויאר בתל אביב, ובית ברט בירושלים, מותאם לצרכים המיוחדים התרבותיים והדתיים של הדתי הלאומי, כולל שיעורי תורה קבועים של הרב ירון ניסנהולץ, רב העמותה. רוח רעות היא ערכים של חמלה, אופטימיות, דבקות בטוב וחתירה למצוינות. רוח זו מובילה אותנו בעשייה מאז ומתמיד, ובאמצעות הדיור הציבורי-קהילתי קשישים מקבלים מענה לאתגרים שמציבה העלייה בתוחלת החיים בישראל.

בית החולים השיקומי

מאז הקמתו של בית החולים השיקומי רעות תל אביב, בתחילת שנות השישים, הוא מוביל את תחום השיקום והגריאטריה בישראל ומעניק מדי שנה טיפול מקצועי ואיכותי לאלפי מטופלים מכל רחבי הארץ. בסיוע מחלקת המחקר והפיתוח שלנו, אנחנו מובילים בחדשנות טכנולוגית שמאפשרת טיפול איכותי, ובעזרת ההון האנושי המצוין שמקפיד גם על ההיבטים הנפשיים והסוציאליים אנחנו נמצאים כבר שנים בחזית הרפואה בישראל, ברוח רעות – רוח המשלבת חמלה ומקצועיות.

התארכות תוחלת החיים

בתוך 20 שנה תוכפל האוכלוסייה בישראל בגילאי 65 ומעלה. יש היום פתרונות – כמו דיור מוגן ומטפלים זרים – אך אף אחד מפתרונות אלו לא מספקים את הרוח שאנחנו דוגלים בה: איכות חיים גבוהה לצד חיי קהילה תוססים ותחושת ערך ומשמעות. בית החולים השיקומי החדש שאנחנו מתעתדים לבנות בתל אביב מתוכנן עם בניין נוסף לדיור קהילתי איכותי שבו יוכלו דייריו לנצל גם את מתקניו השיקומיים. אנחנו נמשיך לדאוג לדיירינו כמו שמייסדות העמותה נהגו.

מלחמת חרבות ברזל

טראומה לאומית. בבוקר החג הבנו, עידו שריר מנכ"ל העמותה ואני, שכמות הטילים שנשלחה לתל אביב חריגה. מייד קפצנו לבית החולים ובדקנו את כל החולים והצוותים במחלקות. לשמחתנו, המוטיבציה ותחושת האחריות של הצוותים היו גבוהות – מה שהעניק תחושות אמון וביטחון של המאושפזים. משם המשכנו לבדוק את דיירי הדיור המוגן והקהילתי, וגם שם מצאנו צוות חזק. זה אחד הרגעים שהבנתי שאנחנו עושים משהו נכון.

הפרויקט החדש בתל אביב

וואו, זה הולך להיות מרשים! בשטח של 16 דונם, בסמוך לשדה דב (לשעבר), אנחנו נקים בית חולים אולטרה-חדיש עם אלפי מטרים מרובעים של מחלקות שיקום למבוגרים, אלפים נוספים של מחלקות שיקום נשימתי ושיקום ילדים, אלפי מטרים מרובעים של מרפאות ומעבדות, בריכה שיקומית ומכון מחקר ופיתוח. בית החולים מסונף לפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א, ובאמצעותו נכשיר מתמחים ברפואת שיקום, בגריאטריה ובשיכוך כאב.

עונג השבת שלי

זה משפחה. אני אוהב לשבת במרכזו של שולחן השבת – ארוך ככל שניתן – ולשהות במחיצתם של ילדיי, נכדיי וניניי. עם נישואיי השניים לרותי פרום גדלה משפחתי, וכך ילדיה וילדיי ממלאים את ביתנו בשיח, בצחוק ובהמון אהבה.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: עמי אריכא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כדי שהמנהיג יוכל לממש את האחריות שלו ניתנות לו סמכויות. מונהגיו מפקידים בידיו את גורלם וסומכים עליו שהוא יעשה את כל שאל לאל ידו כדי לדאוג לצרכיהם ולגורלם. וימצא כל דרך לממש את האחריות שלו כלפיהם.

