על כבודו של מנהיג שאיני מסכים לו

פרשת וארא עוסקת בניסיונות של משה להביא לשחרור בני ישראל ממצרים. המשימה אינה פשוטה ואל מול בקשתו של משה עומד מלך מצרים, 'מלך רשע' בהגדרתו של הרמב"ן שאת הנהגתו האנטי ישראלית הוא סיכם במשפט הבא: "פרעה ברשעו עשה לישראל רעות גדולות  חינם".

לצד קביעה זו וקביעות אחרות בחז"ל אשר יש בהן כדי להעיד על אכזריותו ורשעתו של פרעה, אנו מוצאים מדרשי חז"ל הקובעים שהאל ציווה את משה ואהרון לחלוק כבוד לפרעה. כך למשל בניסיון להבין את הפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמור ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", מנסים חז"ל להבין מה טעם כאשר האל מדבר עם משה ואהרון הוא מדגיש את העובדה שפרעה 'מלך מצרים' וכי ראוי פרעה לתואר מלך אם מתנהג הוא בצורה אכזרית, מלשון הכתוב מדקדקים ודורשים חז"ל: "אמר להן הקדוש ברוך הוא היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות, אף על פי שאני צריך לעשות בו את הדין, וכן עשה משה". ובמקום אחר אנו מוצאים בהקשר של פרעה: "מלך הוא והסבר לו פנים". עוד מוצאים אנו במקום אחר במדרש שהאל משווה את מעמדו של מלך בשר ודם למעמדו של האל, וכך אנו קוראים: "אמר הקדוש ברוך הוא הוי מתיירא ממני ומן המלכות. הוי חולק כבוד למלכות".

מסממני המלכות המובהקים הוא 'הכבוד'. בתלמוד אנו מוצאים: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל…אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים ומזלות". ובמקום אחר מוצאים אנו שמותר להיטמא למת לקראת מלכי ישראל, וכך הוא לשון התלמוד: "מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל…אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים ומזלות"

הרמב"ם בהלכות מלכים קובע: "כבוד גדול נוהגים במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם". כל כך גדול כבוד המלך שקובע לנו: "רבי יודן אמר: כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה". ורבינו בחיי מחדד ומשמיע לנו: "היראה מן המלך הוא בכלל יראת השם כי הוא יתברך צווה בכך". לפי רבינו בחיי 'כבוד המלך' הוא חלק 'מיראת השמים' והירא שמים צריך לירא מן המלך. בטעם חשיבותו הרבה של כבוד המלך, משמיענו הרב צבי הירש חיות, המהר"ץ חיות, "המלך כולל כל האומה ובו תלוי טובת המדינה".

החובה לנהוג במלכות כבוד, מעוררת את השאלה האם מלך 'רשע' מלך שאינו הולך בדרך הראויה, האם גם לגביו חלה החובה להיזהר בכבודו? עקרונית מהמקרא של פרעה ניתן להכריע ולומר שהתשובה היא חיובית, וגם מלך שאינו ראוי לכבוד מחמת רשעותו והתנהגותו הלא ראויה, יש לכבדו. אולם ניתן להניח שכבוד מלכים הוא דווקא במלכים שאינם מישראל. אולם מלכי ישראל ככל שאינם פועלים בדרך הישר אינן ראויים לכבוד. כדי להשיב על דילמה זו מעניין ליתן את הדעת על יחסו של אליהו הנביא למלך אחאב.

