מערכת שבתוןבמשך עשרות שנים עמדו על סדר היום הרשמי של ישיבות הממשלה, שני נושאים שנדחקו דרך קבע אל מעבר לקרן זווית: גיוס בני ישיבות לצה"ל וגיוס בנות לצה"ל ולשירות לאומי חובה. קרי, ביטול הצהרת בנות דתיות!
השרים וראשי הממשלה היו מודעים לחוסר היכולת אף לדון בנושאים אלו, ובטח לבצעם. אף על פי כן, קרה משהו שהפר את השתיקה: היה זה לאחר אסון דובב-אביבים ב-1970 שבו נהרגו 12 נוסעים, ובתוכם 8 תלמידים שנאספו במושבים של הגליל העליון אל ביה"ס האזורי. מחבלים המתינו בעיקול הדרך וירו על אוטובוס התלמידים.
האירוע הזה גרם לזעזוע בציבור הישראלי. בעקבות כך, קמה חה"כ חייקה גרוסמן ממפלגת מפ"ם, חברת קיבוץ השומר הצעיר "לוחמי הגטאות", וזעקה: יש לגייס מייד את כל הבנות הדתיות לצה"ל! לטענתה, מחסור בעובדי הוראה מביא את מערכת החינוך לאחד ילדי יישובים שונים לבי"ס אזורי. לא קם איש ציבור אחד כדי לומר שהדברים אינם נכונים, שכן הסיבה להקמת בתי ספר אזוריים הייתה מספר קטן של תלמידים, שאינו מצדיק הקמת בתי ספר קטנים מבחינה פדגוגית. אך הטראומה של ילדים הנוסעים לבתי ספר ונרצחים בידי מחבלים לא נתנה את הכוח והטעם להסביר את האמת.
המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית, כמו כולם, היו בהלם מהאסון, כמו גם מחוסר האפשרות לגיוס בנות דתיות – גיוס לו התנגדו הלכתית עקב לחץ המנהיגות הרבנית. עד שקם מיכאל חזני ז"ל, שר הסעד, אבי ההתיישבות הדתית, וזעק: "לא עוד מלחמת אחים!" חזני ז"ל היה מקורב לאנשי תנועות ההתיישבות, ובכוח זה הם היטו לו אוזן ושיתפו פעולה בהסכמתם לאפשר "שירות לאומי לבנות" – בהתנדבות! כך קם השירות הלאומי המפואר, והשאר היסטוריה.
כל ההקדמה לא באה אלא להזכיר את שאמר הנביא: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". החיים מורכבים. ישנם דברים שניתן וצריך לפעול רק בכוח החוק, ולעומתם יש מציאות שמדיניות 'רק בכוח' לא תיתן מענה לצורכי החברה.
למלחמת שבת שמחת תורה יהיו השלכות רבות בתום המלחמה. חלקן מחויבות המציאות, כוועדת חקירה ממלכתית, הפקת לקחים ויישומם ועוד. אבקש לגעת בנושא רגיש העולה מתוך אווירת המלחמה – גיוס בני ישיבות.
נושא זה עלה מתוך כאב ואובדן שנוצר עקב נפילתם של מאות חיילי צה"ל, מן המובחרים שבהם, בקרבות ברצועת עזה ובצפון ופציעתם של אלפים מחיילינו. רבות עוד ידובר על מסירות הנפש העילאית של חיילינו.
לתפיסתי, התלהמות אחזה ברבים שחיכו לשעת כושר זו כדי להלום בציבור החרדי (בהערת אגב אוסיף כי חלק מהציבור הישראלי אינו מבחין בין חרדים לבני הציונות הדתית). אינני מבקש להיכנס בשורות אלו להסביר את דעתי הברורה המבקשת "קידוש ה'" ונטל שווה. אך אני מבקש להיות מציאותי. האם יש באמת המאמינים בכך שניתן לגייס בכוח החוק בני ישיבות לצה"ל, מתוך המגזר החרדי?
להבנתי, אם יש כאלה, אין הם מכירים את הציבור החרדי. הם אינם יודעים את דרכם ואת אורח חייהם לעומק. בעיקר אינם יודעים להעריך את כוחם של ראשי ישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ואת המרות המוחלטת שמהם הם נהנים במגזר, מצב שאינו קיים באף מגזר אחר.
כוח החוק והזרוע יוביל רק למלחמת אחים! אין הכוונה למלחמת אחים מדומה, כפי שניסו להחדיר בנו בוויכוח של המהפכה המשפטית. היה זה אולי ויכוח קשה, אך לא למעלה מזה. מלחמת אחים יכולה להתקיים ולהתפתח רק כאשר יש מסירות נפש למטרה אמיתית הכוללת הנהגה דתית ובשם הא-ל. הציבור החרדי מצפה למלחמת מסירות נפש זו. בזה כוחם!
המושג "אחדות" הפך למבוקש מאוד בשנה האחרונה, לטוב ולרע. הציבור החרדי יודע אחדות מהי, הוויכוחים הפנימיים בתוכם יוצרים את האחדות האמיתית בשעת "סכנה". אל לנו לנסות אותם, עתה בשעת מלחמה של עם ישראל. כולם צריכים לשאת בעול בימי שלום, ובוודאי בשעת חירום. האם ניתן לבצע נשיאה בעול שווה לכולם? לי נראה שהדבר בלתי ניתן ליישום.
ובכל זאת, מה כן? רק מסע הסברה נכון המלווה בפיתויים אמיתיים יוכל להשיג, חלקית, את המטרה. אם לא תצלח גם דרך זו, יהיה זה כישלונה המוסרי והמעשי הגדול ביותר של מנהיגות פוליטית מאז הקמת המדינה.
בצד כל אלה, ראוי שנזכור כי עיקר התנגדות החרדים לגיוס לצה"ל אינו נובע רק מ"ביטול תורה" אלא מהחשש הגדול, ואולי מוצדק מבחינתם, שהשירות בצבא יפגום באורח חייהם כחרדים, במהלך השירות ואחריו. כך, להבנתי אין סיכוי שראשי הישיבות יסכימו גם למסלולים כמו נח"ל חרדי או ישיבות הסדר לחרדים, שכן לפי תפיסתם כל "פתח קטן כפתחו של אולם" הינו אסון ליהדות החרדית.
