עמית קפלן צוויקלרמלחמת "חרבות ברזל" הציבה אותנו אל מול מציאות קשה: נשים רבות ששלחו את אהובן לקרב, נותרו לבדן, וביניהן מספר רב של מאורסות טריות, שהתקופה שהייתה צריכה להיות המאושרת בחייהן הפכה עבורן לסבל מתמשך. זה שנים שאותן בחורות צעירות, שהיו פסע מלהקים את ביתן עם בחיר ליבן, נותרות מחוץ למערכת, ללא היכר או סיוע רשמי מצד המדינה. שלוש נשים אמיצות מספרות על האהבה הגדולה שאבדה במלחמות ישראל, על הכאב הרב שנצבר מבפנים, ועל הרצון והצורך לשנות מדיניות ארוכת טווח כדי שיזכו להכרה הראויה.
רביד דמתי היא רק בת 22, וכבר הספיקה לחוות רגע קשה ומטלטל במיוחד. כמשוחררת טרייה משירות בצה"ל, בימים אלו הייתה רביד אמורה להיות בשיא ההכנות לחתונתה עם אהוב ליבה, אושרי בוצחק ז"ל, לו רק המלחמה לא הייתה טורפת את קלפי המשחק. על סיפור האהבה שלה ושל אושרי, היא מספרת:
"אושרי ואני הכרנו בבני עקיבא. הדרכתי חברים שלו. זה התחיל מאיזו הודעה כשחיפשתי סרטון מסוים. אחד מהחברים שלו אמר לי שכל הסרטונים נמצאים אצל אושרי, אז שלחתי לו הודעה ומאז לא הפסקנו לדבר. בהתחלה לא חשבתי שזה ילך לכיוון זוגי, אמרתי לעצמי שמבחינתי זה לא יקרה. אבל, לקח רק חמש דקות לסיפור האהבה שלנו להידלק. מהרגע שבו התחלנו לדבר, אושרי מצא את הסיבות שלו להגיע אליי, לראות אותי ולפגוש אותי. מהר מאוד זה הפך למשהו קבוע וטבעי. לא היה לנו אפילו תאריך של מתי נפגשנו בפעם הראשונה, מרוב שהכל קרה בצורה כל כך טבעית, אז המצאנו תאריך בשביל שנוכל לחגוג את יום הפגישה הראשונה".
"איבדתי את עצמי"
את הרגע שבו נאמר לה שהנורא מכל קרה ואושרי ז"ל נהרג במלחמה, היא זוכרת היטב. זה היה ב-23 בדצמבר, מוצאי שבת יחסית רגיל, והיא עם משפחתה בבית בחיפה. ואז הגיעה שיחת הטלפון הקשה מאייל, אביו של אושרי. "הוא התקשר לאבא שלי וסיפר לו את מה שקרה. באותו הזמן, החזקתי את האחיינית שלי על הידיים. אבא שלי שיתף את אמא שלי בבשורה המרה, ויחד הם באו אליי ולקחו ממני את הילדה, כדי שלא אתמוטט כשיבשרו לי את הנורא מכל. ברגע שלקחו אותה ממני, התחלתי לשאול מה קרה, ואז אבא שלי אמר לי את שתי המילים – 'אושרי נהרג'. לא האמנתי לו. ביקשתי שיבדוק שוב ויברר שזה באמת מה שקרה. באיזשהו שלב, התחלתי לעכל שהסיוט הזה כנראה נכון. המשפחה של אושרי מדהימה. הם לא נתנו לי להרגיש לשנייה שהמקום שלי הוא לא איתם. הייתי שם לאורך כל השבעה. לרגע לא הרגשתי שאני צריכה או לא צריכה להיות שם".