לפני שניתן דעתו ליחסו של אליהו לאחאב יש להקדים שאחאב נתפס כמלך בעייתי מלך שעשה הרע בעיני האל, כלומר  דמותו של אחאב אינה נקשרת עם דמות המלך האידאלי כפי שהוא משתקף במקרא. כך למשל מסכם המקרא את תקופת מלכותו של אחאב: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'". ובמקום אחר אנו מוצאים: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו". בתלמוד עומדים על מאפייני תקופת מלכותו ומסכמים אותה באופן הבא: " אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה, והשתחווה לה". עוד מוסיף לנו התלמוד וקובע אחאב "שכתב על דלתות שמרון: אחאב כפר באלהי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלהי ישראל". והנה ועל אף הקדמה זו אנו מוצאים מקרא שמתאר את יחסו של אליהו הנביא לאחאב. וכך מעיד הכתוב: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מותניו וירץ לפני אחאב עד בואכה יזרעאלה". בהתאם לכתוב הרי שאליהו הנביא משנס מותניו ורץ לפני מרכבתו של אחאב, מכאן מוכיח התלמוד את העקרון: "לעולם תהא אימת מלכות עליך". העקרון התלמודי אינו מבחין בין מנהיגים, ודקדוק בלשון חז"ל מלמד שלעולם כלומר תמיד תהא אימת המלכות עליך, בין אם מדובר במנהיג שמעשיו ראויים ובין ם מדובר במנהיג שמעשיו פסולים ואינם ראויים. רום התפקיד מחייב את כבוד המלכות. עיצומו של תפקיד הוא זה שמקנה את הכבוד, מכאן שהשאלה האם מנהיג ראוי או לא אינה רלוונטית לחובה לחלוק כבוד למלך.

ובשו"ת חתם סופר, אנו מוצאים קביעה עקרונית ולפיה: "אמנם מחויבים אנחנו עדת ישראל לאחוז במצווה רבה הגדולה הזאת מצות כבוד המלך ביתר שאת ויתר עוז על כל העמים אשר היא מצות כללות שכליות ונימוסיות לנהוג כבוד במלך אשר במשפט יעמיד ארץ נוסף עלינו מצוה שמעיות בתורתנו הקדושה כי הקדוש ברוך הוא צווה את משה רבינו…על פרעה מלך מצרים לנהוג בו כבוד ואם הוא הרשיע לעשות עמנו רעה ואלי' הנביא רץ לפני אחאב אשר הי' עובר על כל התורה ואפילו הכי חייב לנהוג בו כבוד גדול כי היא מצוה שמעיות לא רק שכליות והעובר על זה הוא אצלינו כמי שלא הניח תפילין ואם זה במלכים רשעים עריצים מה נעשה יקר גדולה לקיסר חסיד אשר אנחנו והרבה רבבות בישראל חיים בצלו והוא להם למגן ומחסה ומסתור נותן להם יד ושם להחזיק מעוז תורתם ודתם אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו לא יספוק לנו להלל ולשבחו על ריבוא טובותיו עמנו ומי זה האיש אשר יקל בעיניו מצוה הגדולה הזאת ומחק החיוב להוסיף אומץ בכל מיני הידור ויופי האפשרי לפי השג ידינו להרבות כבודו כי רב ושבחו כי עצום".

מתשובתו של החתם סופר עולה כי שקולה החובה לכבד את המלכות כמצוות הנחת תפילין, ומי שאינו מכבד את המלכות כאילו לא הניח תפילין, עוד ניתן ללמוד מהתשובה שהחובה לכבד אינה פונקציה של השאלה מה טיבו של המנהיג האם ראוי הוא לכבוד או לא, האם מעשיו כשרים והאם מסכים אני לעמדתו אם לאו. שאלות אלו נדחקות הצידה ואת מקומן צריכה לכבוש החובה לנהוג בכבוד המלכות.

מכאן לימינו אנו, בחברה מקוטבת ומשוסעת צריכים אנו לתת דעתנו על כבודם של מנהיגים הגם שאיננו מסכימים להם ולדעתם, גם מקום שסבורים שאלו אינם ראויים לתפקיד או שחוטאים הם לתפקידם. משנכתר כתר לראשם, ומשנבחרו בבחירות דמוקרטיות, מחויבים הכל בכבודם. ודוק כבודם אין משמעותו שלא ניתן לחלוק עליהם כפי שחלק משה על פרעה או כפי שאליהו לא אימץ את פועלו של אליהו, אולם מכאן ועד לבזותם, לקללם או לפגוע בכבוד ארוכה הדרך והדבר אינו רצוי שכן, וכבר למדנו "לעולם תהא אימת המלכות עליך", לעולם אינו מותיר שיקול דעת האם לכבד או לא, פשוט כבד.

(וארא תשפ"ד)