לצד קביעה זו וקביעות אחרות בחז"ל אשר יש בהן כדי להעיד על אכזריותו ורשעתו של פרעה, אנו מוצאים מדרשי חז"ל הקובעים שהאל ציווה את משה ואהרון לחלוק כבוד לפרעה. כך למשל בניסיון להבין את הפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמור ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", מנסים חז"ל להבין מה טעם כאשר האל מדבר עם משה ואהרון הוא מדגיש את העובדה שפרעה 'מלך מצרים' וכי ראוי פרעה לתואר מלך אם מתנהג הוא בצורה אכזרית, מלשון הכתוב מדקדקים ודורשים חז"ל: "אמר להן הקדוש ברוך הוא היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות, אף על פי שאני צריך לעשות בו את הדין, וכן עשה משה". ובמקום אחר אנו מוצאים בהקשר של פרעה: "מלך הוא והסבר לו פנים". עוד מוצאים אנו במקום אחר במדרש שהאל משווה את מעמדו של מלך בשר ודם למעמדו של האל, וכך אנו קוראים: "אמר הקדוש ברוך הוא הוי מתיירא ממני ומן המלכות. הוי חולק כבוד למלכות".

מסממני המלכות המובהקים הוא 'הכבוד'. בתלמוד אנו מוצאים: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל…אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים ומזלות". ובמקום אחר מוצאים אנו שמותר להיטמא למת לקראת מלכי ישראל, וכך הוא לשון התלמוד: "מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל…אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים ומזלות"

הרמב"ם בהלכות מלכים קובע: "כבוד גדול נוהגים במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם". כל כך גדול כבוד המלך שקובע לנו: "רבי יודן אמר: כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה". ורבינו בחיי מחדד ומשמיע לנו: "היראה מן המלך הוא בכלל יראת השם כי הוא יתברך צווה בכך". לפי רבינו בחיי 'כבוד המלך' הוא חלק 'מיראת השמים' והירא שמים צריך לירא מן המלך. בטעם חשיבותו הרבה של כבוד המלך, משמיענו הרב צבי הירש חיות, המהר"ץ חיות, "המלך כולל כל האומה ובו תלוי טובת המדינה".

החובה לנהוג במלכות כבוד, מעוררת את השאלה האם מלך 'רשע' מלך שאינו הולך בדרך הראויה, האם גם לגביו חלה החובה להיזהר בכבודו? עקרונית מהמקרא של פרעה ניתן להכריע ולומר שהתשובה היא חיובית, וגם מלך שאינו ראוי לכבוד מחמת רשעותו והתנהגותו הלא ראויה, יש לכבדו. אולם ניתן להניח שכבוד מלכים הוא דווקא במלכים שאינם מישראל. אולם מלכי ישראל ככל שאינם פועלים בדרך הישר אינן ראויים לכבוד. כדי להשיב על דילמה זו מעניין ליתן את הדעת על יחסו של אליהו הנביא למלך אחאב.

לפני שניתן דעתו ליחסו של אליהו לאחאב יש להקדים שאחאב נתפס כמלך בעייתי מלך שעשה הרע בעיני האל, כלומר  דמותו של אחאב אינה נקשרת עם דמות המלך האידאלי כפי שהוא משתקף במקרא. כך למשל מסכם המקרא את תקופת מלכותו של אחאב: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'". ובמקום אחר אנו מוצאים: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו". בתלמוד עומדים על מאפייני תקופת מלכותו ומסכמים אותה באופן הבא: " אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה, והשתחווה לה". עוד מוסיף לנו התלמוד וקובע אחאב "שכתב על דלתות שמרון: אחאב כפר באלהי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלהי ישראל". והנה ועל אף הקדמה זו אנו מוצאים מקרא שמתאר את יחסו של אליהו הנביא לאחאב. וכך מעיד הכתוב: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מותניו וירץ לפני אחאב עד בואכה יזרעאלה". בהתאם לכתוב הרי שאליהו הנביא משנס מותניו ורץ לפני מרכבתו של אחאב, מכאן מוכיח התלמוד את העקרון: "לעולם תהא אימת מלכות עליך". העקרון התלמודי אינו מבחין בין מנהיגים, ודקדוק בלשון חז"ל מלמד שלעולם כלומר תמיד תהא אימת המלכות עליך, בין אם מדובר במנהיג שמעשיו ראויים ובין ם מדובר במנהיג שמעשיו פסולים ואינם ראויים. רום התפקיד מחייב את כבוד המלכות. עיצומו של תפקיד הוא זה שמקנה את הכבוד, מכאן שהשאלה האם מנהיג ראוי או לא אינה רלוונטית לחובה לחלוק כבוד למלך.

ובשו"ת חתם סופר, אנו מוצאים קביעה עקרונית ולפיה: "אמנם מחויבים אנחנו עדת ישראל לאחוז במצווה רבה הגדולה הזאת מצות כבוד המלך ביתר שאת ויתר עוז על כל העמים אשר היא מצות כללות שכליות ונימוסיות לנהוג כבוד במלך אשר במשפט יעמיד ארץ נוסף עלינו מצוה שמעיות בתורתנו הקדושה כי הקדוש ברוך הוא צווה את משה רבינו…על פרעה מלך מצרים לנהוג בו כבוד ואם הוא הרשיע לעשות עמנו רעה ואלי' הנביא רץ לפני אחאב אשר הי' עובר על כל התורה ואפילו הכי חייב לנהוג בו כבוד גדול כי היא מצוה שמעיות לא רק שכליות והעובר על זה הוא אצלינו כמי שלא הניח תפילין ואם זה במלכים רשעים עריצים מה נעשה יקר גדולה לקיסר חסיד אשר אנחנו והרבה רבבות בישראל חיים בצלו והוא להם למגן ומחסה ומסתור נותן להם יד ושם להחזיק מעוז תורתם ודתם אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו לא יספוק לנו להלל ולשבחו על ריבוא טובותיו עמנו ומי זה האיש אשר יקל בעיניו מצוה הגדולה הזאת ומחק החיוב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי האפשרי לפי השג ידינו להרבות כבודו כי רב ושבחו כי עצום".

מתשובתו של החתם סופר עולה כי שקולה החובה לכבד את המלכות כמצוות הנחת תפילין, ומי שאינו מכבד את המלכות כאילו לא הניח תפילין, עוד ניתן ללמוד מהתשובה שהחובה לכבד אינה פונקציה של השאלה מה טיבו של המנהיג האם ראוי הוא לכבוד או לא, האם מעשיו כשרים והאם מסכים אני לעמדתו אם לאו. שאלות אלו נדחקות הצידה ואת מקומן צריכה לכבוש החובה לנהוג בכבוד המלכות.

מכאן לימינו אנו, בחברה מקוטבת ומשוסעת צריכים אנו לתת דעתנו על כבודם של מנהיגים הגם שאיננו מסכימים להם ולדעתם, גם מקום שסבורים שאלו אינם ראויים לתפקיד או שחוטאים הם לתפקידם. משנכתר כתר לראשם, ומשנבחרו בבחירות דמוקרטיות, מחויבים הכל בכבודם. ודוק כבודם אין משמעותו שלא ניתן לחלוק עליהם כפי שחלק משה על פרעה או כפי שאליהו לא אימץ את פועלו של אליהו, אולם מכאן ועד לבזותם, לקללם או לפגוע בכבוד ארוכה הדרך והדבר אינו רצוי שכן, וכבר למדנו "לעולם תהא אימת המלכות עליך", לעולם אינו מותיר שיקול דעת האם לכבד או לא, פשוט כבד.

(וארא תשפ"ד)

הפוסט על כבודו של מנהיג שאיני מסכים לו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מרצה ופעילה חברתית, מייסדת עמותת "אור מיכאל", בת 24 מעתניאל, נשואה ואם לבן

פיגוע הירי ב-2016 שבו נרצח אביך, הרב מיכאל מרק ז"ל

אירוע ששינה את החיים שלי, איבדתי את הקרקע להיאחז בה. זו נקודת מפנה שבה התחילו חיים אחרים. הכל נהרס, ומאפס התחלתי לבנות את כל החיים שלי. זה פיגוע שאומנם איבדתי בו את אבא, אבל גם אמא שלי נפצעה אנושות, אחים שלי נפצעו, כך שכל החיים השתנו.

עמותת "אור מיכאל"

הכוח שלי בחיים האלה, המנוע שלי. ארגון שאני הקמתי אחרי הפיגוע. היה חסר לי האור של אבא שלי בעולם, במיוחד בבית חולים שיכול להיות מקום קודר. בעמותה אנחנו משמחים אנשים ב-25 בתי חולים ברחבי הארץ ובמחלקות לנפגעי נפש, כדי להמשיך את האור שלו. זה האור שלי.