כמאורסת של חלל צה"ל, שלא גרה עימו לפני כן, רביד אינה מוכרת ע"י המדינה כשכולה, ואין לה שום זכויות מהמעמד החדש שלה שנכפה עליה. לעומת זאת, היא חברה בעמותה "הותיר אחריו חברה" – עמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל (ע"ר). העמותה נוסדה בשנת 1998 כדי ללוות בנות זוג ובני זוג של חללי צה"ל ולהעניק להם תמיכה נפשית המסייעת להם להתמודד עם אובדן בן או בת הזוג, במטרה לחזור לחיים מלאים בצד האבל ולא בצילו. הם עושים זאת במגוון דרכים: הקמת קבוצות תמיכה נפשית בהנחיית מטפלות מנוסות בשכול, טיפול פרטני משלים, ארגון מפגשים קבוצתיים לתמיכה הדדית, ופעילות ציבורית כדי להדהד את הקושי של בנות הזוג במטרה להשיג גם להן זכויות.
"העמותה לא פועלת תחת משרד הביטחון, אבל משרד הביטחון מממן אותה, וזהו המקום היחיד שבו אני מוכרת כשכולה", מספרת בכאב רביד. "זה אבסורד שאני נמצאת בסיטואציה שכזו, כשאין בי שום הכרה. החיים שלי קורסים. אני חיה משעה לשעה, מיום ליום. אין לי תכנונים קדימה. אין לי שום דבר. כשאיבדתי את אושרי איבדתי את עצמי, וזה מטורף שאני צריכה לעמוד ולהגיד שאני צריכה שיכירו בי ושיבינו את המעמד שלי. בהתחלה לא יכולתי לדבר על זה ולהתמודד עם זה, אבל אז הבנתי שאם אני רוצה לחולל שינוי, אני צריכה לעשות דברים בשביל זה. חשוב לי שיכירו בי, שיראו את הכאב שלי ושיבינו שגם אני איבדתי את הדבר הכי חשוב שהיה לי בחיים. ואם יש אנשים שרוצים לעשות את השינוי הזה, אני אלך איתם עד הסוף. ועד כמה שזה מטלטל אותי אני רוצה לעשות את זה. אני צריכה לעשות את זה".
"כשאיבדתי את אושרי איבדתי את עצמי, וזה מטורף שאני צריכה לעמוד ולהגיד שאני צריכה שיכירו בי ושיבינו את המעמד שלי"
קצינת הנפגעים בקשר עם רביד, אבל לטענת רביד הקשר איתה הוא די סתמי, כי חוץ מלתמוך בה אין לה יותר מידי מה לעשות. "היות שהצבא לא מעניק לי זכויות, לא הייתה לקצינת הנפגעים את האפשרות להיות פה איתי בתהליך, לעזור לי למלא טפסים ולעבור את התקופה הזו", מסבירה רביד. "אין מה להשוות בכלל בין מה שהייתי מקבלת לו הייתי מאבדת את אושרי שלי בנסיבות הקשות האלה עוד כמה חודשים כשאנחנו נשואים, לעומת מה שעכשיו מגיע לנו. אני חייבת להוסיף, שאנשים מהצבא שבאו במהלך השבעה, היו מדהימים. הם נתנו לי את המקום שלי לגמרי, אבל כשאין את ההכרה הזו מהצבא, אז גם תחום הפעולה שלהם הוא מוגבל".
