אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)הם צעירים, הם אידיאולוגיים, ויש שיגידו שהם משוגעים – רבקה ביטון וקיריל נצ'ייב עלו ארצה בעיצומה של המלחמה, הראשונים ממשפחתם, ולמרות האזעקות וירי הטילים הם מרגישים יותר מוגנים פה מבצרפת ורוסיה.
גילוי נאות: את הכתבה הבאה לא הייתי יכולה לכתוב ללא עזרתו האדיבה של "גוגל טרנסלייט". קיריל ורבקה עלו ארצה בחודשים האחרונים ועדיין לא דוברים עברית – קיריל דובר רוסית, ורבקה דוברת צרפתית ואנגלית – אז הצלחנו לשבור את מחסום השפה באמצעות תרגום מהיר של גוגל, לעיתים בכתב ולעיתים בעל פה.
מאז ומתמיד הערצתי אנשים שבחרו לעשות עלייה בגיל "מבוגר-צעיר". לעזוב את מסגרת הלימודים או העבודה, לעזוב את הבית, החברים והמשפחה, ולעבור לארץ אחרת עם שפה זרה, מנטליות שונה ואנשים זרים, ולהשתקע בה מתוך מניעים אידיאולוגיים – זה מעשה אמיץ ומעורר השתאות. אבל ההערצה מוכפלת שבעתיים כלפי קיריל ורבקה – שבחרו לעשות עלייה דווקא ולמרות המלחמה הקשה שמתחוללת בארץ.
"גם ברוסיה יש מלחמה"
קיריל נצ'ייב הוא בחור צעיר בן 30. הוא נולד וגדל בוולדיווסטוק שברוסיה. לדבריו, היות שוולדיווסטוק ממוקמת 9,000 ק"מ ממוסקבה, תושבים רבים שם חשים שיש להם מנטליות יותר יפנית וסינית מאשר רוסית. הוא למד בקולג' להנדסה ועבד כמנהל. כבר בגיל 16 הוא רצה לעזוב את רוסיה כי הרגיש שלא נכון לו שם עתיד. ב-2018-2020 חי בפוקט שבתאילנד, וחזר לרוסיה בגלל הקורונה.
הוא נחשון – הראשון ממשפחתו שעלה ארצה, ב-26 בפברואר. מה שגרם לו לעשות עלייה הוא חבר של אביו שהחליט לעלות ארצה. זה השפיע על החלטתו, נוסף על דברים אחרים שיש בארצנו הקטנטונת. "אני אוהב את ישראל – את האנשים, את הפוליטיקה, את מזג האוויר, את הדמוקרטיה", מסביר קיריל. "יש פה המון אנשים מהמון ארצות. זה מעניין מאוד לגור פה. כשהגעתי לפה, זה כמו להגיע הביתה. אנחנו צריכים לבנות את החיים שלנו, ואני רוצה לבנות את חיי בישראל".
בעקבותיו עלה גם אביו, והם גרים באשדוד. בוולדיווסטוק נשארו שאר בני המשפחה – אמו, אחותו, אחיינו, דודיו והסבים והסבתות שלו.
איך הגיבו בני המשפחה שלכם לעלייה שלכם בעיצומה של מלחמה?
"הם היו מודאגים ודרשו מאיתנו לחזור חזרה. זה לא היה אכפת לי. אני רגיל לעשות מה שאני רוצה. בכלל, הרבה מבני המשפחה והחברים ברוסיה אפילו עדיין לא יודעים שמתרחשת פה מלחמה. הם יותר מוטרדים מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אני בטוח שהכל יהיה בסדר בישראל, ומנגד – אני לא יודע מה העתיד שצפוי לרוסיה".
זה אולי מפתיע, אבל קיריל לא מרגיש שהמלחמה מאיימת עליו באיזושהי צורה. אומנם ירי טילים ואזעקות זה מצב מפחיד, אבל הוא סבור שישראל ערוכה לכך. "יש לנו צבא חזק ואנשים עם הרבה מוטיבציה ורצון", הוא אומר. "גם מערכת 'כיפת ברזל' עובדת היטב, וגם יש לנו ממ"ד בבית. אני מרגיש שבנקודה מסוימת הפכנו כולנו למשפחה אחת גדולה – ואני אוהב את זה".
"הרבה מהחברים ברוסיה אפילו עדיין לא יודעים שמתרחשת פה מלחמה, הם יותר מוטרדים מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אני בטוח שהכל יהיה בסדר בישראל, מנגד – אני לא יודע מה העתיד שצפוי לרוסיה"
האם אנטישמיות הייתה אחד מהמניעים לעלייה של אביך ושלך?
"לא, לא רחוק מביתנו היה אזור אוטונומי יהודי בשם בירובידזהן. בכלל, כל החלק המזרחי הרחוק של רוסיה מלא בפליטים".
בשנה האחרונה של קיריל ברוסיה, הוא פנה לבית ספר לדוגמנות והשתתף בכל מיני צילומים ותוכניות. כשעלה ארצה הוא מצא כמה חברות שעוסקות במשחק, והתחיל לשחק בסרטים ובסדרות ובפרסומות כשחקן משנה. לדוגמה, ניתן לראות אותו משחק ב"סובייצקה" של כאן 11 – דרמה קומית ישראלית העוסקת בסטודנטית צעירה למתמטיקה, המתכחשת למוצא הסובייטי שלה כדי לנסות ולהיטמע בחברה הישראלית (הסדרה נכתבה על ידי דנה אברמוביץ' ובוימה על ידי ענת סטלינסקי). "פרט לפרנסה, ההשתתפות בסרטים ובסדרות עוזרות לי להכיר הרבה אנשים ולהשתלב בחברה בקלות יותר", אומר קיריל.
