הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)במוזיאון של ליידן בהולנד ישנו פפירוס מצרי המאשר את עובדת המכות שירדו על מצרים. הפפירוס אשר נכתב ע"י מצרי בן אותה התקופה בשם איפובר, נרכש בשנת 1828 על ידי המוזיאון ומספרו הקטלוגי 344. הפפירוס כתוב על שני צדדיו, והוא מכיל שבעה עשר עמודים. פרופסור עמנואל וליקובסקי הוא זה שעמד על הדמיון שבין תיאורי המצרי איפובר לבין הנאמר בספר שמות. "מרוח הדברים של הכותב המצרי ניכר בעליל שאין הוא כותב שירה או נבואה כל שהיא לעתיד, אלא תיאור עצוב וכואב של מאורעות יוצאי דופן, אסונות שקורים לעם המצרי, שהוא עד להן". לדעת הפרופ', תעודה זו שייכת בדיוק לתקופת יציאת מצרים, עפ"י התאריך המקובל ביהדות, ופפירוס איפובר הוא דיווח מן השטח.
המדרש שואל "למה לקו תחילה בדם?" ומשיב "…מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר ד' אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו.." (רבה ט' ח'). זהו טעם חינוכי שעניינו שלילת עבודת האלילים, הכאת היאור מערערת את היסוד האלילי בחייהם של המצרים. הנה התברר שהאלוהים שחשבוהו המצרים כאלוהים חיים, התגלה כנהר מת, הממית את הדגה שבו "והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר" (שם ז' כ"א). במדרש אחר נאמר "מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר, 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לפיכך דן את המים אשר ביאור" (משנת ר' אליעזר י"ט), עונש המוכר בשם "מידה כנגד מידה". היאור אליו הושלכו ילדי ישראל, נקם את נקמתו, המים אליהם הושלכו ילדי ישראל, שינו מראה, והסגירו את מעשיהם. טעם נוסף למכה זו "לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" (מדרש "לקח טוב", תהילים ע"ח מ"ד). הרב יעקב מדן הוסיף וביאר שילדי ישראל שהושלכו ליאור, היו קןרבן ומזון לתנינים, שהיוו את אלוהי מצרים כמופיע ביחזקאל, "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", ומכת הדם, נקמה מן התנינים ומעובדיהם את נקמת הילדים היהודים שהושלכו אל פיהם (כי קרוב אליך, עמ' 103).
כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"?
הגמרא במסכת סנהדרין קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן, אם גוי מאיים על יהודי שיהרוג אותו אם לא יעבור עברה, על היהודי לעבור את העבירה ולא להיהרג. האיסור לרצוח חורג מכלל זה ו"ייהרג ואל יעבור". הגמרא שואלת מנין? ומשיבה סברא "…מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (סנהדרין ע"ד ע"א). ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט "סברא הוא".
סברא זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות, מה יהיה הדין במקרה בו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)? בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים. אחד המקורות עליו נסב הדיון, הוא היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט). ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר, במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר, והאם עצמה, או אדם אחר מותרים בהריגת העובר (הגאון ר' ישעיה פיק, נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט, מבוא, והחזון איש הערות על חידושי ר' חיים הלוי, פ"א מהל' רוצח ה"ט). אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדין איסור רציחה בעינו עומד, וכי "פיקוח נפש" אינו מתיר איסור זה, אלא ההיתר להרוג עובר כדי להציל את האם נובע מהיותו "רודף" המסכן את חיי האם (נו"ב שם, וכן הגר"ח בריסק ושכן נראית דעת הרמב"ם).
לשאלה זו השלכות גם לנושא "קצירת איברים"- כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"? הרב שאול ישראלי שסבר שבהעדר סברת "מאי חזית", אין איסור "שפיכות דמים", וחילק בין שני מצבים, האחד, כפוהו אחרים להרוג, שרשאי להרוג כדי להינצל במקרה שדמו "סומק טפי", והשני, ליזום רצח כדי להינצל, שאז גם בהעדר סברת "מאי חזית", אסור לבצע רצח יזום כדי להינצל! (תקרית קביה, התורה והמדינה ה'-ו (תשי"ג תשי"ד) ע"א-קי"ג).