אושרי ורביד היו אמורים להתחתן בקיץ. את כל הפרטים החשובים הם הכבר הספיקו לסגור, ועכשיו כשהמציאות התהפכה, הצטרכה רביד לבטל את הכל. ביום אחד, בלי שום התרעה, כל החלומות, הדמיונות והשאיפות – חרבו. על מצבה היום, היא מספרת:
"היום אני מנסה לסגל לעצמי איזושהי שגרה. העבודה שאני עובדת בה היא הדבר שמחייב אותי לקום בבוקר. בכל יום, אני צריכה להיאבק בעצמי כדי לצאת מהמיטה, אבל אני מבינה שזה הדבר החשוב ביותר לעשות. המשפחה שלי, של אושרי והחברים, מלווים אותי כל היום. אני לא נמצאת לבד והסביבה היא זו שמחזיקה אותי עם הראש מעל המים. אני נמצאת במקום שבו אני לא כל כך יודעת איך לעבור את המשבר הגדול הזה, ובטח שלא יכולה להמליץ לאחרות. אני יכולה רק להגיד שהתחושות הן קשות. הלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לעצמי בשביל שאוכל לעזור לאחרות. אני מרגישה שלקחו ממני את השמחה. אני מרגישה כאב כל כך גדול, והייתי רוצה להצליח להיות שמחה יום אחד. הייתי רוצה לחיות בידיעה שפשוט קיבלתי את האהבה הכי גדולה וטהורה שהייתה לי ולשמוח בזה, מבלי לכאוב רק את ההיעדר של זה עכשיו".
בוחרת בחיים
גלית גלבוע היא בת 44. כמנחת הורים בכירה, היא מעבירה הרצאות והשתלמויות בארץ ובחו"ל. היא הקימה בית ספר להכשרת מנחות הורים, ויש לה פינה קבועה בתוכנית טלוויזיה, שעוסקת בענייני חינוך ילדים. הפעם היא מתראיינת בכובע אחר, כמי שהצליחה לקום מנפילת אהובה, רגעים ספורים לפני שהייתה צריכה לצעוד איתו לחופה. על סיפור האהבה שלהם היא מספרת:
"באותה תקופה הייתי בלימודים לתואר כשההורים שלי בדיוק התגרשו. זו הייתה טלטלה מאוד גדולה בשבילי. באותה הזמן, קיבלתי הצעה מבן דוד שלי על בחור שאני חייבת להכיר. למרות שהרגשתי שזה לא הזמן הנכון בשבילי, אחרי שכנועים רבים החלטתי לצאת איתו. היה לי ברור שזו תהיה פגישה חד-פעמית ואחתוך, כי הייתי מאוד בררנית והאמנתי שלא אמצא בחור שיענה על כל הדרישות שלי. יצאנו פגישה אחת, שממנה יצאתי עם רושם שאני לא אתחתן איתו, שזה לא מי שחלמתי עליו, אבל היה בו משהו שמאוד סקרן אותי והחלטתי לתת הזדמנות שנייה, רק כדי לדעת שאני לא מפספסת שום דבר. אבל, ככל שהתקדמו הפגישות, קלטתי שאני לא הולכת לוותר עליו".
"לא לחשוש לחזור לחיים, צריך גם לדעת להתרומם. מותר לך להיות שמחה, ואין שום סיבה להרגיש ייסורי מצפון על כך"
לאחר ארבעה חודשים וחצי, החליטו גלית וגדי שהגיע הזמן להעלות שלב בקשר, והם התארסו. כשמבצע "חומת מגן" ב-2002 יצא לדרך, היו גדי וגלית בשיא ההכנות לחתונתם. ימים ספורים לפני החתונה, הגיע השבר.
"באותו היום שגדי נפל, יצאתי עם אמא שלי לקנות בגדים לקראת השבע ברכות ועוד מתנות לגדי", נזכרת גלית. "הבוקר נפתח מדהים, עם שיחת טלפון מחזקת של גדי, שהיה במצב רוח מרומם. כשחזרתי הביתה, ראיתי את אמא שלי מחוץ לבית. כבר הרגשתי שמשהו מוזר קורה, הרי היא צריכה להיות בעבודה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. כשהגעתי הביתה, רצתי לקרוא פרקי תהילים כדי להספיק לומר אותם לפני השקיעה. בדיוק כשסיימתי, התחלתי לספר לאחי הבכור בהתלהבות על השמלה שקניתי לחינה, ולפתע הוא נתן לי חיבוק חזק חזק ואמר לי: 'גלית, אני מצטער'. הוא התחיל להתייפח בבכי, וכשקלטתי שגם שאר האחים שלי מתחבקים ובוכים, הבנתי שגדי נפל".