"מרגישה בטוחה יותר פה"
רבקה ביטון, בת 32, עלתה ארצה משרנטון לה-פון רק לפני חודש. היא הייתה אמורה לעלות לארץ כבר באפריל 2023, בעקבות ביקור כיפי ומוצלח בארץ אצל בני משפחתה, אבל היכרות עם בחור מיוחד בצרפת טרפה את הקלפים. "הכרתי מישהו והפכנו להיות בני זוג, ממש לפני המעבר לישראל. אהבתי אותו מאוד, אז החלטתי להישאר בצרפת", היא מסבירה.
כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, רבקה הייתה בהלם טוטאלי והיא החליטה להוציא מהמגירה את החלום הגדול שהקפיאה. "לא רציתי לגור יותר בצרפת. הרגשתי שאני חייבת לעלות ארצה, אז עזבתי את הכל – נפרדתי מבן הזוג, עזבתי את העבודה שלי כמוכרת אופנועים ועליתי לישראל. כיום אני גרה עם סבתי באשדוד".
האזעקות והטילים ששורקים לה תדיר מעל הראש לא מערערים אותה בהחלטתה, וכמו קיריל גם היא חלוצה – הראשונה מבני משפחתה שבחרה לעלות ארצה, מותירה בארץ הבאגט חמישה אחים, אם ואב חורג. "תמיד הייתה לי הידיעה שיש לי משפחה פה בארץ, והרגשתי שאני חייבת לעבור לפה כשפרצה המלחמה. אומנם זה מורכב להיות רחוק מהמשפחה כשיש מלחמה, אבל יש לי פה חברים וקרובי משפחה בהרבה אזורים בארץ, זה מוזר, אבל אני מרגישה יותר בטוחה כאן מאשר בצרפת. כמובן שמלחמה זה מצב מפחיד ומאיים, אני חוששת ללכת ליפו ולירושלים, אבל זה בסדר. אני לא לבד".
לו לא הייתה פורצת מלחמה, בכל זאת היית עולה?
"כמובן, כי מאוד רציתי לעלות. התכוונתי לעלות באפריל 2323, אבל אז הכרתי את בן זוגי הקודם. 7 באוקטובר הוא אירוע נוראי ודרמטי, אבל הוא פקח את עיניי: בן זוגי הקודם אומנם היה יהודי, אבל לא האמין בה', לא אכל כשר. היינו שונים מאוד. אני בטוחה שגם לולא המתקפה, היינו נפרדים בסופו של דבר".
גם עבור רבקה, אנטישמיות לא הייתה שיקול ממשי לעלייה, כי היא ובני משפחתה לא סבלו ממנה. אבל, ליתר ביטחון הם כן הסירו סממנים יהודיים מגופם ומדלת ביתם. "אנחנו חיים יחסית בשלום ובשלווה. יש בשרנטון לה פון הרבה יהודים. אבל למען האמת, אנחנו כן חוששים מאנטישמיות. הסרנו את המזוזות מהדלתות, שינינו את שמנו בכל מיני אפליקציות של הזמנת משלוחי אוכל או מונית, הורדנו את השרשראות עם התליונים של מגן דוד ו'חי', וגם את הכיפות. אבל אנחנו כן גאים להיות יהודים. אנחנו רוצים להיות גאים ביהדותנו לעזור לישראל, להפגין למען החטופים, אבל חייבים לשמור על איזון. כרגע אנחנו מרגישים שאין לנו כוח. בצרפת ניסיתי לעזור בנושא החטופים, אבל זה היה קצת קשה כי אנחנו רחוקים. כואב לנו על המצב הקשה הזה. בדצמבר הגעתי לפה כדי להתנדב ולסייע בעניין. גם אמי ואבי החורג הגיעו כדי להתנדב".
חרף המלחמה, המשפחה של רבקה תמכה בה על הצעד שלה לעלות ארצה. "הם גאים בי", היא אומרת בחיוך. "הם רוצים לעלות גם, אבל זה לא קל כשמבוגרים – הם צריכים למצוא עבודה חדשה, והם לא דוברים עברית. אני מקווה שבתוך 3-4 שנים הם יעלו גם".
"ליתר ביטחון הסרנו את המזוזות מהדלתות, שינינו את שמנו באפליקציות של הזמנת משלוחי אוכל או מונית, הורדנו את השרשראות עם התליונים של מגן דוד ו'חי', וגם את הכיפות"
בינתיים רבקה נהנית מגלישה ומללכת לים, והיא מתנדבת אצל משפחת ביבס (שארבעה מבני משפחתם עדיין חטופים: שירי, ירדן ושני בניהם – כפיר ואריאל). היא עוזרת באיסוף קלמנטינות במטע שלהם, 3 פעמים בשבוע. "זה קשה, אבל מדהים לעזור להם. הם סיפרו לנו את הסיפור שלהם, ואין לי מילים. זה סיפור כואב וקשה מאוד, ונותר לי רק לנסות לעזור כמה שאני יכולה", היא אומרת בצניעות.
לסיום, איפה אמצא אתכם בעוד 5 שנים מהיום?
רבקה: "אני עדיין לא יודעת איפה אהיה מחר, אבל אני מקווה שאהיה עם בעלי ובע"ה ילדים, מוכרת אופנועים, או עוסקת במשהו אחר. אני לא יודעת. אחרי האולפן, אני מקווה לעבור לגור קרוב לתל אביב ולמצוא שם עבודה. אולי דברים ישתנו אחרי האולפן, ויצוצו לי הזדמנויות חדשות ושונות לעבודה מעניינת".
קיריל: "הדברים בחיים שלי משתנים בתדירות גבוהה, אז אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. אבל אני רוצה לחיות בשלום ובשלווה. בישראל, כמובן".