אי אפשר לממש את האחריות ללא סמכות, ואי אפשר לקבל סמכויות ללא לקיחת אחריות. אחריות וסמכות ניתנות להאצלה. אבל האחריות לא ניתנת לחלוקה. אחד ממפקדי, לפני כמה עשורים, היה נוהג לומר שהמילה 'אחריות' מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת', להראות שתמיד יש רק אחד שהוא האחראי, והאחריות שלו היא כוללת הכל – מא' ועד ת'. גם אם הוא מאציל סמכויות לדרגים הכפופים לו, האחריות עדיין מוטלת עליו. עליו לפקח עליהם שיממשו אותה בצורה נכונה. כאשר המנהיגות נכשלת בתפקידה היא אינה יכולה להטיל את האחריות על הדרגים הנמוכים הכפופים אליה.

מנהיג שמבקש לזכות באמון מוחלט של העם צריך ליזום צעדים בוני אמון: עליו לתת דוגמה אישית, לשתף את הציבור בשיקוליו עד כמה שניתן, ולתת לו דין וחשבון

הציבור היה רוצה לתת אמון מוחלט במנהיגו, ביושרו ובמידותיו. בידיו הפקיד את גורלו, והעניק לו את הסמכויות לשם כך. אמון שהוא יעבוד אצלו ובשבילו במסירות מלאה ובניקיון כפיים, שאינו מועל באמון שניתן לו, ולא מנצל את הסמכויות שניתנו לו לרעה. אולם הציבור לא יכול לפקח על כך בצורה מלאה. הציבור זקוק לאמון זה משום שבמצבי משבר ומלחמה הוא מתבקש להישמע ולקבל את ההכרעות של מנהיגו בעניינים של חיים ומוות, ולשלם על כך מחירים. לעיתים עליו אף להירתם ולהתגייס למלחמה בהנהגתו תוך כדי סיכון חיים.

הניסיון האנושי הציבורי הכיר מנהיגים שהתנהלו בצורה לא תקינה ולא היו ראויים לאמון. בשל כך התפתחה חשדנות כלפי המנהיגות. החשדנות מתגברת כאשר קיימים סימנים מחשידים כלפי ההתנהלות של המנהיג. מנהיג שמבקש לזכות באמון מוחלט של העם צריך ליזום צעדים בוני אמון. עליו לתת דוגמה אישית, לשתף את הציבור בשיקוליו עד כמה שניתן, ולתת לו דין וחשבון. מזווית מבט אמונית, המנהיג אינו רק שליחו של הציבור, ישנה השגחה אלוקית על מינוי המנהיגות אפילו ברמה זוטרה:  "אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא מִשְּׁמַיָּא מוֹקְמִי לֵיהּ" (בבא בתרא צא א). "שר הממונה על הבורות, מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב "לך ד' הממלכה והמתנשא" יליף לה, כלומר: על ידך המתנשא לכל דבר אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך" (רשב"ם שם). מימוש האחריות של המנהיג מושגחת גם ע"י הקב"ה.

פרשת פקודי פותחת בדו"ח שנותן משה לעם על פרויקט הקמת המשכן. על היקף איסוף התרומות למשכן והשימוש שנעשה בו: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות פרק לח כא).

חז"ל נחלקו בשאלה האם הדו"ח הוגש ביוזמתו, משום שמלכתחילה כך מנהיג צריך לנהוג ולחזק את האמון, או שהוא הוגש כתוצאה מהעלאת חשדות כנגדו על ניהול לא תקין ועל מעילה חלילה בכספי התרומות: "וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פֻּקַּד על פי משה" (כלי יקר שם).

הדו"ח ניתן דווקא ע"י משה רבנו למרות שלא הוא עסק ישירות במלאכה. זו היתה מערכת גדולה, ואיתו היו איתמר, בצלאל, וכו': "ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים, לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן, שהכל היה במספר. ומי היה הסופר, אותו שנאמר בו (שם יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא". וזהו "אשר פוקד על פי משה", הנאמן. ומי היה הנאמן, "ביד איתמר". ומי היה עושה המלאכה, "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (פס' כב)" (צרור המור שם). אחרי הכל האחריות היתה שלו, כמו שהיה המנהיג שעמד בראש, גם לאחר שהאציל מסמכויותיו כלפי הכפופים לו.