האח הבכור שלומי ז"ל

תמיד היה האח הגדול, האח הבכור. אנחנו משפחה בת 10 ילדים, אז הוא היה דמות משמעותית מאוד, ובכלל אחרי הפיגוע הוא תפס מקום גדול יותר, אפילו הליווי שלי בחתונה שלי. זה הכי מראה את המיקום – אמא בצד אחד, והוא בצד השני. הוא אף פעם לא היה כמו אבא, אבל נתן לי מקום בטוח בין כל השברים. נתן לי ולאחיי זרוע חזקה להיאחז בה, מקום בטוח ומוגן. הוא נהרג ב-2019 בתאונת דרכים כשעבד במשרד ראש הממשלה. הותיר אחריו שלושה ילדים ואישה מדהימה, יסכה.

מרצה

אני מרגישה שזו זכות. בשנים האחרונות אני מרצה בכל הארץ, זה חלק מהעבודה שלי וזה מרגש ומחזק. בתקופה האחרונה זה תופס תאוצה, כי פתאום המון אנשים צריכים את זה כדי להתמודד עם שכול. איך קמים בבוקר עם כל כך הרבה כאב? המשפחה שלי ואני חווים את זה כבר שנים עם האובדנות שחווינו ונוספו. אני מעבירה הרצאות על התמודדות, על קימה אחרי משבר, על בחירה בחיים, על הבנה שאנחנו בוחרים איך החיים שלנו ייראו. אנחנו חייבים לקום כדי לנצח במלחמה הזאת. אני מרצה לחיילים, למוסד, לשב"כ, למבוגרים, לגיל השלישי, לבני נוער. זו זכות לתת לאנשים כוח וכלים בתקופה הקשה הזאת.

המגורים בעתניאל

זה הבית שלי, זה המקום הבטוח מבחינתי. יישוב מדהים ויפהפה. כן, יש פה פיגועים אבל זה מראה כמה השטח הזה יפה וחשוב. יש פה עתיקות מלפני 2,000 שנה שמראות שהיה כאן יישוב יהודי, אז אנחנו ממשיכים את מה שההיסטוריה התחילה, את מה שאבותינו התחילו.

הספר "קרן אור שבורה"

הספר שכתבתי מספר את כל סיפור חיי אבל גם את ההתמודדויות האישיות שלי – התהליך הפנימי שעברתי. בשאיפה שמתוך הניסיון שלי אתן כלים לאחרים שמתמודדים עם דברים קשים. אני חושבת שכל אחד מתמודד, אני לא חושבת שלי יש חיים קשים משל אדם אחר, כל אחד מתמודד עם הקשיים שלו. מתוך השבר יהיה אור גדול, כי קרן אור, כשהיא נשברת – נוצרים אורות נוספים בצבעים נוספים. הספר יצא בהוצאת "ידיעות ספרים", וב"ה הפך לרב מכר.

האובדן הכפול במלחמה של אלחנן קלמנזון ופדיה מרק הי"ד

בן דודי אלחנן היה אדם מאוד קרוב אליי, כל הספר שלי מדבר עליו, הוא אחד הגיבורים בספר. אבל בסוף הוא עשה מעשה גבורה והציל אנשים. האובדן של אחי פדיה שבר את כל הסטטיסטיקות. אין כבר מקום בלב, די. אני לא מצליחה לבכות עליו כי יש גבול. זה אחי הקטן. הם לא אנשים ששימשו עבורי עוגן. זה אובדן קשה ומורכב עבורי.

הקשר עם הקב"ה

אני בעלת אמונה – יש לי מישהו להאשים ולכעוס ולדבר איתו על הדברים. הוא שם, שומע ומקשיב. אני לא מבינה את מה שהוא עושה, אבל אני רוצה להאמין שהוא עושה לטובה ואני סומכת עליו. הוא מנהל את העולם. אם הוא נתן לי את הכאבים האלה, כנראה שאצליח להתמודד גם איתם. ובתקופה האחרונה, עם כל מה שחוויתי, אני מנסה לעזור לאחרים ולחזק אותם. יש משהו בשליחות שלי שמחזק אחרים, וזה נותן לי כוחות.

הפוסט השבוע בעזרת נשים: אורית מרק אטינגר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מטוטלת רגשית

מיכל גור איתן (31) היא עובדת סוציאלית, נשואה לאריה (31). הם גרים בקרני שומרון והורים לשתי בנות, בנות 5 ושנתיים. אריה במילואים מתחילת המלחמה. בעברו היה לוחם בצנחנים, ובתפקידו הנוכחי הוא משרת בקו יהודה ושומרון. הוא עוסק במעצרים, בסיורים על הגדר ובפעולות יזומות. למחייתו הוא בעל עסק, ומנסה לנהל אותו מרחוק.

"אני מרגישה ברכבת הרים", משתפת מיכל. "בהתחלה הייתי ממוקדת בשגרה ונמנעתי מלבכות ולפרוק, במיוחד מול הבנות, אולם ככל שחלף הזמן זה הפך להיות קשה מבחינה רגשית. למשל, אחרי שהבנות היו הולכות לישון, הייתי מרגישה שהגוף מכבה את עצמו ואני חסרת אנרגיות. אריה היה יוצא פעם בשבועיים הביתה ליממה, ועכשיו לשתי יממות, והיה בבית רק שתי שבתות מתחילת המלחמה. הרגשתי שכוחי אוזל ושהלבד קשה ומאתגר. זה כל כך אינטנסיבי, וגם לא רואים ודאות באופק. יחד עם זאת, אני יודעת להתמודד ולגייס בעצמי באופן קבוע את הכוח והאנרגיה לעבור לצד העולה של רכבת ההרים הזאת. אני מקבלת כוחות מחברות שלי, מבעלי, מההורים ומהאחים שלי, שדואגים, תומכים ועוטפים מאוד".

"הרגשתי שהכוח אוזל, הגוף מכבה את עצמו, ואין ודאות באופק"

בנוסף, מיכל מסבירה שהאווירה בבית תלויה בה מאוד. לדבריה, בימים שהיא פחות סבלנית זה משפיע על הילדים באופן ישיר. המציאות הזאת דורשת ממנה גם להחזיק את הבית וגם להכיל את העובדה שהבעל נמצא בסיטואציה לא קלה כלל.

"לא פשוט בגיל 31 לעצור את החיים, לעצור את הפעילות העסקית ולהתמסר לדבר הגדול הזה. היה ברור לו שהוא ילך לצבא. אחרי חנוכה, בשבת השנייה שיצא, אריה אמר לי 'אם תגידי שזה גדול עלייך, אני אחזיר את המפתחות'. אמרתי לו 'זה לא קל, אבל בסוף אנחנו צריכים ורוצים להיות חלק מהדבר הזה וגאים בכך'. לא הייתי רוצה שישתחרר. בתפיסה שלנו זו גאווה לעשות מילואים, ומי שלא עושה מרגיש איזושהי אי-נעימות. ההורים שלנו נלחמו במלחמות ישראל, וגם אנחנו רוצים לקחת חלק".

איך זה לנהל משק בית כשאת לבד? איך מסתדרים עם הסעות לילדים, קניות, סחיבות וכו'?

"לשמחתי, חמותי מגיעה אליי פעם בשבוע, מוציאה מהמסגרות, מבלה איתן אחר הצהריים שלמים, ארוחת ערב, השכבות – היא עושה את זה בשגרה ובמיוחד במלחמה. בנוסף, אני נעזרת בנערה שבאה לנקות את הבית ולקפל כביסה בתשלום. שאר הדברים אני עושה לבד ומסתדרת. למשל: אני מבצעת קניות אונליין, לחוגים אני מסיעה, וזה לא מרגיש לי תיק גדול. בשוטף עלי עצמאי וזה דורש ממנו לפעמים להגיע מאוחר, אז אני יודעת גם להתנהל לבד".

יתרה מזאת, מיכל מקבלת מעטפת תומכת מהיישוב ותמיד הידיים מושטות לעזרה. בקרני שומרון מתקיים מערך התומך בשלל דרכים: מדי שבועיים נשות המילואימניקים מקבלות ארוחת ערב מנשים שהתנדבו להכין. יש פעילויות למשפחות המגויסים והפנינג לילדים, ואפילו ארגנו ערב הפוגה לנשות המילואימניקים עם הופעת סטנד-אפ של רויטל ויטלזון.

למרות התמיכה מהמשפחה ומהיישוב, אילו מחירים את משלמת?

