הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')7/10 נחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל כיום הטראומה הלאומית של התקפת חמאס. 7/10 נחקק גם בהיסטוריה של מצרים הקדומה כסימנה של פרשת "וארא", בה מופיעות 7 מתוך 10 המכות. שבעה מבצעים ביצע צה"ל ברצועת עזה מאז ההתנתקות, אך האויב העזתי המשיך להתעצם ולהקשות עורפו. שבע מכות היכה ה' במצרים בפרשת "וארא", והאויב המצרי המשיך להתעצם ולהקשות את ליבו. בתום 100 יום ללחימה, כמו בסיומה של הפרשה, לא ממש רואים אור בקצה המנהרה.
כך היה גם בסיום הפרשה הקודמת, פרשת "שמות", כאשר התגובה לפניית משה ואהרון אל פרעה הייתה החרפת הגזרות. לרגע נראה שעורכי הפרשות בחרו לסיימן, כמו, להבדיל, בסדרות סרטים, בהן כל פרק מסתיים בשיא המתח, כשהגיבור נמצא במצב ביש ללא מוצא, וכך הצופה נותר דרוך שבוע שלם עד הפרק הבא. אולם, כיוון שהתורה איננה סדרת מתח, וכיוון שהגיבור שלה הוא בורא עולם בעצמו, שהוא כל-יכול ואת ישראל הוא רוצה לגאול, שומה עלינו לשאול: מדוע בחר הקב"ה בתהליך כל כך ממושך, הרצוף, לכאורה, כישלונות, שבו הכול הולך לאט ונתקל בבעיות? לשם מה נדרשו עשר מכות, המהולות בתקוות ובאכזבות ויוצרות פרפורי בטן וספקות, הרי אין מעצור בידיו להושיע ולהוציא את בני ישראל ממצרים במכה אחת?
דומני, שמה ש-ה' רצה ללמדנו הוא בדיוק זאת: ישועה לאומית לא באה מהר ובקלות. אפשר לשנות את המציאות, אבל זהו תהליך שדורש סבלנות. כדי לשנות מצב לאומי יש להתקדם בהתמדה ובזהירות, ולהתרחק מן הפזיזות.
אל לנו לצפות לאינסטנט גאולה, כי דרכה לבוא בבישול איטי ומתמשך ואורה בוקע קמעא קמעא
בסוף פרשת שמות לא רק בני ישראל הביעו זעם ותסכול, אלא אף משה הרים ידיים, אל ה' כמובן, ושאל: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה… וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".
תגובת ה' לתלונת משה הייתה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶֽעֱשֶׂה לְפַרְעֹ֑ה", וחז"ל פירשו זאת כנזיפה במשה רבנו ואמרו: "'עַתָּה תִרְאֶה'" – במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים… מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא ייכנס לארץ" (שמ"ר, ה, נג). מה הקשר בין יציאת מצרים למלחמות כיבוש הארץ, ומדוע משה כבר עתה נענש שלא ייכנס לארץ? נראה שה' אומר כאן למשה: "אם בתהליך המהיר יחסית של יציאת מצרים, שנמשך שנה אחת בלבד, אתה מאבד סבלנות ואורך רוח, בוודאי לא תוכל להוביל את עם ישראל במלחמת כיבוש הארץ שתימשך שבע שנים."
בפתיחת פרשתנו ממשיך ה' בנזיפה למשה, שבניגוד לאבות, שהמתינו שנים רבות למימוש הבטחות ה' "ולא הרהרו אחר מידותי", משה אחרי זמן קצר זעק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה?" (סנהדרין קיא, א). בעקבות קוצר הרוח של משה ובני ישראל, מודיע ה' למשה שגאולת ישראל ממצרים תתנהל כתהליך בן חמישה שלבים, הנקראים לשונות גאולה: "וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי, וְהֵבֵאתִי". בכך מודיע להם ה' שאל להם לצפות ליציאה מהירה מצרה לישועה, אלא עליהם להמתין בסבלנות ובתפילה לתהליך רב-שלבים ארוך ומתמשך.
בתהליכים של יציאה מצרה לישועה יש בדרך כלל כמה שלבים. כך, לדוגמה, במישור האישי חייל שנפצע או אדם שחלה במחלה קשה, יקבלו בשלב ראשון טיפול אגרסיבי להצלת חיים, לאחר מכן יעברו תקופת ריפוי ממושכת המתמודדת עם המחלה, ובשלב השלישי יעברו לתהליך שיקום ארוך שמאפשר חזרה לחיים. בדומה לכך החלה המערכה הנוכחית, מיד אחרי הטראומה, בטיפול אגרסיבי מהאוויר, המשיכה בתקופת ריפוי המתמודדת עם כוחות החבלה, ובשלב השלישי יש צורך בשיקום ארוך, שיאפשר חזרה לחיים שקטים ובטוחים.
משה רבנו הכיר בוודאי היטב את הכלל: "אין ייאוש בעולם כלל". לפיכך הוא לא מתייאש, אלא חוזר פעם אחר פעם על אותה רוטינה של התראות, אזהרות ומכות עקרות, עד שלבסוף הן מובילות לגאולה מופלאה. מאז ועד היום עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, ולא מתהליכים התובעים סבלנות רבה. ההליכה אל הארץ המובטחת נמשכה ארבעים שנה, וכדי לשוב אליה לאחר חורבן בית שני נדרשנו לתקווה בת שנות אלפיים.
אכן בסבלנות יש גם סבל, אך זהו מחיר הכרחי שיש לשלם בכל תהליך שינוי משמעותי ומשתלם. מי שמפנים את המסר של ההיסטוריה היהודית מפרשת "וארא", יכול לראות ניצוצות של בשורה גם באפילה. אל לנו לצפות לאינסטנט גאולה, כי דרכה לבוא בבישול איטי ומתמשך, ואורה בוקע קמעא קמעא.
