אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)זה קרה כשחינכתי את תלמידי כיתה ז'. הוא ניגש אליי במבט מבויש בהפסקה ואמר לי: "המורה, יש דבר חשוב שאני חייב להגיד לך. נכון מחר אתה עושה את ההגרלה של משלוחי המנות?".
"נכון", עניתי.
"אז אני לא רוצה להשתתף", אמר.
הסתכלתי עליו. "אבל למה?" תמהתי.
הוא המשיך: "לפני כמה ימים ההורים שלי חשבו שהלכתי כבר לישון, אבל עדיין נשארתי ער, ושמעתי אותם רבים. אבא שלי אמר לאמא שלי שאין לנו עכשיו כסף לכל מיני הוצאות מיותרות כמו משלוחי המנות הללו. אמא שלי ענתה לו: 'אז מה אתה רוצה? שכל החברים של הבן שלנו ישתתפו במשלוח מנות ורק הוא, כמו איזה מסכן, ילך עם משלוח מנות קטן? אין מצב שאני אתן לזה לקרות!' אני לא רוצה לגרום למריבה בן ההורים שלי, ואין לנו כסף למשלוחי מנות האלו. השנה אני מוותר".
כל ניסיונות השכנוע שלי לגרום לו להגיע לכיתה ולהבטיח לו שנמצא פתרון, לא צלחו. ביום חלוקת ההגרלות הוא פשוט לא בא. בערב קיבלתי שיחת טלפון מאב של אחד התלמידים, איש אמיד: "הבן שלי אמר לי שאתם מארגנים חלוקה של משלוחי מנות בין הילדים. אשתי אמרה לי שזה עלול להיות עסק יקר. יש לכם בכיתה תלמיד שיתקשה לעמוד בסכום הזה? אם כן, אנחנו רוצים לעזור".
השיחה הזו של האב הזה ריגשה אותי במיוחד בגלל שהיא נדירה כל כך. זה לא שאנשים רעים חלילה, הם פשוט עסוקים בטרדות היומיומיות שלהם, ולרוב אין להם את הפניות הנפשית לראות את הזולת. בסוף אמרתי לאב: "זה מקסים שאתה ככה חושב על תלמידים אחרים". הוא ענה לי: "אל תודה לי, תודה לבן שלי".
למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, משלומי מנות גדולים לא תורמים כלום
נתקלתי בפוסט של גבריאלה דהרי, שלדעתי מתמצת את העניין:
אני הייתי הילדה הזאת שהייתה מביאה את המשלוח מנות הכי מעפן בכיתה (אם לא בבית ספר). בכל פורים אמא שלי הייתה מעלה חום – שישה ילדים צריכים להגיע עם משלוח מנות לביה"ס/גן. היא הייתה מחשבת כל שקל, מכניסה לעגלה ומוציאה, מכניסה ומוציאה…
ערב לפני, הייתה נותנת לנו הילדים להכין את המשלוחים לבד. הרבה יצירתיות ומחשבה היו מושקעות בהכנת המשלוחים כדי לפחות להרשים בזה, "שיראה מכובד", ולפצות על הכמות הקטנה בממתקים ובעוגיות שהכילו.
בכל שנה מחדש הילדים היו מתבאסים על המשלוח שלי, וזה היה לי מאוד קשה. למרות שלא תמיד היו מגלים שמות, הרגשתי איך כולם שנאו אותי. איך הם היו יורדים על המשלוח המעפן שלי. עם השנים וככל שהתבגרתי, התביישתי מאוד להציג את המשלוחים שלי וגם ככה לא הייתי בשיא מבחינה חברתית, והדבר הזה יצר עוד פער.
בעיקר כאב לי על אמא, כי ידעתי שאמא השקיעה הכי הרבה שיכלה וזה הרגיש לא פייר הזלזול הזה. למה זה טוב? למי? למה התחרותיות הזאת? ומה עם מי שלא יכול לעמוד באתגר? למה הכל חייב להיות גרנדיוזי? חוץ מלנפח את האגו של ההורים ולעשות חורים וכאבי שיניים לילדים, זה לא תורם כלום. מדובר בילדים ששמחים גם מסתם לקבל סוכריה על מקל או צעצוע פשוט.
אני לא באה לחנך אף אחד, בטח לא לדרוש כלום, מי שיש לו בשפע שיבורך ושימשיך להיות לו בשפע, אמן! אבל בבקשה, תתחשבו טיפה גם במי שאין ביכולתו, שהילדים לא ירגישו שהם פחות שווים כי המשלוח שלהם לא מוגזם כמו שלכם. ילדים, אם לא מכניסים להם דברים לראש, נהנים גם מהדברים הכי פשוטים שיש.