"הבנות שלי משלמות מחיר של הורה אחד, ושל אמא שלפעמים חסרת סבלנות, לא תמיד כיפית ומלאת אנרגיות. מחיר נוסף הינו במישור הזוגי, קושי במרחק. אנחנו שומרים אחד על השני ולא תמיד מדברים על הקשיים. בכל פעם שבעלי חוזר הביתה אנחנו צריכים לגשר על הפער הזה, וזאת התמודדות. בנוסף, עד שאני מתרגלת לזה שהוא חזר ועוזר, הוא חוזר לצבא. נוסף על כך, מאז שבעלי גויס הכל נופל עליי. כמו בין כל בני זוג יש אצלנו חלוקת תפקידים, ופתאום הכל עליי לבד. אין לי פריווילגיה לא לעשות כלים או כביסה אם אני לא רוצה, הבית לא יחכה שהמלחמה תיגמר. גם פעולות פשוטות כמו ללכת לאימון או לקניות הפכו להיות קצת יותר מעייפות ודורשות התארגנות, ואפילו ויתור".

פרט לקשיים הללו, מיכל משתפת בחששות שמציפים אותה, במיוחד בימים האחרונים, בקשר למקום מגוריה: "אני גרה בקרני שומרון, וזה גורם לי לפקפק במי שגר סביבי ובפלסטינים שעובדים איתנו. לפני המלחמה לא היה לי פחד, וכעת אנו משלמים מחיר גדול של הביטחון. כל אחד חשוד בעיניי, אני מפחדת לנסוע בכבישים בדרך לבית שלי ובודקת שהבית נעול".

חרף כל הדאגות וההתמודדויות, למיכל יש סיבות להמשיך לקום בבוקר בחיוך. בעלה, הבנות שלה, עבודה עם משמעות, וההתנדבות שהוסיפה על עצמה לאחרונה – כל אלה מזרימים לה כוחות. "הם מחזיקים אותי, נתונים כוח לשמור על אופטימיות ולא ליפול לדיכאון", היא מסבירה. "זה לא מבטל את העצבות, אולם אנחנו מאמינים בה', בממשלה ובחיילים שלנו שיהיה טוב. גם אין לנו ארץ אחרת, אין לנו לאן ללכת".

עוד דבר שנוסך בה עוצמה היא תחושת שליחות עצומה: "זאת מסירות נפש חשובה עבור מדינת ישראל, וכנראה נגזר עלינו שתמיד יהיו מלחמות. יש כאן משהו יותר חשוב מהקשיים – החיים שלנו על הארץ הזאת. לא הייתי רוצה שהוא לא יעשה מילואים, גם אם היה נכנס לעזה. עושים מה שצריך לעשות".

הנשים בוכות בלילה

חמוטל רוזה (34) היא קוסמטיקאית במקצועה ונשואה למתן. הם הורים לשלושה וגרים במעלה לבונה. בעברו היה בעלה איש קבע במשך עשור, וכיום משרת ביחידת יל"ק – יחידה לוגיסטית קדמית, שם הוא משמש נהג ומכונאי. מפרוץ המלחמה הוא מגויס למילואים. חמוטל מספרת שבשבועיים וחצי הראשונים הוא לא חזר הביתה כלל, אך לאחריהם הוא הגיע לבית להתרעננות להפוגות קצרות, וגם זה פעמים ספורות. בימים אלו מתן נמצא בעזה, ותדירות החזרה שלו הביתה היא דינמית.

"הואיל ובעברו היה בעלי איש קבע, אני רגילה שהוא לא נמצא. ועדיין, באופן טבעי, ההתמודדות היא לא פשוטה. זה לקום לבד בכל בוקר, ובערב להיות עם הילדים לבד. אני מתגעגעת אליו ודואגת לשלומו, וכן, לפעמים בוכה בשקט בלילות".

עניין נוסף שמקשה עליה הוא העובדה שאין לה רישיון רכב, מה שמשליך על קניות והסעות. "אני צריכה לתזמן את הקניות שלי לזמן שחברותיי יוצאות לקניות או לערוך קניות אונליין, שזה יותר יקר; במישור נוסף, לפעמים עליי לחפש אנשים שייקחו ויחזירו את הילדים מהמסגרות".

"בעלים של חברות שלי נמצאים פה ולא מגויסים, והם מבואסים שאין להם את הזכות של יישוב הארץ ונתינה"

אילו מחירים את משלמת על גיוס בעלך למילואים?

חמוטל רוזה. צילום פרטי"אני זוכרת שבשבוע שעבר הלכתי לנוח בחדר וקיבלתי מכה חזקה בעצם הזנב. נפל לי האסימון שאין לי את הפריווילגיה לשבת על המיטה ולהגיד 'מישהו אחר עכשיו ייקח פיקוד', אין את בעלי שיגיד 'תנוחי, אני פה'. זה רק אני. אין לקום בבוקר בנחת, אין לקחת יום חופש במחשבה שמישהו אחר יקום לארגן אותם. חוץ מזה, הילדים לא רואים את אבא שלהם – אין מי שישחק איתם כדורגל, יבשל להם את האוכל שהם אוהבים או יסיע אותם לבית הספר. דברים טכניים שהיה עושה בשבילם כל הזמן, כמו לנפח אוויר בגלגלים של האופניים – אני כבר התחלתי לעשות את זה. זה מבאס אותי, כי זה עוד שלב בחיים שהילדים עוברים והוא לא פה. בשנה הבאה יש בת מצווה לאחת הבנות, ואת כל ההכנות היא חווה ללא אביה".

בהתאם לכך, הפחיתה חמוטל את כמות שעות העבודה שלה לרבע משרה כדי שתוכל להיות עם הילדים בבית ולהספיק להכין להם ארוחת צהריים כשהם חוזרים מהמסגרות באחת בצהריים.

פרט לעזרה מחמותה ועוד קצת סיוע בקיפול כביסה מטעם האולפנה של בתה, חמוטל לא מקבלת עזרה נוספת. לדבריה, אין ברירה, היא לומדת להסתדר לבד כי זה מה שיש. "אני מעדיפה לראות את הטוב והחיובי ולהודות על מה שיש", היא מסבירה. "ב"ה יש לי בית, מקלחת חמה וילדים לחזור אליהם בסוף יום – ועל זה אני מודה".

עוד דבר שמודה עליו חמוטל הוא הזכות לקחת חלק במשימה לאומית: "בעלים של חברות שלי נמצאים פה ולא מגויסים, והם מבואסים שאין להם את הזכות של יישוב הארץ ונתינה. אומנם לכל אחד יש את השליחות שלו, אבל יש משהו בלוחמה שהוא מעבר. מי שנמצא שם בשטח מרגיש את זה יותר".

כאישה של איש קבע, מה המסר שלך לממשלה?

"לכו הביתה, תיתנו יותר מענקים לנשים שנמצאות עם הילדים בבית. הכסף שהביאו עד עכשיו זה רק הדלק של בעלי מהדרום חזרה הביתה. יש משכנתא, חוגים ומסגרות, וחייבים להמשיך בשגרה למרות הקושי".

גיבורות ללא גלימה

תפארת לנדסברג (25) היא בעלת עסק של ניהול תוכן ומדיה, ומאז המלחמה עובדת בחצי משרה כרכזת תרבות ביישוב מגוריה, אלון מורה. היא נשואה לחגי (28), והם הורים לשניים – בני 3 ו-5 חודשים.

מפרוץ המלחמה חגי נמצא במילואים, משרת בהגנה המרחבית של אלון מורה. הוא מגיע לבית פעם בשבוע לשעות ספורות. זה אומנם קרוב לבית מבחינה גאוגרפית, אבל תפארת מעידה שהוא כמעט לא נוכח בבית.

"אנחנו גיבורות, גיליתי על עצמי כוחות שהיו רדומים אלמלא המלחמה"

"היה לו גיוס דרמטי מאוד", משתפת תפארת. "היינו בקריית ארבע אצל המשפחה, ובאמצע התפילה הוא נכנס לעזרת נשים לקרוא לי. יצאתי החוצה, נפל לי הלב ולא הבנתי מה קרה, ואז הוא סיפר לי שיש מלחמה. הוא הדליק את הפלאפון ואמר שצריך לנסוע לאלון מורה. לקח לי 4 שעות להתאפס ולהבין מה קורה. מאז הייתי בשבועיים של סיוט, בקושי ישנתי בלילה, תחושת חוסר ודאות. הייתי מדליקה אור במקום הכי פנימי בבית כדי שלא יידעו שאני פה. הייתי בפחד קיומי שבעלי לא כאן כדי להגן עליי".

אחרי לידת בנם הקטן התחילה המלחמה, ותפארת מרגישה שהיא עדיין לומדת את עצמה וכיצד לטפל בשני ילדים קטנים לבד. "אני מרגישה שאני במרוץ מדבר לדבר. בעבר, אחרי השכבות של הילדים היה לי זמן לעשות דברים שאני אוהבת, כמו לצייר ולסרוג. אך מאז שחגי מגויס נמחקו לי כל התחביבים, ואחרי הרדמות אני קורסת ואין לי כוח לעשות שום דבר.

