אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')אחת התגובות הרווחות אצל נבחרי ציבור שעה שכנגדם מוטחת ביקורת או בשעת משבר, היא העקרון של 'גלגול האחריות'. בסיסו של העקרו הוא פשוט איתור גורם, זולת האדם שכלפיו מוטחת ביקורת, שניתן לגלגל את האחריות אליו. אם במונחים צבאיים האשם הקבוע הוא ה'ש.ג.' הרי שבמסגרת ההנהגה הציבורית הש.ג. מחליף זהויות, הכל בהתאם למקרה ובהתאם לנסיבות.
וכאן עולה השאלה האם באמת תפקידו של מנהיג ציבור הוא לחפש אשם כדי להטיל עליו את האחריות. האם אין נכון שמנהיג ייטול אחריות ויאמר בגללי אירע הדבר. אכן היה עלי לפעול או לנהוג אחרת? תהיות אלו יהוו הזדמנות מעניינת לבחון את השאלה כיצד מנהיגיה הגדולים של עם ישראל פעלו.
למה חשוב הפירוט המדוקדק והמייגע של מלאכת המשכן?
זווית מעניינת שיש בה כדי לפתוח צוהר לסוגיה זו נמצאת בהתנהלותו של משה רבינו. וזאת כאשר אנחנו קוראים את פרשת "פקודי", החותמת את ספר שמות. פרשת פקודי סוקרות את התרומות שהתקבלו מעם ישראל, את אופן חלוקתן ואת ניצולן בהקמת המשכן, וזאת לצד פירוט ביצוע מלאכת הקמת המשכן.
אלא שהמעיין בפרשיות אלו אינו יכול שלא לשאול את עצמו למה כל הטרחה המייגעת והצורך בכל הצהרת ההון הציבורית? למה חשוב לפרט בדקדוק רב, "מייגע" ו"המעיק" של מלאכת המשכן? מדוע כה חשוב למנות את כל ה'ווים', ו'הקרסים', 'הבריחים' ו'האדנים', ה'קרשים' ה'לולאות' ועוד? די היה לנו אילו היו מציינים לנו בקצרה שהמשכן נבנה בהתאם לצו האלוקי.
יש אשר ביקשו לראות בכך את אושיותיו של כללי יסוד חשובים במנהל תקין, המחיל על רשות ציבורית בין היתר את חובת הדיווח לציבור, או חופש המידע והכפיפות לביקורת.
אלא שעדיין מתעורר קושי, מדוע משה הוא זה שמגיש את הדו"ח המפורט. הנכון היה אילו היה מבקש מהעוסקים במלאכת המשכן, אלו שהקימו אותו בפועל והיו מופקדים מטעמו על כל המלאכה, בצלאל ואהליאב, לערוך את הדו"ח?
ניסיון לתרץ קושי זה נמצא אצל חז"ל, שהיו ערים להתעסקותו של משה בדו"ח הציבורי לאחר בניית המשכן. המדרש מתאר את ליצני הדור בתקופתו של משה, שהיו מוצאים שם רע ומדברים בגנותו של משה, וכך מתאר לנו המדרש: – "ראו כיצד השמין משה" – במילים אחרות מבקש המדרש להביא את קולם של אלו שהתנגדו להנהגתו ולמנהיגותו של משה רבינו, ומבחינתם קיימת ידיעה אבסולוטית לפיה לא מתקבל על הדעת שאדם שהופקד ושולט על כל התרומות של עם ישראל שהביאו לבניית המשכן, על כל הזהב, הכסף והאבנים טובות, לא ייקח לביתו, לא יעגל פינות. וכדי לאשש את טענותיהם על מעילה אפשרית, הם מצדיקים זאת בכך שהם מזהים שמשה 'השמין' מצב שיש בו כדי להעיד על התעשרות ועל יכולת לאפשר לעצמו מותרות. כיוון שראה כך משה, הגיש לנו את דו"ח הביקורת הראשון במנהל הציבורי.
גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולתו להיות מצוי בפרטים הקטנים
אך עדיין, מדוע משה לא נותן למי מאנשיו שיכין את הדו"ח? למה משה, שנושא בעול הכבד של הנהגה ושררה, צריך להתעסק בעצמו בהכנת הדו"ח? נראה כי משה מבקש ללמדנו פרק בהלכות נבחרי ציבור, לפיו מנהיג אינו יכול להסתתר מאחורי פקודיו ולטעון שהוא מטפל ועסוק בעניינים גדולים, בעיצוב מדיניות, בפיתוח פרויקטים וביוזמות ציבוריות גדולות, כאשר הביצוע מופקד בידי אנשי מקצוע, וככל שאירעו תקלות של אי סדרים, ליקויים, חוסרים – הרי שהם הכתובת לאחריות.