גלית צרחה את נשמתה. ההבנה שגדי שלה, האיש של חייה, לא ישוב אל זרועותיה, מוטטה כל פינה בגופה. כל החלומות, הדמיונות, הגעגועים הצטברו להם בבת אחת, והיא הרגישה שהיא נשאבת לבור שחור ועמוק. יחד עם זאת, היא הבינה שהתמודדות היא עניין בחירה. "תוך כדי בכי והיסטריה, הבנתי שיש לי שתי אפשרויות – לחיות או למות. ידעתי שלמות זה פשוט להמשיך להרגיש את התחושות האלו. להפסיק את התואר השני, לעזוב את הכל ולגור בבית קטן וחשוך. אבל ידעתי, שאם אבחר להמשיך לחיות, אז אני רוצה לחיות עד הסוף. במלוא העוצמה. שאני אהיה האישה הכי שמחה, החיים הכי מלאים. החלטתי שאם אבחר לחיות, אז אני אחיה את כל החלומות שגדי ואני חלמנו. חלמנו שנהיה ההורים הכי טובים לילדים שלנו, שנעשה הכל כדי להשקיע בזוגיות שלנו. מייד נסעתי להורים של גדי. היה לי חשוב לא להתעלם מהכאב ולחוות יחד עם המשפחה שלו את האובדן".
ימי השבעה חלפו, וגלית נותרה לבדה. הצבא אפשר לה להשתתף בשתי שיחות של בנות זוג של חיילים שנהרגו. לדבריה, הפגישות היו מאוד מאוד פסימיות, והפסיכולוגית נתנה במה ומקום לתחושות אובדנות. גלית הרגישה שהפגישות האלו מחסירות ממנה כוח ולא קיבלה תועלת מהן. בנוסף, היא לא קיבלה תמיכה רגשית, נפשית וכלכלית. אף אחד אפילו לא בא להודיע לה שגדי נפל.
מי שהכיר לה את בעלה כיום היה חברו הטוב של גדי, אלירז פרץ. אלירז וגדי נלחמו יחד, וברגעיו האחרונים ביקש מאלירז שיעזור לו. לימים, הבין אלירז את גודל משמעות הבקשה. על חייה היום, שנים לאחר אותו מקרה, גלית מספרת:
"אני חיה חיים מלאים ומאושרים בחסדי שמיים. בכל שנה אנחנו נוסעים קבוע לאזכרות של גדי. אני מספרת עליו הרבה לילדים שלי, והם גדלים על דמותו המיוחדת. חשוב לי לומר לכל הנשים שאיבדו את היקר להן מכל, במלחמה הקשה הזו, שזה בסדר להתפרק ולכאוב. שחשוב מאוד לתת מקום לכאב ולגעגוע, אך יחד עם זאת צריך גם לדעת להתרומם. מותר לך להיות שמחה, ואין שום סיבה להרגיש ייסורי מצפון על כך. תהיי עסוקה בהנצחתו, בדברים שעושים לך טוב ויחד עם אנשים שעוטפים ומחבקים אותך. לא צריך לחשוש לחזור לחיים. תהיי בטוחה שמה שאהוב ליבך היה רוצה, זה שתהיי שמחה ומאושרת. גם אם עכשיו זה נראה לך בלתי אפשרי, אני מבטיחה לך שאפשר לקום. זאת הצוואה שלהם מאיתנו – להמשיך אותם ולחיות במלוא העוצמה".
פתאום קם אדם
תמר חיימוביץ-ריכטר היא בת 51. היא נשואה לרפי ואם לחמישה ילדים. לאחר שסיימה את לימודי המשפטים, היא התחילה את דרכה המקצועית בתחום המסחרי. מספר שנים לאחר שכיהנה כיועצת המשפטית של ארגון נכי צה"ל, הפכה תמר להיות שותפה ומנהלת מחלקת מלכ"רים במשרד חדד רוט שנהר ושות'. כיום היא נותנת ייעוץ משפטי לעשרות עמותות בכל תחומי העשייה החברתית, והיא מייסדת עמותת "הותיר אחריו חברה".