מכאן למדו חכמים לדורות, כיצד על המנהיג להתנהל כלפי הציבור כדי לחזק את אמונו, וידי חובתו לשמים: "מצאנו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? "והייתם נקיים מד' ומישראל", ובנביאים מניין? "אלוקים ד' הוא יודע וישראל הוא ידע", ובכתובים מניין? "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם". וממי אתה למד? ממשה! אף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" ביקש לצאת ידי הבריות, שכיוון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן: "אלה פקודי המשכן", על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י הגניזה תו"ש שמות ל"ח יד).

הפוסט מנהיגות, אחריות ודין וחשבון לציבור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השרים וראשי הממשלה היו מודעים לחוסר היכולת אף לדון בנושאים אלו, ובטח לבצעם. אף על פי כן, קרה משהו שהפר את השתיקה: היה זה לאחר אסון דובב-אביבים ב-1970 שבו נהרגו 12 נוסעים, ובתוכם 8 תלמידים שנאספו במושבים של הגליל העליון אל ביה"ס האזורי. מחבלים המתינו בעיקול הדרך וירו על אוטובוס התלמידים.

האירוע הזה גרם לזעזוע בציבור הישראלי. בעקבות כך, קמה חה"כ חייקה גרוסמן ממפלגת מפ"ם, חברת קיבוץ השומר הצעיר "לוחמי הגטאות", וזעקה: יש לגייס מייד את כל הבנות הדתיות לצה"ל! לטענתה, מחסור בעובדי הוראה מביא את מערכת החינוך לאחד ילדי יישובים שונים לבי"ס אזורי. לא קם איש ציבור אחד כדי לומר שהדברים אינם נכונים, שכן הסיבה להקמת בתי ספר אזוריים הייתה מספר קטן של תלמידים, שאינו מצדיק הקמת בתי ספר קטנים מבחינה פדגוגית. אך הטראומה של ילדים הנוסעים לבתי ספר ונרצחים בידי מחבלים לא נתנה את הכוח והטעם להסביר את האמת.

המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית, כמו כולם, היו בהלם מהאסון, כמו גם מחוסר האפשרות לגיוס בנות דתיות – גיוס לו התנגדו הלכתית עקב לחץ המנהיגות הרבנית. עד שקם מיכאל חזני ז"ל, שר הסעד, אבי ההתיישבות הדתית, וזעק: "לא עוד מלחמת אחים!" חזני ז"ל היה מקורב לאנשי תנועות ההתיישבות, ובכוח זה הם היטו לו אוזן ושיתפו פעולה בהסכמתם לאפשר "שירות לאומי לבנות" – בהתנדבות! כך קם השירות הלאומי המפואר, והשאר היסטוריה.

כל ההקדמה לא באה אלא להזכיר את שאמר הנביא: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". החיים מורכבים. ישנם דברים שניתן וצריך לפעול רק בכוח החוק, ולעומתם יש מציאות שמדיניות 'רק בכוח' לא תיתן מענה לצורכי החברה.

למלחמת שבת שמחת תורה יהיו השלכות רבות בתום המלחמה. חלקן מחויבות המציאות, כוועדת חקירה ממלכתית, הפקת לקחים ויישומם ועוד. אבקש לגעת בנושא רגיש העולה מתוך אווירת המלחמה – גיוס בני ישיבות.

נושא זה עלה מתוך כאב ואובדן שנוצר עקב נפילתם של מאות חיילי צה"ל, מן המובחרים שבהם, בקרבות ברצועת עזה ובצפון ופציעתם של אלפים מחיילינו. רבות עוד ידובר על מסירות הנפש העילאית של חיילינו.

לתפיסתי, התלהמות אחזה ברבים שחיכו לשעת כושר זו כדי להלום בציבור החרדי (בהערת אגב אוסיף כי חלק מהציבור הישראלי אינו מבחין בין חרדים לבני הציונות הדתית). אינני מבקש להיכנס בשורות אלו להסביר את דעתי הברורה המבקשת "קידוש ה'" ונטל שווה. אך אני מבקש להיות מציאותי. האם יש באמת המאמינים בכך שניתן לגייס בכוח החוק בני ישיבות לצה"ל, מתוך המגזר החרדי?

להבנתי, אם יש כאלה, אין הם מכירים את הציבור החרדי. הם אינם יודעים את דרכם ואת אורח חייהם לעומק. בעיקר אינם יודעים להעריך את כוחם של ראשי ישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ואת המרות המוחלטת שמהם הם נהנים במגזר, מצב שאינו קיים באף מגזר אחר.