היכולת להיתלות באבחנה שבין התוויית מדיניות לבין ביצוע בפועל הוא נכון ואולי יפה מהבחינה משפטית. אך לא בהכרח שתפיסה זו תספיק מהבחינה המוסרית. יכול ובכך נתפסת גדולתו של מנהיג, שלצד היותו אמון על ענייני המאקרו, התכנון והחזון הוא מצוי גם בהליכי הביצוע. וזאת למרות שיותר קל לעסוק בתכנון ולהותיר את הביצוע לאנשי השטח מבלי להשגיח ולעקוב מקרוב אחר ההתקדמות והביצוע בפועל.
יכול ואולי דווקא בגלל תפיסה זו קל יותר לכפופים לנהוג בקלות ראש, שכן למנהיג חשוב להציג את התוצאה הסופית, התהליך מעניין פחות. משה כמנהיג מלמד עד כמה נכון למנהיג לא להזניח פרטים אלו, עד כמה חשוב שמנהיג יהיה אמון על הפרטים הקטנים כמו שהוא אמון על הדברים הגדולים, במיוחד כשמדובר בכספי ציבור. ואולי יותר מכל עד כמה לא נכון להטיל את האחריות של הכפופים לו. אולי גם להעביר בכך מסר לאלו שמופקדים תחתיו שיש ביקורת על התנהלותם.
דרישה זו יש בה כדי להכביד על הנושא במשרה ציבורית, אך כבר מצינו בתלמוד כי השררה אינה אך תואר כבוד לאדם הנושא אותה, אלא זו מכניסה את איש הציבור בעבדות, עבדות ציבורית, שכן הנושא אותה נוטל עליו את עול הרבים.
שני מנהיגים במקרא שנוטלים אחריות
המקרא הוא מקור נפלא לעקרונות מנהיגותיים ראויים שאפשר לדלות ממנהיגי עם ישראל שסיפורם מובא בספר הספרים. כידוע הדברים שמובאים בתנ"ך הוכנסו אליו רק אם היה בהם כדי להעביר מסר לדורות, כל אירוע שלא היה בכוחו להעביר מסר לדורות הבאים לא הוכנס. משכך את התנ"ך יש לקרוא בקריאה דיאלוגית, ההולכת ומתמשכת גם לימינו אנו. ולצורך דיוננו כאן אבקש לייחד את הדיבור לשני מנהיגים האחד אהרון הכהן, והשני יונה הנביא.
בדרך התנהלותו של אהרן באחת מנקודות השפל של דור המדבר, חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, טעות בספירה ובחישוב מתי משה צריך לחזור לעם, והעם ב'אפס' סובלנות אינו מוכן לקבל ואקום מנהיגותי. הוא פונה לאהרן, הדמות השנייה בחשיבותה אחרי משה, בדרישה פשוטה: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
על צורת הפניה של העם לאהרון מציינת התורה: "ויקהל העם על אהרון". האבן עזרא, מסביר את משמעות הצירוף 'ויקהל העם' באופן הבא: "כל 'קהלה' ואחריה 'על' דמות מריבה" כלומר הביטוי ויקהל עם משמעו שמדובר במריבה ולא בהתקהלות מפוייסת או רצויה. המדרש מקצין עוד יותר ומתאר את המציאות שהתרחשה בהתקהלות זו כהתקהלות אלימה. וכך מתאר המדרש: אמרו להם אהרן וחור עכשיו יורד מן ההר לא השגיחו,…מיד עמד חור וגער בהם, עמדו עליו והרגוהו, כשראה אהרן כך נתירא". במילים פשוטות ההמון שהתקהל על אהרן לא היסס לפגוע ולהרוג את חור שעמד לצידו של אהרן. במצב זה אהרון חושש ובצדק לחייו שאם לא ישעה לרצון ההמון יאבד את חייו. האבן עזרא קובע זאת מפורשות שאהרן 'פחד'. והאורח חיים מציע לפרש את הדברים בצורה שההתקהלות היתה כדי להרוג את אהרון, וכך הוא לשונו: "אולי יכווין לומר כי נקהלו עליו להורגו", נסיבות אלו גורמות לאהרן להעלות את הפתרון לאיסוף הזהב מעם ישראל ויצירת העגל.