"בנוסף, מבחינת ניהול הבית למשל, שטיפת הבית היא התפקיד של חגי. ובפעם הראשונה כשהיה במילואים שטפתי את כל הבית בעצמי. בשלב כלשהו הבנתי שהכוחות שלי מוגבלים. אני מגיעה לקחת את הילדים מהמסגרות, ואין לי כוחות אליהם משום שעשיתי הרבה דברים אחרים קודם. לכן, למדתי לקבל עזרה: בחורים מהישיבה מגיעים לשטוף לי את הבית בהתנדבות, נערות מגיעות אליי ולוקחת את נועה הגדולה לגן שעשועים לכמה שעות. בזמן הזה אני עם התינוק, ואז כשהיא חוזרת יש לי יותר זמן וכוח אליה. כיף לדעת שכולם פה מסביבי תומכים ושואלים אם אני צריכה עזרה ואיפה אני שבת. הבנתי שאני מסוגלת לשחרר, ואם לא אז זה בא על חשבון הגוף והנפש שלי – ושל הילדים, כמובן".

פרט לבני הנוער, נעזרת תפארת גם בסיוע מטעם הממשלה, והיא מכירה תודה על כך: "נעזרתי במענקים וקיבלתי החזרים על הכל. יחד עם זאת, אני חושבת שצריך יותר סיוע בפן הנפשי מצד המדינה. אצלנו באלון מורה יש עזרה גדולה, אבל הבנתי מחברות שגרות במקומות אחרים שלא כל הקהילות דואגות, אז הייתי אומרת לממשלה לדאוג להן".

לא רק תפארת משלמת את המחיר על היעדרות חגי, אלא גם ילדיהם. מאז המלחמה נועה בתם מבקשת לישון איתה – דבר שלא היה לפני כן, ולפעמים היא גם פורצת בבכי בלילות. "נועה משתפת אותי בחששות שלה", מתארת תפארת. "היא שואלת אותי שאלות כמו 'אם יבוא ערבי, אז מה הוא יעשה לאבא?' אז אני מסבירה לה שאבא שומר עליה. עצוב לי שהילדה שלי יודעת דברים כאלו בגיל כה צעיר. גם דברים שהייתה עושה בקלות בעבר, לא פשוטים עבורה היום".

את מרגישה תחושת שליחות?

"לגמרי. הרגשתי שכל אחד במלחמה נותן את הכוח שלו, ועם ישראל מתגלה בתפארתו. זאת הרגשה טובה שבעלי מגן על היישוב, אני גאה בו ומרגישה 'וואו' לידו כשהוא במדים. פעם אחת כשנסענו מחוץ ליישוב, עצרו לידינו אנשים ואמרו 'אנחנו אוהבים אתכם, חיילים! שמרו על עצמכם'. כולם מרגישים מחוברים אלינו, ומזוג פרטי הפכנו להיות זוג כללי של עם ישראל".

לסיום, איך תעודדו נשים שנמצאות במצבכן?

מיכל: "כל התנהגות של הבעת קושי ומורכבות היא לגיטימית! לצד זאת, אני מאמינה שיש דברים שתלויים בכוח הפנימי שלנו. מותר להיות על הקצה, אולם עדיין נתונה בידנו הבחירה לבחור שהפחד לא ישתק אותנו. לכל אחת יש כוחות, וצריך להמשיך להיות חזקות, ולהחזיק את הבית ואת בן הזוג מכיוון שאין ברירה אחרת".

חמוטל: "אנחנו ננצח, ואנחנו חזקות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. כל אחת היא לביאה, לא משנה מה הבעל שלה עושה ולא משנה מה היא עושה. הדבר שהכי מחזק את הבעלים שלנו בשטח זה שהם רואים אותנו חזקות בשבילם".

תפארת: "אם היו אומרים לי ששלושה חודשים לא אראה את בעלי, לא הייתי מאמינה ומצליחה לדמיין את זה. אני עשיתי את זה, וחצי נשים מעם ישראל עושות את זה. יש לנו עוצמות ויכולות שמתגלות בזמנים האלו, אנחנו גיבורות! גיליתי על עצמי כוחות שהיו רדומים אלמלא המלחמה. ברגעים קשים אנו צריכות לזכור שמותר ליפול, אך חשוב בסוף גם למצוא את הכוח לקום ולצמוח מזה. ברגע שאנחנו חזקות, יש לנו את היכולת לתת לבעלים שלנו כוח להתמודד, וזה קריטי להצלחה במלחמה".

הפוסט חזקות כברזל: כבר 3 חודשים נשות החיילים מטפלות לבד בילדים ובבית – ונשארות איתנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דובר צה"ל הוא גורם רשמי המבסס את הערכותיו על עובדות, על מידע מודיעיני ועל חקירת המחבלים שנתפסו. לראשונה, הוא יוצא באמירה רשמית שהיה קשר ישיר בין בחירת העיתוי של האסון הגדול שאירע לנו בשבת שמחת תורה לבין הקרע שנוצר בעם, ובכלל זה הקריאות לסרבנות. פעם נוספת נוכחנו, כמו פעמים רבות נוספות בהיסטוריה שלנו, שלפגיעה באחדות העם עלול להיות מחיר כבד.

הציבור הבין זאת כבר באותו היום. השינוי היה מיידי. גילויי האחדות שלהם זכינו מאז היו חסרי תקדים. כעת ישנה התארגנות של מילואימניקים שתובעים מאנשי הציבור ומהתקשורת, לשמר את האחדות לָנֶצַח, גם אחרי הניצחון המיוחל. האסון צרב בנו בצריבת אש על הבשר החי את היותנו יהודים, אחים, בעלי גורל וייעוד משותפים, לנצח. המילואימניקים לא יסלחו למי שיחזור לשיח הארסי של הפירוד, הפלגנות והחיטוט בחסרונותיו של הזולת.

הפרשיות הראשונות של ספר 'שמות' עוסקות בשעבוד במצרים, ובתהליך היציאה משעבוד לחירות ולגאולה. עיון בפרשיות האלה מלמד על העבר ועל העתיד. מודל הגאולה וההתקדמות העתידית של עם ישראל דומה למודל של יציאת מצרים, כפי שאנחנו מזכירים בתפילת השבת: "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית וכו'".

האסון צרב בנו בצריבת אש על הבשר החי את היותנו יהודים, אחים, בעלי גורל וייעוד משותפים, לנצח

עפ"י חז"ל, משה רבנו התלבט בשאלה מה גרם לעם ישראל ליפול לשעבוד כל כך קשה? אחרי האירוע של מריבת 'דתן ואבירם' הוא קיבל תשובה: הקושי של השעבוד נבע מהפגיעה באחדות בעם: "'וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר וכו". היה משה מהרהר בליבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות?! כיוון ששמע דבריו, אמר לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה! לכך אמר 'אכן נודע הדבר' – עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים" (שמו"ר א ל). 'לשון הרע' – בהקשר זה משמעו שהיה ביניהם דיבור שלילי ומלשינות הגורמים למחלוקת פנימית. מחלוקת זו נוצלה על ידי המצרים ואפשרה להם לשעבד ולהכניע את עם ישראל, לבל יתנגדו לשעבוד.

עפ"י חז"ל, גם הגאולה העתידית וקיבוץ הגלויות מבין העמים לארץ ישראל, תלויים בגאולה: "וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו" (ירמיה נ, ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה" (תנחומא דברים כט א).

חז"ל הדגישו שלאורך כל הדורות האחדות הייתה המפתח לניצחון על אויבנו: "דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין (מספרי לשון הרע ומלשינים). לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין וכו'. אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין וכו'. לפיכך היו נופלים במלחמה" (דב"ר ה י).

בימי אחאב שררה אחדות בעם, על כן למרות שהיו עובדי עבודה זרה, הקב"ה היה לצידם במלחמות. לעומתם, בימי שאול, אף שהיו צדיקים בין אדם למקום, כיוון שלא הייתה אחדות, נכשלו במלחמותיהם. על כך אמרו: "אהב את השלום ושנא את המחלוקת! גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקב"ה אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר (הושע ד יז): 'חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ'. אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? (הושע י ב) 'חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם'" (נידה לד, א).

