המותר והאסור
הטבח הנורא של שבת שמחת תורה אינו מרפה, וסביר גם שלא ירפה. הוא נצרב לא רק בנשמה, לא רק בלב, אלא גם בתודעה – התת-מודעת והמודעת. מה שהיה עד אותו יום מר ונמהר, לא יכול שהוא גם מה שיהיה. בהיבט הציבורי, ואני מאמין שגם בהיבט האישי.
אני מבקש לשתף בשינוי אחד לפחות שאני חש כי מתחולל בי. נער הייתי, גם זקנתי, ותמיד הבנתי שיותר משאני יודע ומבין, אני לא. בטח בתחומים ספציפיים, למשל ביטחון, רפואה וכדומה. לכן, נתתי (גם בטוריי ב'שבתון') את מלוא הקרדיט להכי בכירים שיש בתחומים אלה.
ביטחון? אם הרמטכ"ל החליט משהו בתחום הצבאי, מי אני הרס"ל במילואים (ולא קרבי במיוחד…) שיערער על כך? כך גם חלקתי את מלוא הכבוד לשופטי בג"ץ, ובטוריי השתדלתי להמעיט בביקורת עליהם, ואם כן, אז בעדינות (בטוח שרבים מכם שזוכרים את הביקורת שלי על רבנים ראשיים יגידו – ומה איתם? בהלכות אתה מבין שביקרת אותם? תשובתי: לא ביקרתי אותם על ענייני הלכה אלא על הליכות, טאקט ובעיקר על (אי) הבנת תפקידם (להבנתי) ובעיקר, על מה שלא עשו, במקום שהיה ראוי, לענ"ד, שיעשו).
כך או כך, אני בהחלט חש שאותו טבח נורא וכל מה שמתחולל אחריו, ובראש ובראשונה, התנהלות המערכת הפוליטית, מביאים אותי לשינוי קונספציה. אין יותר פרות קדושות. אין מי שחסין משאלות, מביקורת. גם אם אני מחזיק מעצמי כהדיוט או תם בתחומים שונים, לא נורא. "את פתח לו". אף אחד לא מת משאלה אידיוטית, רבים מתו או נפגעו מכך ששאלות פשוטות לא נשאלו. ואם אני מרשה לעצמי כך, חברי כנסת ועוד חברי הקבינט המדיני-ביטחוני – על אחת כמה וכמה, שלא רק רשאים, אלא גם צריכים לשאול שאלות, עדיף ענייניות.
מודה, כמו רבים, גם אני מתחיל לנוע באי-נוחות על הכיסא כאשר אני שומע/קורא ציוצים של החברים בן גביר את סמוטריץ' בעניינים שונים, שנראה (אם נבחן את קורות החיים שלהם) כי הם לא בדיוק עובדים בתחום המומחיות שלהם. ועוד יותר אני לא מתחבר אליהם, כאשר השאלות/הביקורות מלוות באיזושהי 'מכה מתחת לחגורה' או הטפת מוסר למישהו, שלא רק בגיל אלא גם בתרומתו המעשית לקידום המדינה הזו (ולא אחת תוך חירוף נפש) משיג אותם שנות דור קדימה. וכפי שהבנתם, זה מביא אותי לשאלות/המתקפות שלהם כלפי הרמטכ"ל בישיבת הקבינט בשבוע שעבר, לפחות כפי שפורסם.
אז כן, בעיניים שלי מותר לשאול שאלות גם את הרמטכ"ל, אבל מתוך כבוד ענק כלפיו, ולא מהתנשאות. גם לא לשחק משחק כמו שלטעמי שיחקה השרה סטרוק בשאלתה ה'תמימה' ביחס לטייסים. תפקידם לשאול, תפקידו לענות (גם אם לא אהב את השאלה), ושכל אחד יעשה את העבודה שלו. ובעיניים שלי תפקידו של רה"מ לנהל את הישיבה בצורה מכובדת תוך שמירה על כבודם של הרמטכ"ל והשרים, ולא להיות עציץ בדיון. להבנתי הצנועה, בסמכות הרמטכ"ל למנות צוות שיתחקר מבצעית (להבדיל מחקירת מחדל הקונספציה וכדומה), בסמכותו לקבוע מי יבדוק, הם זכאים לשאול, הוא לענות – ופה זה אמור להסתיים.