כאשר משה יורד ורואה את מעשה העגל, הוא פונה לאהרון אחיו ומטיח בפניו את הטענה הבאה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה". תשובת אהרון לשאלת משה: "אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא". מרתקת ראייתו ופרשנותו של הרש"ר הירש על תשובתו של אהרן ואופן ניסוחה, וכך הוא כותב: "מה רבה גדולתו של אהרן בשעה שאמר את התשובה הזאת! הוא לא אמר דבר להגנתו, אף שתק ולא הזכיר את הנסיבות הידועות לנו, שהיו עשויות למעט במידת חטאו. אין זכר להתכנסות המון העם שגבר עליו…,אין זכר לניסיונו לנצל את יצר ההתגנדרות של הנשים לשם השהיית המעשה, אין זכר למלאכת החרט רבת העמל, שבה ביקש לדחות את גמר העשייה, – לכל זה אין זכר. אין הוא רוצה להגדיל את אשמת העם על – ידי סיבה כלשהי שתמעט באשמתו. הוא מקבל על עצמו כמעט את כל האשמה כולה, והוא מאשים את עצמו בגילוי חולשה ואוזלת יד: אתה ידעת את – העם כי ברע הוא – זאת כל הגנתו; אתה ידעת תקיפות העם ורגשנותו, שעה שהוא אסור בחבלי התאווה. משום כך לא נסיתי להתנגד לו כלל ועיקר, ונכנעתי מיד לדרישתו…ובדרך זו, בגלל רפיון כוחי וחוסר עמידתי על מידותיי, – ויצא העגל הזה.
אהרן, בהתאם לפרשנות זו, נטל אחריות על המעשה, ולא גלגל את האחריות לחטא העגל על עם ישראל. אהרון לא ניסה להצטדק, אלא ביקש להמעיט, לצמצם ולעמעם את חטאם של בני ישראל ולראות בכך כשלון אישי שלו.
עד כמה חשוב המסר שאהרן מנסה להעביר למנהיג שטעה והטעה, אל תנסה לגלגל את האחריות ולהטילה על העם, טול את האחריות על עצמך. והמפתיע שאהרן שנכון ליטול את האחריות על עצמו, אינו מתנצל או מעלה טענות הגנה למעשיו, אינו מאבד את מעמדו או תפקידו הציבורי אלא הוא היה ונשאר הסמכות הדתית העליונה בדור המדבר – הכהן הגדול.
דוגמה נוספת בתנ"ך ניתן למצוא בספר יונה. כאשר יונה מנסה לברוח מפני האל כדי לא לבצע את השליחות לצאת לנינוה העיר החוטאת ולהכריז שאם לא ישובו מדרכם הרעה 'נינוה נהפכת'. בניסיון להתחמק משליחות זו יורד יונה ליפו ועולה על אוניה שאמורה להפליג לתרשיש. במהלך המסע, תופסת את האוניה סערה גדולה. בין יתר הפעולות שאנשי האוניה מציעים, זה להפיל גורלות כדי לנסות ולאתר את הסיבה בעטיה הסערה הגדולה. כאשר הגורל נופל על יונה, יונה אינו מנסה לטשטש את מעשיו אלא מכריז: "שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסכר הגדול הזה עליכם". יונה יכול היה להתחמק מאחריות ולנסות להטיל את האחריות על אחרים, או לצפות מאנשי הספינה לצאת מסערות מעין אלו. אולם יונה נכון ליטול את האחריות המלאה לסערה והוא נכון להקריב את עצמו למען טובת כלל האנשים באוניה.
אל מול מודל נטילת האחריות שניתן לזהות בדמויות המקראיות של משה, אהרן ויונה הנביא, עולה השאלה, שלא עמדנו עליה, והיא מדוע מנהיגים חוששים מליטול על עצמם אחריות. בפשטות ניתן להשיב שבשונה מהדמויות המקראיות שנטלו אחריות והמשיכו בתפקידם הציבורי ולא הודחו, בעידן המודרני נטילת אחריות מעלה את הציפייה שיש בה כדי להוביל להתפטרות. אבל על כך במקום ובהזדמנות אחרת.