הרב חרל"פ כתב: "בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא, שיודעים הם שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה וכו'" ('מי מרום' ח"ו עמ' קצו). הרב חרל"פ כותב שם שבדור התקומה, הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל. האירועים האחרונים מורים, גם אם בדרך הקשה, שהנקודה העיקרית מקבלת דגש מיוחד: אין ארץ ישראל ללא אחדות. גם ולמרות חילוקי הדעות והמריבות: "סָמוּךְ לְעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא מִתְרַבָּה סְגֻלַּת הָאַחְדוּת בָּאֻמָּה וכו'. טְמוּנָה הִיא סְגֻלָּה זוֹ בְּמַטְמוֹן שֶׁל קָטֵגוֹרְיָא וּמְרִיבוֹת, אֲבָל תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְאַחְדוּת נִפְלָאָה, שֶׁמְּעוֹרֶרֶת הַרְגָּשָׁה כְּלָלִית לִצְפִיָּה לִתְשׁוּעַת הַגּוֹי כֻּלּוֹ" ('אורות התחיה' כה). לְנַצֵּחַ יַחַד לָנֶצַח!

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט לְנַצֵּחַ יַחַד לָנֶצַח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מניסיוני למדתי שהשלב הבא המסייע כל כך הוא להציג קודם כל את מה שמוסכם בין הצדדים שהתדיינו בשאלה זו – גם בשל העובדה כי לרוב מה שמוסכם מרכזי מאוד וחשוב יותר מאשר מה שנתון במחלוקת, וגם כמטרה חינוכית, כדי להרגיל את הלומדים כי לא מדובר חס ושלום בפילוג או בעוינות, כי אם בחכמים שיש להם שורש משותף, ומשם הצמיח כל אחד את דרכו ההלכתית.

בשלב הבא אני מלמד היטב כאילו האמת נמצאת לחלוטין בכל אחד מהצדדים, ומתאמץ מאוד להביא את הראיות החזקות לטובת כל אחד מהצדדים, את הקושיות שהוא מקשה על הצד השני, ואת התשובות שיש לו כלפי הטענות והמקורות שאינם מתיישבים יפה עם שיטתו.

רק אחרי שעשיתי את כל אלה, אני מתיר לעצמי לבאר מפני מה בחרתי ללכת בסופו של דבר באחת מן הדרכים, מדוע אני שולל את השנייה, ובד בבד מנסה לכלול בדרך שבה הלכתי את המיטב שנמצא מהדרך השנייה, ולרוב לא שוכח לציין כי לא ניתן לומר שהדרך האחרת אינה לגיטימית, אלא שלדעתי הדרך שבה אני הולך מכוונת יותר ומיושרת יותר.

לא על עצמי באתי לכתוב, כי אם את המצוקה הגדולה ביחס לאופי הדיון הציבורי בכל שאלה שנתונה במחלוקת בעולם שבו אנו חיים. למה אי אפשר שכך יתנהלו הדברים גם ביחס לכך?

אדגים זאת באחת השאלות הנתונות עתה במחלוקת ציבורית, ולאו דווקא במרכזית שבהן, כדי שלא לעורר אמוציות מיותרות – ההליכה להאג. כל כך היה יותר טוב לו היינו פותחים בתפילה משותפת שנכוון כולנו לדעת אמת, ולמצער רק בהצהרת כוונות שבאנו לעשות טוב בדיון. שהיינו מסכימים ראשית על הדילמה ומהן השאלות שעליהן כל עמדה צריכה לענות, ולהקיף היבטים רבים של השאלה, האם ללכת להאג ואת מי לשלוח. בשלב זה לא צריכה להיות מחלוקת, כי אם דווקא הסכמה שעל כך צריך הדיון לנסוב.

בדיון יש להציג קודם את מה שמוסכם בין הצדדים, לרוב זה הנושא החשוב יותר מהנושא השנוי במחלוקת

ממשיכים באמירה במה הצדדים השונים מסכימים, ביחס לחוק הבינלאומי, היחס לפשעי מלחמה וכדו', ובעיקר – ברצון לעשות טוב לעם ישראל. ממשיכים בהצגת העמדות השונות, הקשיים שעליהן והראיות לטובתן, הטיעונים שהם מתבססים עליהם, והאפשרות לדחות את ההתקפות עליהם. ואז אכן יש מקום גדול להבהרת הבחירה של כל צד בדרכו, הסיבות שהוא עשה כך, הניסיון שלו לכלול את המיטב מהעמדה האחרת, וכמובן – התייחסות לשיטה שהוא דוחה כאל שיטה שראוי לדחות, אך לא ביחס בז ומזלזל, השולל את הלגיטימיות של עצם קיומה.

האם זו נאיביות? האם הדבר אינו ניתן? אכן, אם מדובר במאבקי כוח ושליטה – אף אחד לא יבזבז את ההזדמנות הגדולה לנעוץ דבר מה ארסי ועוין, מבטל ומזלזל, מסלף ומגחיך בצד השני, כי אין מדובר באמצעים אלא במטרה מכוערת שהיא להפיל את הצד השני. אולם, כשנקום מחדש ונרצה לבנות חברה שמבקשת לעשות את הדבר הנכון, דווקא מתוך חופש דעות וריבויין, ותרבות מחלוקת שהיא מהבסיסית ביותר בעולמנו, אז המסלול הזה יהיה מובן מאליו ואף לא כל כך ארוך.

ובינתיים? בינתיים יכול כל אחד לנהוג כך ברמה האישית. לא בהטרחה. יכול כל אחד לפתוח ברצון להיטיב, בתיאור קצר של הסוגיה העומדת על הפרק כפי שהיא מצטיירת בעיניו, בהצגה הוגנת של העמדה של הצד השני ושל העמדה שלו, ואז גם לומר באופן חד וברור באיזו עמדה הוא תומך ולמה, ואם יתאפשר לו להכיל בתוך עצמו גם ניצוצות מהצד השני – עוד יותר טוב. האם לא יהיה זה יותר נכון, לפחות כמוסר אישי, לנהוג כך?

הפוסט על מהות הדיון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ניתן לחשוב שיש פה תיאור המאפשר לראות את ייחוסם המיוחד לשבט לוי, שעוד נפגוש אותו בהמשך כשבט ייחודי ומוביל. הרש"ר הירש מביא דווקא הסבר אחר: "מעתה נודעה חשיבות יתרה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקרבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם, ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם".

גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית ובגלל עלילות פאר "א-לוהיות" זכו למוצא "א-לוהי". למעשה, הרש"ר הירש אומר כאן דבר הפוך: הייחוס שלהם מוזכר לא כדי להראות עד כמה הם מיוחדים, אלא כדי להראות עד כמה הם אנושיים. שנזכור שהמקור שלהם רגיל לגמרי.

ההבנה שמשה ואהרון במקורם אנשים רגילים, אינה מפחיתה מגדולתם אלא מאפשרת לנו להזדהות איתם

תיאוריית ההשוואה החברתית של החוקר לאון פסטינגר אומרת שיש לאדם דחף ללמוד על עצמו, יכולותיו ודעותיו על ידי ההשוואה שלו לאחרים. מחקרים מראים שהאנשים שאנחנו נוטים להשוות אליהם, יהיו בעיקר חברי קבוצת השווים. אנשים שאולי טובים יותר או טובים פחות מאיתנו, אבל נמצאים ברמה שנצליח להשוות אליה. לפיכך, ההבנה שמשה ואהרון במקורם אנשים רגילים, אינה מפחיתה מגדולתם אלא מאפשרת לנו להזדהות איתם ולשאוף להיות כמותם.

בימים אלו של מלחמה אנו יכולים לשמוע מאות ואלפי סיפורי גבורה שמתרחשים סביבנו כל הזמן. לעיתים, השיח שמפאר ומאדיר את הגיבורים הללו, ובייחוד ההספדים על אלו שנהרגו, יכולים לתת לנו תחושה שהם יוצאי דופן, מיוחדים. להביא אותנו למסקנה שלא נוכל להגיע לרמה שלהם.

אזכור קורותיהם של משה ואהרון יכול ללמד אותנו שדווקא להיפך: אותם אנשים הם אכן גיבורים, מיוחדים עם תעצומות נפש גדולות. אולם, כמו שהערכים, החינוך מהבית והסיטואציה שנקלעו אליה הצליחו להביא אותם לנהוג בגבורה, כך גם אנחנו יכולים ברגע האמת להיות גיבורים ולבחור בטוב.

אם נבין את זה, נוכל גם לזהות את הגיבורים שיש סביבנו, שאינם בשדה הקרב ואינם בסכנת חיים. מגיבורי הקרב וגיבורי השגרה נוכל ללמוד ולהתחזק ולזהות את העוצמות שלנו.

הפוסט לזהות את העוצמות שבנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הטבח הנורא של שבת שמחת תורה אינו מרפה, וסביר גם שלא ירפה. הוא נצרב לא רק בנשמה, לא רק בלב, אלא גם בתודעה – התת-מודעת והמודעת. מה שהיה עד אותו יום מר ונמהר, לא יכול שהוא גם מה שיהיה. בהיבט הציבורי, ואני מאמין שגם בהיבט האישי.