כוח החוק והזרוע יוביל רק למלחמת אחים! אין הכוונה למלחמת אחים מדומה, כפי שניסו להחדיר בנו בוויכוח של המהפכה המשפטית. היה זה אולי ויכוח קשה, אך לא למעלה מזה. מלחמת אחים יכולה להתקיים ולהתפתח רק כאשר יש מסירות נפש למטרה אמיתית הכוללת הנהגה דתית ובשם הא-ל. הציבור החרדי מצפה למלחמת מסירות נפש זו. בזה כוחם!

המושג "אחדות" הפך למבוקש מאוד בשנה האחרונה, לטוב ולרע. הציבור החרדי יודע אחדות מהי, הוויכוחים הפנימיים בתוכם יוצרים את האחדות האמיתית בשעת "סכנה". אל לנו לנסות אותם, עתה בשעת מלחמה של עם ישראל. כולם צריכים לשאת בעול בימי שלום, ובוודאי בשעת חירום. האם ניתן לבצע נשיאה בעול שווה לכולם? לי נראה שהדבר בלתי ניתן ליישום.

ובכל זאת, מה כן? רק מסע הסברה נכון המלווה בפיתויים אמיתיים יוכל להשיג, חלקית, את המטרה. אם לא תצלח גם דרך זו, יהיה זה כישלונה המוסרי והמעשי הגדול ביותר של מנהיגות פוליטית מאז הקמת המדינה.

בצד כל אלה, ראוי שנזכור כי עיקר התנגדות החרדים לגיוס לצה"ל אינו נובע רק מ"ביטול תורה" אלא מהחשש הגדול, ואולי מוצדק מבחינתם, שהשירות בצבא יפגום באורח חייהם כחרדים, במהלך השירות ואחריו. כך, להבנתי אין סיכוי שראשי הישיבות יסכימו גם למסלולים כמו נח"ל חרדי או ישיבות הסדר לחרדים, שכן לפי תפיסתם כל "פתח קטן כפתחו של אולם" הינו אסון ליהדות החרדית.

הפוסט נטל שווה לכולם? לא בטוח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"נכון", עניתי.

"אז אני לא רוצה להשתתף", אמר.

הסתכלתי עליו. "אבל למה?" תמהתי.

הוא המשיך: "לפני כמה ימים ההורים שלי חשבו שהלכתי כבר לישון, אבל עדיין נשארתי ער, ושמעתי אותם רבים. אבא שלי אמר לאמא שלי שאין לנו עכשיו כסף לכל מיני הוצאות מיותרות כמו משלוחי המנות הללו. אמא שלי ענתה לו: 'אז מה אתה רוצה? שכל החברים של הבן שלנו ישתתפו במשלוח מנות ורק הוא, כמו איזה מסכן, ילך עם משלוח מנות קטן? אין מצב שאני אתן לזה לקרות!' אני לא רוצה לגרום למריבה בן ההורים שלי, ואין לנו כסף למשלוחי מנות האלו. השנה אני מוותר".

כל ניסיונות השכנוע שלי לגרום לו להגיע לכיתה ולהבטיח לו שנמצא פתרון, לא צלחו. ביום חלוקת ההגרלות הוא פשוט לא בא. בערב קיבלתי שיחת טלפון מאב של אחד התלמידים, איש אמיד: "הבן שלי אמר לי שאתם מארגנים חלוקה של משלוחי מנות בין הילדים. אשתי אמרה לי שזה עלול להיות עסק יקר. יש לכם בכיתה תלמיד שיתקשה לעמוד בסכום הזה? אם כן, אנחנו רוצים לעזור".

השיחה הזו של האב הזה ריגשה אותי במיוחד בגלל שהיא נדירה כל כך. זה לא שאנשים רעים חלילה, הם פשוט עסוקים בטרדות היומיומיות שלהם, ולרוב אין להם את הפניות הנפשית לראות את הזולת. בסוף אמרתי לאב: "זה מקסים שאתה ככה חושב על תלמידים אחרים". הוא ענה לי: "אל תודה לי, תודה לבן שלי".

למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, משלומי מנות גדולים לא תורמים כלום

נתקלתי בפוסט של גבריאלה דהרי, שלדעתי מתמצת את העניין:

אני הייתי הילדה הזאת שהייתה מביאה את המשלוח מנות הכי מעפן בכיתה (אם לא בבית ספר). בכל פורים אמא שלי הייתה מעלה חום – שישה ילדים צריכים להגיע עם משלוח מנות לביה"ס/גן. היא הייתה מחשבת כל שקל, מכניסה לעגלה ומוציאה, מכניסה ומוציאה…

ערב לפני, הייתה נותנת לנו הילדים להכין את המשלוחים לבד. הרבה יצירתיות ומחשבה היו מושקעות בהכנת המשלוחים כדי לפחות להרשים בזה, "שיראה מכובד", ולפצות על הכמות הקטנה בממתקים ובעוגיות שהכילו.

בכל שנה מחדש הילדים היו מתבאסים על המשלוח שלי, וזה היה לי מאוד קשה. למרות שלא תמיד היו מגלים שמות, הרגשתי איך כולם שנאו אותי. איך הם היו יורדים על המשלוח המעפן שלי. עם השנים וככל שהתבגרתי, התביישתי מאוד להציג את המשלוחים שלי וגם ככה לא הייתי בשיא מבחינה חברתית, והדבר הזה יצר עוד פער.

בעיקר כאב לי על אמא, כי ידעתי שאמא השקיעה הכי הרבה שיכלה וזה הרגיש לא פייר הזלזול הזה. למה זה טוב? למי? למה התחרותיות הזאת? ומה עם מי שלא יכול לעמוד באתגר? למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, זה לא תורם כלום. מדובר בילדים ששמחים גם מסתם לקבל סוכריה על מקל או צעצוע פשוט.

אני לא באה לחנך אף אחד, בטח לא לדרוש כלום, מי שיש לו בשפע שיבורך ושימשיך להיות לו בשפע, אמן! אבל בבקשה, תתחשבו טיפה גם במי שאין ביכולתו, שהילדים לא ירגישו שהם פחות שווים כי המשלוח שלהם לא מוגזם כמו שלכם. ילדים, אם לא מכניסים להם דברים לראש, נהנים גם מהדברים הכי פשוטים שיש.

הפוסט לגלות את הלב מבעד לצלופן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה אנו יכולים ללמוד מזה לתקופתנו? כרגיל, סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לירושלים יכול לשמש לנו השראה כיצד יש להתמודד עם תקופות מורכבות.

יהודי אתיופיה לא הכירו את חג הפורים, כפי שנחוג היום בעולם היהודי. זאת למרות שמגילת אסתר מופיעה, בשלמותה, בשפת הגעז. עם זאת, יהודי אתיופיה צמו במשך שלושה ימים "צום אסתר", ובלילות אכלו מעט רק לצורך הקיום הגופני. זה היה פורים באתיופיה. יותר מזה לא עשו. יהודי אתיופיה צמו שלושה ימים בלי ה"הפי אנד" ונהפוך הוא. מה המשמעות של זה?

על כך כותב ד"ר חיים פרי: "העיון בטקסט מגלה 'מפת פריסה' של יהדות העולם, המשתרעת בין הודו לכוש. מקורות פוסט-מקראיים אכן עוסקים בשאלת זיהוים של אתרים אלה. הרצים 'שיצאו דחופים' בשליחות הקטסטרופה המתגלגלת הגיעו, לכאורה, אל כל הקהילות היהודיות בין הודו לכוש. עיון מדוקדק מגלה שלאחר סיומה המוצלח של הפרשה, כאשר באה ההכרזה על חג הפורים, שולח מרדכי איגרת שנייה, הפעם – ל'קרובים ולרחוקים'. במהלך השיעור והעיון בטקסט, עולה השאלה: האמנם גם יהודי אתיופיה (כוש הרחוקה?) נכללו ביעדי השליחים רוכבי הסוסים, שיצאו משושן לבשר לכל קהילות ישראל את הבשורה הטובה? מתברר, שיהודי אתיופיה, 'ביתא ישראל', קיימו  את  'צום אסתיר', ובכל שנות גלותם קיימו אותו בקפידה, בעוד לבשורת ה'הפי אנד' היה עליהם להמתין כאלפיים שנה. עיון ודיון כגון זה מציע אפשרות לפשר 'מר- מתוק' לבן העדה השואל בכאב, מדוע נשכחה העדה כאשר מדינת ישראל יזמה עליות המוניות בראשית שנותיה".