בעיניים שלי, הבעיה היא בשלושה דברים: ראשית, מלכתחילה כשהשניים פותחים את הפה, כל מנגנוני ההגנה של הנשאלים והנוכחים נכנסים לכוננות-על (הו כלקח מהתערבות שלהם בעבר והן משאלת המניע שלהם לשאול ולהקשות), ומכאן החשדנות ביחס לכנותם; שנית, ההדלפות מהקבינט (נתניהו הודיע כי יטפל בעניין. לענ"ד, רק פוליגרף למשתתפים ולכל עוזריהם, לא פחות. ושהבוס נתניהו יהיה הראשון, כדוגמה); ושלישית – העיתוי. המלחמה נמשכת ונמשכת, וברור כשמש שיש לא מעט מה לתקן גם בצבא. זה בדיוק המנדט שקיבל הצוות הזה. הרי הצוות לא בא לבדוק את מחדלי הרמטכ"ל וראש אמ"ן, אלא לבדוק כשלים מבצעיים של ערב 7 באוקטובר ובאותו יום מר ונמהר, ולהציע מה לתקן, כשהמלחמה עדיין בעיצומה. יש משהו חשוב מזה? אכן, אולי אפשר היה למצוא מועמדים מתאימים יותר מחלק האנשים שבחר הרמטכ"ל. למשל, כאלה שלא נלחמו כתף אל כתף בעבר עם הרמטכ"ל ועם הצונה הבכירה כיום. בהחלט ניתן לתהות על הבחירה באלוף במיל. זאבי פרקש שבמאבק הציבורי ערב המלחמה היה ממובילי הקריאה לסרבנות. בהחלט בעייתי, יכול היה להיות אחרת, וחבל, לפחות בהיבט של אימון הציבור.
ונקודה, אולי חשובה יותר: הרמטכ"ל הרצי הלוי עומד כבר 3 חודשים בראש מערכה צבאית מורכבת ביותר, ועוד לא רואים את הסוף. תנו לו לעבוד. די עם רעשי רקע, יש לו די והותר מאלו.
משהו טוב
הסכמתו של רה"מ נתניהו לבחירה בפרופ' אהרן ברק, לשעבר נשיא בית משפט העליון, לייצג את ישראל כאחד מ-15 השופטים בבית הדין הבינלאומי בהאג, בתביעה שהגישה נגדנו דרום אפריקה ואמורה הייתה להידון אתמול, יום חמישי, היא מפתיעה ביותר, נוכח הביקורת הצולבת שחטף אותו אהרן ברק מצד רה"מ עצמו, כמו גם משריו (אותו אמסלם, לדוגמה, אמר שמקומו של ברק בבית הסוהר), מהמחנה המשפטי השמרני, מהימין האידיאולוגי ועוד.
דומני שיש קונצנזוס שחלק מהעליהום עליו לאורך השנים, הרוויח אהרן ברק ב'זכות'. ב'זכות' האקטיביזם השיפוטי שלו, המהפכה השיפוטית שיצק בישראל בכל הקשור ליחסים שבין הרשות השופטת למחוקקת. יחד עם זאת, אין חולק על הבנתו המשפטית העמוקה והידע הנרחב שלו, דבר שמוצא ביטויו בהכרה הבינלאומית הרבה שיש כלפיו. זו הסיבה שבחרו בו לייצג את ישראל בבית הדין הבינלאומי, מה שנראה כבחירה מעולה. העובדה שנתניהו הסכים לכך ולא חשש מהעליהום מהבייס שלו, היא לא פחות מנקודת אור ממש בהתנהלותו. שאפו. ולוואי ששיקולים ממלכתיים מעין זה יוסיפו להיות המצפן שלו גם בהחלטות האחרות שיקבל. ויש הרבה כאלה.
בהערת אגב: בחלק מכתב התביעה מובאים ציטוטים של שרים בישראל על מה צריך לעשות לעזתים וכדומה, כראיה ל'פשעי המלחמה' לכאורה של ישראל. כמה עצוב שתשוקה של שרים בודדים ל'צומי' גורמת לישראל נזק בקהילה הבינלאומית.
וכמה לא מפתיע, מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. ח"כ עופר כסיף חתם על עצומה נגד ישראל, התומכת בתביעה שהגישה דרום אפריקה בגין "רצח עם" בעזה לבית הדין הבינלאומי בהאג, ואף הוסיף ברשתות החברתיות שהממשלה מבצעת בשם העם "פשעים". יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ח"כ עודד פורר, אסף 70 חתימות מחברי כל סיעות הכנסת במטרה להביא להדחתו של ח"כ עופר כסיף מכנסת ישראל. הגיע הזמן. וחופש ביטוי, תשאלו? יש גבול, אענה.