אני מבקש לשתף בשינוי אחד לפחות שאני חש כי מתחולל בי. נער הייתי, גם זקנתי, ותמיד הבנתי שיותר משאני יודע ומבין, אני לא. בטח בתחומים ספציפיים, למשל ביטחון, רפואה וכדומה. לכן, נתתי (גם בטוריי ב'שבתון') את מלוא הקרדיט להכי בכירים שיש בתחומים אלה.

ביטחון? אם הרמטכ"ל החליט משהו בתחום הצבאי, מי אני הרס"ל במילואים (ולא קרבי במיוחד…) שיערער על כך? כך גם חלקתי את מלוא הכבוד לשופטי בג"ץ, ובטוריי השתדלתי להמעיט בביקורת עליהם, ואם כן, אז בעדינות (בטוח שרבים מכם שזוכרים את הביקורת שלי על רבנים ראשיים יגידו – ומה איתם? בהלכות אתה מבין שביקרת אותם? תשובתי: לא ביקרתי אותם על ענייני הלכה אלא על הליכות, טאקט ובעיקר על (אי) הבנת תפקידם (להבנתי) ובעיקר, על מה שלא עשו, במקום שהיה ראוי, לענ"ד, שיעשו).

כך או כך, אני בהחלט חש שאותו טבח נורא וכל מה שמתחולל אחריו, ובראש ובראשונה, התנהלות המערכת הפוליטית, מביאים אותי לשינוי קונספציה. אין יותר פרות קדושות. אין מי שחסין משאלות, מביקורת. גם אם אני מחזיק מעצמי כהדיוט או תם בתחומים שונים, לא נורא. "את פתח לו". אף אחד לא מת משאלה אידיוטית, רבים מתו או נפגעו מכך ששאלות פשוטות לא נשאלו. ואם אני מרשה לעצמי כך, חברי כנסת ועוד חברי הקבינט המדיני-ביטחוני – על אחת כמה וכמה, שלא רק רשאים, אלא גם צריכים לשאול שאלות, עדיף ענייניות.

מודה, כמו רבים, גם אני מתחיל לנוע באי-נוחות על הכיסא כאשר אני שומע/קורא ציוצים של החברים בן גביר את סמוטריץ' בעניינים שונים, שנראה (אם נבחן את קורות החיים שלהם) כי הם לא בדיוק עובדים בתחום המומחיות שלהם. ועוד יותר אני לא מתחבר אליהם, כאשר השאלות/הביקורות מלוות באיזושהי 'מכה מתחת לחגורה' או הטפת מוסר למישהו, שלא רק בגיל אלא גם בתרומתו המעשית לקידום המדינה הזו (ולא אחת תוך חירוף נפש) משיג אותם שנות דור קדימה. וכפי שהבנתם, זה מביא אותי לשאלות/המתקפות שלהם כלפי הרמטכ"ל בישיבת הקבינט בשבוע שעבר, לפחות כפי שפורסם.

אז כן, בעיניים שלי מותר לשאול שאלות גם את הרמטכ"ל, אבל מתוך כבוד ענק כלפיו, ולא מהתנשאות. גם לא לשחק משחק כמו שלטעמי שיחקה השרה סטרוק בשאלתה ה'תמימה' ביחס לטייסים. תפקידם לשאול, תפקידו לענות (גם אם לא אהב את השאלה), ושכל אחד יעשה את העבודה שלו. ובעיניים שלי תפקידו של רה"מ לנהל את הישיבה בצורה מכובדת תוך שמירה על כבודם של הרמטכ"ל והשרים, ולא להיות עציץ בדיון. להבנתי הצנועה, בסמכות הרמטכ"ל למנות צוות שיתחקר מבצעית (להבדיל מחקירת מחדל הקונספציה וכדומה), בסמכותו לקבוע מי יבדוק, הם זכאים לשאול, הוא לענות – ופה זה אמור להסתיים.

בעיניים שלי, הבעיה היא בשלושה דברים: ראשית, מלכתחילה כשהשניים פותחים את הפה, כל מנגנוני ההגנה של הנשאלים והנוכחים נכנסים לכוננות-על (הו כלקח מהתערבות שלהם בעבר והן משאלת המניע שלהם לשאול ולהקשות), ומכאן החשדנות ביחס לכנותם; שנית, ההדלפות מהקבינט (נתניהו הודיע כי יטפל בעניין. לענ"ד, רק פוליגרף למשתתפים ולכל עוזריהם, לא פחות. ושהבוס נתניהו יהיה הראשון, כדוגמה); ושלישית – העיתוי. המלחמה נמשכת ונמשכת, וברור כשמש שיש לא מעט מה לתקן גם בצבא. זה בדיוק המנדט שקיבל הצוות הזה. הרי הצוות לא בא לבדוק את מחדלי הרמטכ"ל וראש אמ"ן, אלא לבדוק כשלים מבצעיים של ערב 7 באוקטובר ובאותו יום מר ונמהר, ולהציע מה לתקן, כשהמלחמה עדיין בעיצומה. יש משהו חשוב מזה? אכן, אולי אפשר היה למצוא מועמדים מתאימים יותר מחלק האנשים שבחר הרמטכ"ל. למשל, כאלה שלא נלחמו כתף אל כתף בעבר עם הרמטכ"ל ועם הצונה הבכירה כיום. בהחלט ניתן לתהות על הבחירה באלוף במיל. זאבי פרקש שבמאבק הציבורי ערב המלחמה היה ממובילי הקריאה לסרבנות. בהחלט בעייתי, יכול היה להיות אחרת, וחבל, לפחות בהיבט של אימון הציבור.

ונקודה, אולי חשובה יותר: הרמטכ"ל הרצי הלוי עומד כבר 3 חודשים בראש מערכה צבאית מורכבת ביותר, ועוד לא רואים את הסוף. תנו לו לעבוד. די עם רעשי רקע, יש לו די והותר מאלו.

משהו טוב

הסכמתו של רה"מ נתניהו לבחירה בפרופ' אהרן ברק, לשעבר נשיא בית משפט העליון, לייצג את ישראל כאחד מ-15 השופטים בבית הדין הבינלאומי בהאג, בתביעה שהגישה נגדנו דרום אפריקה ואמורה הייתה להידון אתמול, יום חמישי, היא מפתיעה ביותר, נוכח הביקורת הצולבת שחטף אותו אהרן ברק מצד רה"מ עצמו, כמו גם משריו (אותו אמסלם, לדוגמה, אמר שמקומו של ברק בבית הסוהר), מהמחנה המשפטי השמרני, מהימין האידיאולוגי ועוד.

דומני שיש קונצנזוס שחלק מהעליהום עליו לאורך השנים, הרוויח אהרן ברק ב'זכות'. ב'זכות' האקטיביזם השיפוטי שלו, המהפכה השיפוטית שיצק בישראל בכל הקשור ליחסים שבין הרשות השופטת למחוקקת. יחד עם זאת, אין חולק על הבנתו המשפטית העמוקה והידע הנרחב שלו, דבר שמוצא ביטויו בהכרה הבינלאומית הרבה שיש כלפיו. זו הסיבה שבחרו בו לייצג את ישראל בבית הדין הבינלאומי, מה שנראה כבחירה מעולה. העובדה שנתניהו הסכים לכך ולא חשש מהעליהום מהבייס שלו, היא לא פחות מנקודת אור ממש בהתנהלותו. שאפו. ולוואי ששיקולים ממלכתיים מעין זה יוסיפו להיות המצפן שלו גם בהחלטות האחרות שיקבל. ויש הרבה כאלה.

בהערת אגב: בחלק מכתב התביעה מובאים ציטוטים של שרים בישראל על מה צריך לעשות לעזתים וכדומה, כראיה ל'פשעי המלחמה' לכאורה של ישראל. כמה עצוב שתשוקה של שרים בודדים ל'צומי' גורמת לישראל נזק בקהילה הבינלאומית.

וכמה לא מפתיע, מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. ח"כ עופר כסיף חתם על עצומה נגד ישראל, התומכת בתביעה שהגישה דרום אפריקה בגין "רצח עם" בעזה לבית הדין הבינלאומי בהאג, ואף הוסיף ברשתות החברתיות שהממשלה מבצעת בשם העם "פשעים". יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ח"כ עודד פורר, אסף 70 חתימות מחברי כל סיעות הכנסת במטרה להביא להדחתו של ח"כ עופר כסיף מכנסת ישראל. הגיע הזמן. וחופש ביטוי, תשאלו? יש גבול, אענה.