אין ספק שבתחילת העלייה היה הסתר פנים של מדינת ישראל בצורות שונות כלפי יהדות אתיופיה. היחס כלפיה היה מורכב מאוד: מצד אחד, התגשמות חזון הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם" (ישעיהו יא); ומצד שני, קושי גדול לראות זאת בתוך הקשיים הביטחוניים והכלכליים. היה הסתר פנים שהתבטא ביחס אמביוולנטי של קרבה ודחייה כלפיה מצד המדינה. התגובה של הקהילה לכך יכולה ללמד אותנו לימוד גדול. ההורים שלנו באתיופיה החדירו בנו את האמונה שלא משנה באיזה מצב כלכלי וביטחוני אנו נמצאים באתיופיה, ולא משנה מה הקשיים הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים המצפים לנו בארץ ישראל – אנו הולכים לחיות בירושלים. כי בירושלים גם המתים חיים בתוכה.

במקרים רבים, כפי שכתב ד"ר חיים פרי, לבשורת ההפי אנד היה עלינו להמתין כאלפיים שנה. ידענו שארץ ישראל לפעמים נקנית בייסורים. אך גם ידענו מהו ערכה של ירושלים (כל הארץ מכונה אצל יהודי אתיופיה 'ירושלים'). כאשר הגענו לישראל חשבנו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו, ורק בהגיענו ארצה גילינו שבית המקדש חרב. באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלום זה התנפץ לרסיסים, ולא די בכך. מאוחר יותר גילינו שההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו וביקשה מאיתנו לעבור גיור לחומרא, הכולל הקזת דם ברית ללא ידיעתנו.

לא זו אף זו, לאחר שנים שבהן תרמנו דם כאזרחים, התברר כי בנק הדם הורה במשך שנים לא לשמור את הדם של יוצאי אתיופיה ולא להשתמש בו. הרגשנו שהכניסו לנו צלם להיכל, רמסו את כבודנו. ובכל זאת, לא רק שלא איימנו לעזוב את הארץ, אדרבא בניה ובנותיה של עלייה זאת לא הפסיקו לרגע לחתור במאמצים כבירים, בהפגנות ובשביתות רעב, כדי לבקש להפוך להיות חלק אורגני ממרקם החיים בתוך החברה הישראלית. ובמלחמה הארורה שאנו נמצאים עכשיו בעיצומה גם בני הקהילה ובנותיה מבקשים להיות הראשונים הנלחמים, ואם צריך גם למות מות קדושים בהגנת העם והארץ בירושלים.

רבים מהחיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות פועלים בהסתר, ממש כמו הקב"ה במגילה. את שמם אנו שומעים, לצערנו, רק כשמישהו נופל. הם לא מבקשים תהילה, הם מבקשים מאיתנו שנשתוק. שמתוך האירועים שהם בבחינת "צום אסתר", נזכה לראות את ההפי אנד – ונהפוך הוא.

הפוסט הסתר פנים אז ובימינו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשת השבוע חוזרים שוב על מלאכת המשכן. כידוע, התורה אינה נוהגת לחזור על דברים שכבר נכתבו. העובדה כי מלאכת המשכן מופיעה מספר פעמים במעין חזרה וכפילות, נראית תמוהה. שאלה זו העסיקה פרשנים רבים.

הרמב"ן ביאר כי השראת שכינה, שהיא המטרה העיקרית לשמה נבנה המשכן, ראוי לה שתשוב ותישנה שוב ושוב. ר' שמשון רפאל הירש פירש כי לכל כלי מכלי המשכן משמעויות וסמלים שונים, התורמים למלאכת המשכן על ידי שמביאים לתרומה את כוונותיהם השונות. גם העושים במלאכה מונעים מסגנונות, ממחשבות ומרצונות שונים. גיוון גדול זה מוצא ביטויו בחזרות הרבות.

לטעמי, מטרת החזרות הרבות היא ללמדנו שיעור חיוני לקיום היהודי לשעה ולדורות. ראשית, כיצד מביאים דברים מורכבים להשלמתם בהצלחה. שנית, איך מתקנים מבצעים כושלים. איך חוזרים למקום שבו היינו, מקבלים שוב את 'לוחות הברית', 'לוחות שניים'. התשובה: 'איתערותא דלתתא', כלומר התעוררות הבאה מלמטה. כדי ל"כבוש" בשנית את 'הר סיני', צריך 'מסע כומתה' המבוסס על מסירות ונדיבות הלב, שגם יהיו לחם חוקו של המשכן והחברה שאחרי חטא העגל, שאחרי המשבר.