"באוגוסט 1997 נפל במוצב דלעת בלבנון סגן אבי בוק הי"ד", מספרת תמר על רקע הקמת העמותה. "אבי היה מ"מ, ובמהלך הפגזה של החיזבאללה על המוצב הוא רץ לבדוק שהחיילים שלו בסדר, כשמרגמה נפלה ממש לידו והוא נהרג. אבי ואחותי מיכל היו אמורים להתארס באותו השבוע שבו ישבו עליו שבעה. הם הכירו בכיתה א'. כמה שבועות לפני שהוא נהרג הם החליטו להתחתן. כשאבי נפל, העולם של מיכל קרס. במהלך השבעה היא הלכה לקבר שלו בכל לילה וישבה שם שעות. היא התמוטטה כשהגיע מכתב ממנו מלבנון שנשלח לפני שהוא נהרג, שבו הוא כתב לה כמה הוא מחכה לחיים שלהם יחד, ואיזה חיים מדהימים יהיו להם. כבר בשבעה, אמא שלי ואני פנינו לקצינת הנפגעים וביקשנו שהצבא ייתן למיכל סיוע נפשי כדי להתמודד עם האסון הזה. קצינת הנפגעים אמרה שלצבא ולמשרד הביטחון אין יכולת לעזור, שכן החברה לא מוכרת בחוק כחלק מהמשפחה", היא מסבירה.
"אמא שלי ואני הרגשנו שיש כאן עוול נורא כלפי החברה – שהייתה ככל הנראה הנפש הקרובה ביותר לחייל בעת נפילתו, והמחשבה הראשונה והאחרונה שלו ביום"
ההיחשפות של תמר למצוקתה של אחותה השפיעה עליה רבות. יחד עם אמה, היא חתרה לשינוי המציאות ולמציאת פתרון שיעניק סיוע לאותן בחורות שנותרו מאחור. "אמא שלי ואני הרגשנו שיש כאן עוול נורא כלפי החברה, שהייתה ככל הנראה הנפש הקרובה ביותר לחייל בעת נפילתו – המחשבה הראשונה שלו בבוקר, האחרונה כשהוא הולך לישון, וככל הנראה גם האחרונה לפני שעצם את עיניו לנצח – והיא לא נחשבת לשום דבר. כאילו לא נכחה בחיי החלל. הרגשנו שיש לצה"ל, למשרד הביטחון ובכלל למדינת ישראל חוב מוסרי לחייל שנפל, לטפל בחברה שלו".
אחרי הרבה מאמצים והפעלת קשרים, הן הגיעו לראש אכ"א ואחרי דיון נוקב נאמר להן שאם יקימו עמותה, משרד הביטחון יתמוך בה מדי שנה כדי שהן יוכלו לגבש קבוצות תמיכה לחברות. העמותה הוקמה בתוך שלושה ימים מהפגישה, ומאז במשך 25 שנים, היא נתמכת על ידי משרד הביטחון. עם זאת, מדובר על תמיכה בסכומים קטנים מאוד. בשנים האחרונות התמיכה הייתה 350,000 שקלים. בשנת 2023 לפני המלחמה הועלתה התמיכה למיליון שקלים.
מאז התרחבה פעילות העמותה, וכיום היא מעניקה תמיכה פרטנית לא רק לחברות או למאורסות של חיילים שנפלו בקרב, אלא גם לחברים של חיילות שנפלו בקרב ולזוגות חד-מיניים.