ראייה שטחית

ביום שלישי בבוקר החל הרס נרחב של מבנים בנקודות התיישבות יהודיות (בלתי מוסדרות) במזרח גוש עציון. ההריסה בוצעה בניגוד להנחיית השר בצלאל סמוטריץ', בכובעו כשר במשרד הביטחון, לאחר שלדבריי מקורביו, אלוף הפיקוד החליט להגדיר את ההריסה כאירוע עם דחיפות ביטחונית מיידית ובכף עקף לכאורה את סמכותו של השר סמוטריץ' כדי לקבל את אישורו של שר הביטחון גלנט. ח"כ טלי גוטליב מיד קראה לסמוטריץ' להתפטר ממשרד הביטחון: "אם אלוף הפיקוד מצפצף על החלטתך שלא להרוס נק׳ התיישבות, ומכבס את זה תחת דרישה בטחונית, זה הזמן להתפטר. מדיניות הרס מאחזים רק נעשה גרוע יותר ועוד בזמן מלחמה", צייצה. בעיניים שלי, אם מחפשים סיבות למה על סמוטריץ' להתפטר מהממשלה, אפשר למצוא. אבל ענייני ההתיישבות ביו"ש, הם בטח לא סיבה טובה לכך, להיפך, ובגדול. תרומתו לענייני הביטחון והתנועה ביו"ש, גדולה מאוד, ויעידו על כך ראשי היישובים. דרישתה, בעיניים שלי, מוכיחה על ראייה צרה כקוף המחט.

ברוכים אתם בשובכם

הרבה מאוד (מאוד) חיילי מילואים שוחררו באחרונה לביתם, להירגע מהלחימה שעברו ולאגור כוח להמשך הלחימה בעזה, ומי יודע, אולי גם בצפון.

רבים מדווחים על קשיים ב'החלפת הדיסקט': קשיים להיכנס ל'נעלי הבית' שעזבו בבית עם האישה והילדים עם גיוסם למלחמה (בינתיים הכללים בבית השתנו מכורח הנסיבות: קושי רגשי במעבר מהלחימה ומהמראות בשדה הקרב לנינוחות המתבקשת בבית, וכדומה), קשיים לחזור לעבודה שהייתה, ועוד ועוד.

הרושם הוא שייקח עוד זמן ארוך עד שהלוחמים ייכנסו לשגרת החיים שלהם באזרחות (ואז שוב ייקראו להילחם…). מה שכן, ולמרבה הצער, ברשתות ובחלק מהתקשורת חזרנו כבר ל-6 באוקטובר.

נגע לליבי פוסט שכתב איתי גיטלר, כדלקמן. לצד ציטוטים מהתקשורת כמו: "גנץ וגלנט סירבו להצעת נתניהו להופיע לצידו הערב בהצהרה", "סטרוק: האם זה הנכון שיש טייסים שמסרבים להפציץ מצפונית ולא נותנים גב לחיילים בשטח", "השר מיקי זוהר: נמשיך ברפורמה המשפטית לאחר המלחמה", "בית הספר למדעי המחשב באונ' ת"א למרצים: להימנע מלהגיע לכיתות עם דסקית חטופים או כיתוב 'ביחד ננצח' כי זה עלול לגרום לשיח על המלחמה ולתגובות קשות", הקריקטורה מ'שביעי' ולעומתה אחרת מ'הארץ', ועוד – כותב גיטלר: "תגידו, אנשים בעורף, בשביל מה שלחתם אותנו להילחם? בשביל מה יצאנו למעל 90 ימים מחוץ לבתים? בשביל מה אנחנו מסכנים את החיים שלנו? בשביל מה הבתים שלנו מתפרקים כשאנחנו אי שם? בשביל מה אנחנו זורקים תואר, עסק, עבודה לפח? כל זה בשביל שתחזרו לטינופת שלכם מ-6 באוקטובר? לא למדתם כלום? אין לכם טיפת בושה?". סוף ציטוט.

כל מילה בסלע. אני מביא את דבריו ומבין שגם לי, כולל בטור זה, יש עוד על מה לעבוד.

הפוסט למדנו משהו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המדרש שואל "למה לקו תחילה בדם?" ומשיב "…מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר ד' אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו.." (רבה ט' ח'). זהו טעם חינוכי שעניינו שלילת עבודת האלילים, הכאת היאור מערערת את היסוד האלילי בחייהם של המצרים. הנה התברר שהאלוהים שחשבוהו המצרים כאלוהים חיים, התגלה כנהר מת, הממית את הדגה שבו "והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר" (שם ז' כ"א). במדרש אחר נאמר  "מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר, 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לפיכך דן את המים אשר ביאור" (משנת ר' אליעזר י"ט), עונש המוכר בשם "מידה כנגד מידה". היאור אליו הושלכו ילדי ישראל, נקם את נקמתו, המים אליהם הושלכו ילדי ישראל, שינו מראה, והסגירו את מעשיהם. טעם נוסף למכה זו "לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" (מדרש "לקח טוב", תהילים ע"ח מ"ד). הרב יעקב מדן הוסיף וביאר שילדי ישראל שהושלכו ליאור, היו קןרבן ומזון לתנינים, שהיוו את אלוהי מצרים כמופיע ביחזקאל, "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", ומכת הדם, נקמה מן התנינים ומעובדיהם את נקמת הילדים היהודים שהושלכו אל פיהם (כי קרוב אליך, עמ' 103).

כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"?

הגמרא במסכת סנהדרין קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן, אם גוי מאיים על יהודי שיהרוג אותו אם לא יעבור עברה, על היהודי לעבור את העבירה ולא להיהרג. האיסור לרצוח חורג מכלל זה ו"ייהרג ואל יעבור". הגמרא שואלת מנין? ומשיבה סברא "…מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (סנהדרין ע"ד ע"א). ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט "סברא הוא".

סברא זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות, מה יהיה הדין במקרה בו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)? בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים. אחד המקורות עליו נסב הדיון, הוא היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט). ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר, במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר, והאם עצמה, או אדם אחר מותרים בהריגת העובר (הגאון ר' ישעיה פיק, נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט, מבוא, והחזון איש הערות על חידושי ר' חיים הלוי,  פ"א מהל' רוצח ה"ט). אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדין איסור רציחה בעינו עומד, וכי "פיקוח נפש" אינו מתיר איסור זה, אלא ההיתר להרוג עובר כדי להציל את האם נובע מהיותו "רודף" המסכן את חיי האם (נו"ב שם, וכן הגר"ח בריסק ושכן נראית דעת הרמב"ם).

לשאלה זו השלכות גם לנושא "קצירת איברים"- כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"? הרב שאול ישראלי שסבר שבהעדר סברת "מאי חזית", אין איסור "שפיכות דמים", וחילק בין שני מצבים, האחד, כפוהו אחרים להרוג, שרשאי להרוג כדי להינצל במקרה שדמו "סומק טפי", והשני, ליזום רצח כדי להינצל, שאז גם בהעדר סברת "מאי חזית", אסור לבצע רצח יזום כדי להינצל! (תקרית קביה, התורה והמדינה ה'-ו (תשי"ג תשי"ד) ע"א-קי"ג).

הפוסט נקמת דם ילד קטן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כך היה גם בסיום הפרשה הקודמת, פרשת "שמות", כאשר התגובה לפניית משה ואהרון אל פרעה הייתה החרפת הגזרות. לרגע נראה שעורכי הפרשות בחרו לסיימן, כמו, להבדיל, בסדרות סרטים, בהן כל פרק מסתיים בשיא המתח, כשהגיבור נמצא במצב ביש ללא מוצא, וכך הצופה נותר דרוך שבוע שלם עד הפרק הבא. אולם, כיוון שהתורה איננה סדרת מתח, וכיוון שהגיבור שלה הוא בורא עולם בעצמו, שהוא כל-יכול ואת ישראל הוא רוצה לגאול, שומה עלינו לשאול: מדוע בחר הקב"ה בתהליך כל כך ממושך, הרצוף, לכאורה, כישלונות, שבו הכול הולך לאט ונתקל בבעיות? לשם מה נדרשו עשר מכות, המהולות בתקוות ובאכזבות ויוצרות פרפורי בטן וספקות, הרי אין מעצור בידיו להושיע ולהוציא את בני ישראל ממצרים במכה אחת?

דומני, שמה ש-ה' רצה ללמדנו הוא בדיוק זאת: ישועה לאומית לא באה מהר ובקלות. אפשר לשנות את המציאות, אבל זהו תהליך שדורש סבלנות. כדי לשנות מצב לאומי יש להתקדם בהתמדה ובזהירות, ולהתרחק מן הפזיזות.

אל לנו לצפות לאינסטנט גאולה, כי דרכה לבוא בבישול איטי ומתמשך ואורה בוקע קמעא קמעא

בסוף פרשת שמות לא רק בני ישראל הביעו זעם ותסכול, אלא אף משה הרים ידיים, אל ה' כמובן, ושאל: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה… וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".

