הסתר פנים אז ובימינו

תקופת מרדכי ואסתר מוגדרת על ידי חכמי הגמרא כזמן של הסתר פנים. מצד אחד, האירועים מתרחשים כפי שניבאו הנביאים; מצד שני, התהליך מורכב מאוד, עם קשיים רבים. רק כ-50 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון הורשו יהודי בבל לחזור לירושלים. והנה, חלק גדול מהיהודים בחר להישאר בבבל מסיבות שונות, ואילו יהודים שעלו נחלו קשיים עצומים בדרך לירושלים, וכשהגיעו היה עליהם להתמודד עם שאר העמים שהתגוררו סביב ארץ ישראל. קושי ביטחוני וקשיים כלכליים גרמו בקרב שבי ציון לתחושות קשות של אכזבה. מצב זה מתבטא באופן קולע בשמה של המגילה, "מגילת אסתר". שמה של אסתר מרמז לכך שא-לוהים כביכול מסתתר. שמו אינו מופיע במגילה אפילו פעם אחת, ועדיין התחושה היא שהקב"ה עומד מאחורי כל השתלשלות האירועים במגילה. מצד אחד הסתרה, ומצד שני גילוי.

מה אנו יכולים ללמוד מזה לתקופתנו? כרגיל, סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לירושלים יכול לשמש לנו השראה כיצד יש להתמודד עם תקופות מורכבות.

יהודי אתיופיה לא הכירו את חג הפורים, כפי שנחוג היום בעולם היהודי. זאת למרות שמגילת אסתר מופיעה, בשלמותה, בשפת הגעז. עם זאת, יהודי אתיופיה צמו במשך שלושה ימים "צום אסתר", ובלילות אכלו מעט רק לצורך הקיום הגופני. זה היה פורים באתיופיה. יותר מזה לא עשו. יהודי אתיופיה צמו שלושה ימים בלי ה"הפי אנד" ונהפוך הוא. מה המשמעות של זה?

על כך כותב ד"ר חיים פרי: "העיון בטקסט מגלה 'מפת פריסה' של יהדות העולם, המשתרעת בין הודו לכוש. מקורות פוסט-מקראיים אכן עוסקים בשאלת זיהוים של אתרים אלה. הרצים 'שיצאו דחופים' בשליחות הקטסטרופה המתגלגלת הגיעו, לכאורה, אל כל הקהילות היהודיות בין הודו לכוש. עיון מדוקדק מגלה שלאחר סיומה המוצלח של הפרשה, כאשר באה ההכרזה על חג הפורים, שולח מרדכי איגרת שנייה, הפעם – ל'קרובים ולרחוקים'. במהלך השיעור והעיון בטקסט, עולה השאלה: האמנם גם יהודי אתיופיה (כוש הרחוקה?) נכללו ביעדי השליחים רוכבי הסוסים, שיצאו משושן לבשר לכל קהילות ישראל את הבשורה הטובה? מתברר, שיהודי אתיופיה, 'ביתא ישראל', קיימו  את  'צום אסתיר', ובכל שנות גלותם קיימו אותו בקפידה, בעוד לבשורת ה'הפי אנד' היה עליהם להמתין כאלפיים שנה. עיון ודיון כגון זה מציע אפשרות לפשר 'מר- מתוק' לבן העדה השואל בכאב, מדוע נשכחה העדה כאשר מדינת ישראל יזמה עליות המוניות בראשית שנותיה".

אין ספק שבתחילת העלייה היה הסתר פנים של מדינת ישראל בצורות שונות כלפי יהדות אתיופיה. היחס כלפיה היה מורכב מאוד: מצד אחד, התגשמות חזון הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם" (ישעיהו יא); ומצד שני, קושי גדול לראות זאת בתוך הקשיים הביטחוניים והכלכליים. היה הסתר פנים שהתבטא ביחס אמביוולנטי של קרבה ודחייה כלפיה מצד המדינה. התגובה של הקהילה לכך יכולה ללמד אותנו לימוד גדול. ההורים שלנו באתיופיה החדירו בנו את האמונה שלא משנה באיזה מצב כלכלי וביטחוני אנו נמצאים באתיופיה, ולא משנה מה הקשיים הכלכליים, הביטחוניים והחברתיים המצפים לנו בארץ ישראל – אנו הולכים לחיות בירושלים. כי בירושלים גם המתים חיים בתוכה.

במקרים רבים, כפי שכתב ד"ר חיים פרי, לבשורת ההפי אנד היה עלינו להמתין כאלפיים שנה. ידענו שארץ ישראל לפעמים נקנית בייסורים. אך גם ידענו מהו ערכה של ירושלים (כל הארץ מכונה אצל יהודי אתיופיה 'ירושלים'). כאשר הגענו לישראל חשבנו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו, ורק בהגיענו ארצה גילינו שבית המקדש חרב. באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלום זה התנפץ לרסיסים, ולא די בכך. מאוחר יותר גילינו שההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו וביקשה מאיתנו לעבור גיור לחומרא, הכולל הקזת דם ברית ללא ידיעתנו.

לא זו אף זו, לאחר שנים שבהן תרמנו דם כאזרחים, התברר כי בנק הדם הורה במשך שנים לא לשמור את הדם של יוצאי אתיופיה ולא להשתמש בו. הרגשנו שהכניסו לנו צלם להיכל, רמסו את כבודנו. ובכל זאת, לא רק שלא איימנו לעזוב את הארץ, אדרבא בניה ובנותיה של עלייה זאת לא הפסיקו לרגע לחתור במאמצים כבירים, בהפגנות ובשביתות רעב, כדי לבקש להפוך להיות חלק אורגני ממרקם החיים בתוך החברה הישראלית. ובמלחמה הארורה שאנו נמצאים עכשיו בעיצומה גם בני הקהילה ובנותיה מבקשים להיות הראשונים הנלחמים, ואם צריך גם למות מות קדושים בהגנת העם והארץ בירושלים.

רבים מהחיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות פועלים בהסתר, ממש כמו הקב"ה במגילה. את שמם אנו שומעים, לצערנו, רק כשמישהו נופל. הם לא מבקשים תהילה, הם מבקשים מאיתנו שנשתוק. שמתוך האירועים שהם בבחינת "צום אסתר", נזכה לראות את ההפי אנד – ונהפוך הוא.