מעזה יצא מתוק: השיקום

הטבח ב-7 באוקטובר הוביל את ישראל למלחמה שטרם נראתה כמותה מבחינת כמות החיילים הפצועים, אך יותר מכך חומרת הפציעות קשות מאוד. הודות לטיפול המסור והאיכותי של צוותי החילוץ והרפואה, רבים מאוד מאותם פצועים קשה שורדים וחוזרים לתפקוד.

בפרשת השבוע חוזרים שוב על מלאכת המשכן. כידוע, התורה אינה נוהגת לחזור על דברים שכבר נכתבו. העובדה כי מלאכת המשכן מופיעה מספר פעמים במעין חזרה וכפילות, נראית תמוהה. שאלה זו העסיקה פרשנים רבים.

הרמב"ן ביאר כי השראת שכינה, שהיא המטרה העיקרית לשמה נבנה המשכן, ראוי לה שתשוב ותישנה שוב ושוב. ר' שמשון רפאל הירש פירש כי לכל כלי מכלי המשכן משמעויות וסמלים שונים, התורמים למלאכת המשכן על ידי שמביאים לתרומה את כוונותיהם השונות. גם העושים במלאכה מונעים מסגנונות, ממחשבות ומרצונות שונים. גיוון גדול זה מוצא ביטויו בחזרות הרבות.

לטעמי, מטרת החזרות הרבות היא ללמדנו שיעור חיוני לקיום היהודי לשעה ולדורות. ראשית, כיצד מביאים דברים מורכבים להשלמתם בהצלחה. שנית, איך מתקנים מבצעים כושלים. איך חוזרים למקום שבו היינו, מקבלים שוב את 'לוחות הברית', 'לוחות שניים'. התשובה: 'איתערותא דלתתא', כלומר התעוררות הבאה מלמטה. כדי ל"כבוש" בשנית את 'הר סיני', צריך 'מסע כומתה' המבוסס על מסירות ונדיבות הלב, שגם יהיו לחם חוקו של המשכן והחברה שאחרי חטא העגל, שאחרי המשבר.

המדרש על הפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", שמתפרש בדרך כלל כאיסור עבודת אלילים, נדרש בדברי הספרי באופן מפליא, "למה נקרא שמם אלהים אחרים? מפני שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם" (עקב י"א, ט"ז). ביאר הרב קוק שאפילו ההידרדרות הרוחנית הקשה ביותר שיכולה להופיע בישראל, "עבודה זרה", עם כל נזקיה והשלכותיה, יכולה 'רק' 'לעכב', 'לאחר', את הטובה הא-לוקית מלבוא לעולם, אך בשום פנים ואופן לא לאבדה, גם במצבים הקשים ביותר. גם כשהבחירות היו שגויות ומוטעות, עדיין ה' נמצא בקרבנו ואנו יכולים לתקן. כמובן, אנו משלמים מחירים כבדים על העיכובים האלה, אך עידוד גדול יש כאן שאל לנו להתייאש אפילו במציאויות היותר קשות ונוראיות. "ועל כן, גם במאבקים קשים ונוקבים בתוכנו, עלינו לפעול בשום שכל ביושר מוסרי, בזהירות ובמבט פנימי עמוק, על מנת שנוכל באמת להקדים את גאולתנו ככל שניתן" (מאמרי הראיה, עמ' 451).

גם כשהבחירות היו שגויות ומוטעות, עדיין ה' נמצא בקרבנו ואנו יכולים לתקן, אל לנו להתייאש

***

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התשנ"ח-1998, סעיף 2) מחייב להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו.

המונח "אנשים עם מוגבלויות" אינו מצוי במקורות המשפט העברי. יתרה מזו, משמעות השימוש במונחים המתארים בלשון ימינו סוגים של לקויות כגון "חירשות", אינה זהה בהכרח למשמעות שניתנה למושג זה במקורות ההלכה הקדומים. עם זה, מקורות רבים מלמדים על יחסה של ההלכה לאנשים בעלי מוגבלויות.

בין גדולי תלמידי החכמים היו עיוורים, כגון רב יוסף ורב ששת, והדבר לא פגע ביכולתם להנהיג את הציבור (בבא קמא פז ע"א). חכמים הקפידו לחלוק כבוד גם לתלמידי חכמים שראייתם ניטלה מהם (חגיגה ה' ע"ב). בעל 'ערוך השולחן' אוסר להעלות לתורה אדם עיוור בפרשה שנזכר בה מום זה, שמא יתבייש, "ומי שהוא סומא לא יקרא לו הפרשה "עורת או שבור" (או"ח, קל"ח, ד') (הרב פרופ' אברהם שטיינברג, במאמרו "העיור בהשקפת היהדות" תחומין ג', עמ' 196).

ערך מרכזי ביהדות הוא "כבוד הבריות". בפגישה עם ערכים אחרים, עשויים הערכים האחרים להידחות מפניו. "כבוד הבריות" משמעו כבודם של הנבראים בצלם א-לוקים.

הרב אליעזר וולדינברג התיר טלטול מכשיר שמיעה בשבת משום כבוד הבריות, שלא יתבזה האדם מחמת אי הטלטול בעיני עצמו ובעיני הבריות באיזה דרך שהוא: "…דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבהכ"נ [ובבית הכנסת] והוא בודד לו, אינו מקשיב להנעשה, ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו, באופן שאיכא בזה משום כבוד הבריות… ועוד זאת, בבשתו זאת מעורב גם צער רב על ביטול תפלה בצבור ושמיעת קה"ת ואיש"ר [קריאת התורה ואמן יהא שמיה רבה] וקדושה ובכדומה בביטול קיום חבילות מצוות קלות וחמורות, ולכן שפיר יש להתיר טלטול מוקצה משום כבוד הבריות גדול כזה ולהתיר לחרש לשאת בשבת מכונת החרשים" (ציץ אליעזר ח"ו, ו').

וכך כתב בקצרה הרב אויערבך: "נראה דמי שאזנו כבדה משמוע חשיב נמי כחולה ואף שהמכשיר אינו מרפא" (שו"ת מנחת שלמה, ח"א, ט').