ראייה שטחית
ביום שלישי בבוקר החל הרס נרחב של מבנים בנקודות התיישבות יהודיות (בלתי מוסדרות) במזרח גוש עציון. ההריסה בוצעה בניגוד להנחיית השר בצלאל סמוטריץ', בכובעו כשר במשרד הביטחון, לאחר שלדבריי מקורביו, אלוף הפיקוד החליט להגדיר את ההריסה כאירוע עם דחיפות ביטחונית מיידית ובכף עקף לכאורה את סמכותו של השר סמוטריץ' כדי לקבל את אישורו של שר הביטחון גלנט. ח"כ טלי גוטליב מיד קראה לסמוטריץ' להתפטר ממשרד הביטחון: "אם אלוף הפיקוד מצפצף על החלטתך שלא להרוס נק׳ התיישבות, ומכבס את זה תחת דרישה בטחונית, זה הזמן להתפטר. מדיניות הרס מאחזים רק נעשה גרוע יותר ועוד בזמן מלחמה", צייצה. בעיניים שלי, אם מחפשים סיבות למה על סמוטריץ' להתפטר מהממשלה, אפשר למצוא. אבל ענייני ההתיישבות ביו"ש, הם בטח לא סיבה טובה לכך, להיפך, ובגדול. תרומתו לענייני הביטחון והתנועה ביו"ש, גדולה מאוד, ויעידו על כך ראשי היישובים. דרישתה, בעיניים שלי, מוכיחה על ראייה צרה כקוף המחט.
ברוכים אתם בשובכם
הרבה מאוד (מאוד) חיילי מילואים שוחררו באחרונה לביתם, להירגע מהלחימה שעברו ולאגור כוח להמשך הלחימה בעזה, ומי יודע, אולי גם בצפון.
רבים מדווחים על קשיים ב'החלפת הדיסקט': קשיים להיכנס ל'נעלי הבית' שעזבו בבית עם האישה והילדים עם גיוסם למלחמה (בינתיים הכללים בבית השתנו מכורח הנסיבות: קושי רגשי במעבר מהלחימה ומהמראות בשדה הקרב לנינוחות המתבקשת בבית, וכדומה), קשיים לחזור לעבודה שהייתה, ועוד ועוד.
הרושם הוא שייקח עוד זמן ארוך עד שהלוחמים ייכנסו לשגרת החיים שלהם באזרחות (ואז שוב ייקראו להילחם…). מה שכן, ולמרבה הצער, ברשתות ובחלק מהתקשורת חזרנו כבר ל-6 באוקטובר.
נגע לליבי פוסט שכתב איתי גיטלר, כדלקמן. לצד ציטוטים מהתקשורת כמו: "גנץ וגלנט סירבו להצעת נתניהו להופיע לצידו הערב בהצהרה", "סטרוק: האם זה הנכון שיש טייסים שמסרבים להפציץ מצפונית ולא נותנים גב לחיילים בשטח", "השר מיקי זוהר: נמשיך ברפורמה המשפטית לאחר המלחמה", "בית הספר למדעי המחשב באונ' ת"א למרצים: להימנע מלהגיע לכיתות עם דסקית חטופים או כיתוב 'ביחד ננצח' כי זה עלול לגרום לשיח על המלחמה ולתגובות קשות", הקריקטורה מ'שביעי' ולעומתה אחרת מ'הארץ', ועוד – כותב גיטלר: "תגידו, אנשים בעורף, בשביל מה שלחתם אותנו להילחם? בשביל מה יצאנו למעל 90 ימים מחוץ לבתים? בשביל מה אנחנו מסכנים את החיים שלנו? בשביל מה הבתים שלנו מתפרקים כשאנחנו אי שם? בשביל מה אנחנו זורקים תואר, עסק, עבודה לפח? כל זה בשביל שתחזרו לטינופת שלכם מ-6 באוקטובר? לא למדתם כלום? אין לכם טיפת בושה?". סוף ציטוט.
כל מילה בסלע. אני מביא את דבריו ומבין שגם לי, כולל בטור זה, יש עוד על מה לעבוד.