המדרש על הפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", שמתפרש בדרך כלל כאיסור עבודת אלילים, נדרש בדברי הספרי באופן מפליא, "למה נקרא שמם אלהים אחרים? מפני שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם" (עקב י"א, ט"ז). ביאר הרב קוק שאפילו ההידרדרות הרוחנית הקשה ביותר שיכולה להופיע בישראל, "עבודה זרה", עם כל נזקיה והשלכותיה, יכולה 'רק' 'לעכב', 'לאחר', את הטובה הא-לוקית מלבוא לעולם, אך בשום פנים ואופן לא לאבדה, גם במצבים הקשים ביותר. גם כשהבחירות היו שגויות ומוטעות, עדיין ה' נמצא בקרבנו ואנו יכולים לתקן. כמובן, אנו משלמים מחירים כבדים על העיכובים האלה, אך עידוד גדול יש כאן שאל לנו להתייאש אפילו במציאויות היותר קשות ונוראיות. "ועל כן, גם במאבקים קשים ונוקבים בתוכנו, עלינו לפעול בשום שכל ביושר מוסרי, בזהירות ובמבט פנימי עמוק, על מנת שנוכל באמת להקדים את גאולתנו ככל שניתן" (מאמרי הראיה, עמ' 451).

גם כשהבחירות היו שגויות ומוטעות, עדיין ה' נמצא בקרבנו ואנו יכולים לתקן, אל לנו להתייאש

***

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התשנ"ח-1998, סעיף 2) מחייב להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.

המונח "אנשים עם מוגבלויות" אינו מצוי במקורות המשפט העברי. יתרה מזו, משמעות השימוש במונחים המתארים בלשון ימינו סוגים של לקויות כגון "חירשות", אינה זהה בהכרח למשמעות שניתנה למושג זה במקורות ההלכה הקדומים. עם זה, מקורות רבים מלמדים על יחסה של ההלכה לאנשים בעלי מוגבלויות.

בין גדולי תלמידי החכמים היו עיוורים, כגון רב יוסף ורב ששת, והדבר לא פגע ביכולתם להנהיג את הציבור (בבא קמא פז ע"א). חכמים הקפידו לחלוק כבוד גם לתלמידי חכמים שראייתם ניטלה מהם (חגיגה ה' ע"ב). בעל 'ערוך השולחן' אוסר להעלות לתורה אדם עיוור בפרשה שנזכר בה מום זה, שמא יתבייש, "ומי שהוא סומא לא יקרא לו הפרשה "עורת או שבור" (או"ח, קל"ח, ד') (הרב פרופ' אברהם שטיינברג, במאמרו "העיור בהשקפת היהדות" תחומין ג', עמ' 196).

ערך מרכזי ביהדות הוא "כבוד הבריות". בפגישה עם ערכים אחרים, עשויים הערכים האחרים להידחות מפניו. "כבוד הבריות" משמעו כבודם של הנבראים בצלם א-לוקים.

הרב אליעזר וולדינברג התיר טלטול מכשיר שמיעה בשבת משום כבוד הבריות, שלא יתבזה האדם מחמת אי הטלטול בעיני עצמו ובעיני הבריות באיזה דרך שהוא: "…דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבהכ"נ [ובבית הכנסת] והוא בודד לו, אינו מקשיב להנעשה, ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו, באופן שאיכא בזה משום כבוד הבריות… ועוד זאת, בבשתו זאת מעורב גם צער רב על ביטול תפלה בצבור ושמיעת קה"ת ואיש"ר [קריאת התורה ואמן יהא שמיה רבה] וקדושה ובכדומה בביטול קיום חבילות מצוות קלות וחמורות, ולכן שפיר יש להתיר טלטול מוקצה משום כבוד הבריות גדול כזה ולהתיר לחרש לשאת בשבת מכונת החרשים" (ציץ אליעזר ח"ו, ו').

וכך כתב בקצרה הרב אויערבך: "נראה דמי שאזנו כבדה משמוע חשיב נמי כחולה ואף שהמכשיר אינו מרפא" (שו"ת מנחת שלמה, ח"א, ט').

הפוסט מעזה יצא מתוק: השיקום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.