"כיום, בעקבות פעילות העמותה, וכחלק מנוהל חלל בענף נפגעים, קציני המודיעים שמגיעים להודיע על נפילת החלל חייבים לשאול אם יש חברה, ואם יש חברה – הם חייבים לשאול אם המשפחה מעוניינת שהצבא יודיע לה על נפילת החלל", אומרת תמר. "זו הייתה התקדמות אדירה, כי היו לנו חברות ששמעו ברדיו שהאהוב שלהן נהרג. בנוסף, ישנה פקודה בצבא שאם בת/בן הזוג הם חיילים, אז מודיעים להם כמו שמודיעים לאח שכול שמשרת. המפקד מודיע, לוקחים אותם לבית החלל, וזמן השבעה לא נחשב כחופשה. כך גם יום הזיכרון הפרטי והכללי. כיום, בניגוד לעבר, אין ספק שלחברה השכולה יש מעמד מיוחד בתוך משפחת השכול ושהיא חלק ממשפחת השכול. יש עוד כברת דרך שצריך לעשות בעניין הזה, אבל זו התקדמות גדולה".
מאז 7 באוקטובר הצטרפו לעמותה עוד 247 בנות ובני זוג שכולים חדשים, והמספר ממשיך לעלות. תמר מבהירה את הרקע של "המצטרפים החדשים": "רוב בנות ובני הזוג לא גרו יחד עם החלל, פעמים רבות בגלל השירות הצבאי של אחד מהם או שניהם. במקרים כאלו, ההכרה של המערכת בהם מתבטאת במתן התמיכה הנפשית והשיקומית באמצעות העמותה. במקרים שבני הזוג גרו יחד והמגורים עומדים בקריטריונים שקבע משרד הביטחון – הם יכולים לבקש להיות מוכרים כידועים בציבור, ואז אם הם יוכרו הם יקבלו את אותן הזכויות שמקבלים בני זו נשואים. מבחינה מספרית, מדובר במקרים בודדים יחסית. לאורך השנים התעוררה סוגיה של בני זוג שהתארסו ולא גרו יחד. בעיקר בני זוג דתיים, שלא גרו יחד בגלל אמונתם הדתית. גם כאן מדובר במקרים בודדים – מקרים שבהם היה כבר תאריך לחתונה, הוזמן האולם, הוזמנה השמלה, נרשמו לנישואים ברבנות וכו', אבל החייל נפל לפני החתונה. עד מלחמת 'חרבות ברזל' הייתה התנגדות גדולה במערכת להכיר בארוסות האלו בהכרה כספית כלשהי. אבל המלחמה הזו שינתה גם את העניין הזה, וכעת מקודמת הצעת חוק שתכיר בארוסות האלו לתקופה מוגבלת. הקריטריונים להכרה הזו ומה בדיוק ייכלל בה עדיין נמצאים בדיונים בוועדת העבודה והרווחה ומול משרד הביטחון ומשרד האוצר".
***
אי אפשר להסביר מהו כאב של אובדן של אדם, עד שלא איבדת בעצמך. אי אפשר להסביר מי היה אותו האדם ואיזה מקום הוא תפס אצלך, אם לא הכרת אותו. אם לא חווית, שוחחת, שמעת, הרגשת. אי אפשר לתפוס מהו שיברון לב, אם לא ראית איך אהבה כה גדולה נקטפת לה בטרם עת. אי אפשר להבין את גודל תעצומות הנפש שנדרשות כדי לקום מתוך שבר כה עמוק, אם לא היית שם, באותה התהום. שלוש הנשים שלעיל, כל אחת וסיפורה האישי הוא, מוכיחות לנו שיש מציאות שאסור להעלים ממנה פנים: הן חושפות את הצער והכאב של נשים רבות שמתהלכות סביבנו, שעולמן חרב עליהן ביום בהיר אחד, והן נותרו לבדן לאסוף את השברים. ללא סיוע, ללא תמיכה וללא הכרה, כשהדבר הבסיסי ביותר לו הן כמהות, מלבד הרצון להשיב את הגלגל אחורה, זה עצם ההכרה. הידיעה שמעכשיו יהיה מי שיראה אותן, יכיר בקושי שלהן, ויעזור להן לקום ולצמוח מתוך השברים.