תגובת ה' לתלונת משה הייתה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶֽעֱשֶׂה לְפַרְעֹ֑ה", וחז"ל פירשו זאת כנזיפה במשה רבנו ואמרו: "'עַתָּה תִרְאֶה'" – במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים… מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא ייכנס לארץ" (שמ"ר, ה, נג). מה הקשר בין יציאת מצרים למלחמות כיבוש הארץ, ומדוע משה כבר עתה נענש שלא ייכנס לארץ? נראה שה' אומר כאן למשה: "אם בתהליך המהיר יחסית של יציאת מצרים, שנמשך שנה אחת בלבד, אתה מאבד סבלנות ואורך רוח, בוודאי לא תוכל להוביל את עם ישראל במלחמת כיבוש הארץ שתימשך שבע שנים."

בפתיחת פרשתנו ממשיך ה' בנזיפה למשה, שבניגוד לאבות, שהמתינו שנים רבות למימוש הבטחות ה' "ולא הרהרו אחר מידותי", משה אחרי זמן קצר זעק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה?" (סנהדרין קיא, א). בעקבות קוצר הרוח של משה ובני ישראל, מודיע ה' למשה שגאולת ישראל ממצרים תתנהל כתהליך בן חמישה שלבים, הנקראים לשונות גאולה: "וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי, וְהֵבֵאתִי". בכך מודיע להם ה' שאל להם לצפות ליציאה מהירה מצרה לישועה, אלא עליהם להמתין בסבלנות ובתפילה לתהליך רב-שלבים ארוך ומתמשך.

בתהליכים של יציאה מצרה לישועה יש בדרך כלל כמה שלבים. כך, לדוגמה, במישור האישי חייל שנפצע או אדם שחלה במחלה קשה, יקבלו בשלב ראשון טיפול אגרסיבי להצלת חיים, לאחר מכן יעברו תקופת ריפוי ממושכת המתמודדת עם המחלה, ובשלב השלישי יעברו לתהליך שיקום ארוך שמאפשר חזרה לחיים. בדומה לכך החלה המערכה הנוכחית, מיד אחרי הטראומה, בטיפול אגרסיבי מהאוויר, המשיכה בתקופת ריפוי המתמודדת עם כוחות החבלה, ובשלב השלישי יש צורך בשיקום ארוך, שיאפשר חזרה לחיים שקטים ובטוחים.

משה רבנו הכיר בוודאי היטב את הכלל: "אין ייאוש בעולם כלל". לפיכך הוא לא מתייאש, אלא חוזר פעם אחר פעם על אותה רוטינה של התראות, אזהרות ומכות עקרות, עד שלבסוף הן מובילות לגאולה מופלאה. מאז ועד היום עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, ולא מתהליכים התובעים סבלנות רבה. ההליכה אל הארץ המובטחת נמשכה ארבעים שנה, וכדי לשוב אליה לאחר חורבן בית שני נדרשנו לתקווה בת שנות אלפיים.

אכן בסבלנות יש גם סבל, אך זהו מחיר הכרחי שיש לשלם בכל תהליך שינוי משמעותי ומשתלם. מי שמפנים את המסר של ההיסטוריה היהודית מפרשת "וארא", יכול לראות ניצוצות של בשורה גם באפילה. אל לנו לצפות לאינסטנט גאולה, כי דרכה לבוא בבישול איטי ומתמשך, ואורה בוקע קמעא קמעא.

הפוסט הסבלנות משתלמת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לנוכח תוצאות המפגש הראשון של משה רבנו עם פרעה, תיאור זה אינו מפתיע. אחרי שנטל על שכמו את משימת השליחות, הולך משה לפגוש את פרעה. מלווה באהרן אחיו, כולו מלא עזוז וגבורה, מתייצבים השניים לפני פרעה ומצווים עליו: "כה אמר ה': שלח את עמי ויחוגו לי במדבר!" (ה, א). לרגע היו בטוחים שדי בהזכרת שמו של הקב"ה, וכבר פרעה יציית להם.

אכן, שוד ושבר. התוצאה הייתה שונה לחלוטין. קטסטרופלית ממש. פרעה מנפנף אותם בהבל פיו, ואינו מניד עפעף. במקום להגיב באופן ענייני על הבקשה, ולהסתפק בדחייתה, בלשון דיפלומטית רכה, פרעה מתבטא בגסות רוח השמורה למנהיגים החושבים שהם כל יכולים, של 'אני ואפסי עוד', 'אין עוד מלבדי', מתרברב ומשיב תוך גילוי חוצפה כלפי שמיא (שם, ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה'! וגם את ישראל לא אשלח!".

משה ואהרן מנסים שוב. "אלקי העברים נקרה עלינו", הם ממשיכים. אבל פרעה בשלו: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם!" (או בקיצור, בלשון העם, 'תפסיקו לבלבל לי את המוח').

לא רק שהשליחות לא הועילה. היא הזיקה, הרעה את המצב, והמיטה על בני ישראל הכבדת עוֹל נוספת. לא ייפלא אפוא שסופה, במפגש טעון מאד בין משה ואהרן לבין שוטרי ישראל המוכים, המטיחים בהם: "הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו".

ניתן לשער מה התחושה שקיננה בליבו של משה רבנו, לנוכח כפיות הטובה של עמו

במצב דברים זה, אין פלא שמשה סופק את כפיו, מגלה סממני ייאוש, ומטיח דברים קשים כלפי מעלה (ה, כב-כג): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך!".

הקב"ה שב ושולח את משה, אך הפעם אל בני ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים,  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' ".

עוד לא אבדה תקוותנו. ארוכה הדרך לחירות. יש חזון. אסור להתייאש.

למרות המכה שספג, משה, עבד ה', ממלא גם הפעם  את השליחות בנאמנות. אך גם הפעם, הגם שהדברים מכוונים כלפי בני עמו, לא כלפי פרעה הרשע, הוא סופג מכה קשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה. מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

לעם אין סבלנות. הוא רוצה גאולה כאן ועכשיו.

העם אינו יכול – או שמא לא מוכן כלל – להקשיב למנהיגו. "ולא שמעו אל משה".

בטרם הספיק להתאושש, הקב"ה שב ומצווה עליו ללכת אל פרעה פעם נוספת. "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ." (שם, יא).

זאת הפעם כשל כבר כוח הסבל. משה "מסרב פקודה", וטעמו ונימוקו עמו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי! ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים"?

זעקתו מַכְמִירַת הלב של משה רבנו, הולכת מסוף העולם ועד סופו. טמונים בה הרבה כאב, צער ומכאובים, נימת ייאוש, אם לא כעס ותסכול. "אפילו אנ"ש-אנשי שלומי, בני שבטי,  אינם מוכנים עוד לשמוע לי". וכל זאת, למנהיג ששם נפשו בכפו, ובמסירות נפש – העולה כדי סיכון חייו ממש – נטש את חיי השלווה בארמון המלך המצרי, יצא "אל אֶחָיו" וראה בסבלותם, ובמחיר סיכון עצמי "הציל עשוק מיד עושקו".

כך, מקל וחומר, כעת. לאחר שהגיע לגיל גבורות(!), נוטש משה את חיי השלווה של רועי הצאן במדין, בקרבת חותנו ובני משפחתו, הרחק מהמון בני עמו המשועבד במצרים, ויוצא למשימת חייו: הצלת עמו משעבוד והולכתו במדבר אל עבר היעד והייעוד, ארץ ישראל.

ניתן לשער מה תחושה קיננה בליבו של "אדון הנביאים" וגדול המעלה ככל שיהיה,  לנוכח כפיות הטובה של עמו, העוצם עיניו מֵראות את החזון ואוטם אוזניו לשמע קול הגאולה המהדהד באוויר.

ברם, כאמור לעיל, משה רבנו לא מסתפק רק בהבעת התסכול של "בני ישראל לא שמעו אלי", אלא מוסיף ומתוודה על מוגבלותו-שלו, בביטוי המבטא כביכול דימוי עצמי נמוך: "ואני ערל שפתיים". הנני אדם עם מוגבלות שאינה בת תיקון. חסר ישע. מקרה אבוד.

אכן, תסכול אינו חזון. בכי ונהי אינם פתרון. ייאוש אינו תוכנית פעולה.

המשימה חייבת להתבצע, עד תום. וכך, תוך כדי דיבור, למרות אמירתו הקשה של משה, הוא מצווה ועומד, ביחד עם אחיו אהרן (ו, יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ויושם אל לב: זאת הפעם הציווי אינו מכוון רק כלפי פרעה, אלא גם – וקודם כל – אל בני עמו: "ויצוום אל בני ישראל".

ללמדנו, שלא די בהוצאת בני ישראל ממצרים. צריך גם להוציא את 'מצרים' מתוך בני ישראל.

הפוסט להוציא את "מצרים" מתוך בני ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.