הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כיצד אני מלמד את עמדתי בסוגיה הנתונה במחלוקת הלכתית? אני פותח בהתכוונות לברר את אמיתתה של תורת אמת, וחס ושלום לא לגלות פנים שלא כהלכה; ממשיך בהצגת הנושא ובדילמות העומדות על הפרק; ומנסה להקיף את כל ההיבטים של השאלה.
מניסיוני למדתי שהשלב הבא המסייע כל כך הוא להציג קודם כל את מה שמוסכם בין הצדדים שהתדיינו בשאלה זו – גם בשל העובדה כי לרוב מה שמוסכם מרכזי מאוד וחשוב יותר מאשר מה שנתון במחלוקת, וגם כמטרה חינוכית, כדי להרגיל את הלומדים כי לא מדובר חס ושלום בפילוג או בעוינות, כי אם בחכמים שיש להם שורש משותף, ומשם הצמיח כל אחד את דרכו ההלכתית.
בשלב הבא אני מלמד היטב כאילו האמת נמצאת לחלוטין בכל אחד מהצדדים, ומתאמץ מאוד להביא את הראיות החזקות לטובת כל אחד מהצדדים, את הקושיות שהוא מקשה על הצד השני, ואת התשובות שיש לו כלפי הטענות והמקורות שאינם מתיישבים יפה עם שיטתו.
רק אחרי שעשיתי את כל אלה, אני מתיר לעצמי לבאר מפני מה בחרתי ללכת בסופו של דבר באחת מן הדרכים, מדוע אני שולל את השנייה, ובד בבד מנסה לכלול בדרך שבה הלכתי את המיטב שנמצא מהדרך השנייה, ולרוב לא שוכח לציין כי לא ניתן לומר שהדרך האחרת אינה לגיטימית, אלא שלדעתי הדרך שבה אני הולך מכוונת יותר ומיושרת יותר.
לא על עצמי באתי לכתוב, כי אם את המצוקה הגדולה ביחס לאופי הדיון הציבורי בכל שאלה שנתונה במחלוקת בעולם שבו אנו חיים. למה אי אפשר שכך יתנהלו הדברים גם ביחס לכך?
אדגים זאת באחת השאלות הנתונות עתה במחלוקת ציבורית, ולאו דווקא במרכזית שבהן, כדי שלא לעורר אמוציות מיותרות – ההליכה להאג. כל כך היה יותר טוב לו היינו פותחים בתפילה משותפת שנכוון כולנו לדעת אמת, ולמצער רק בהצהרת כוונות שבאנו לעשות טוב בדיון. שהיינו מסכימים ראשית על הדילמה ומהן השאלות שעליהן כל עמדה צריכה לענות, ולהקיף היבטים רבים של השאלה, האם ללכת להאג ואת מי לשלוח. בשלב זה לא צריכה להיות מחלוקת, כי אם דווקא הסכמה שעל כך צריך הדיון לנסוב.
בדיון יש להציג קודם את מה שמוסכם בין הצדדים, לרוב זה הנושא החשוב יותר מהנושא השנוי במחלוקת
ממשיכים באמירה במה הצדדים השונים מסכימים, ביחס לחוק הבינלאומי, היחס לפשעי מלחמה וכדו', ובעיקר – ברצון לעשות טוב לעם ישראל. ממשיכים בהצגת העמדות השונות, הקשיים שעליהן והראיות לטובתן, הטיעונים שהם מתבססים עליהם, והאפשרות לדחות את ההתקפות עליהם. ואז אכן יש מקום גדול להבהרת הבחירה של כל צד בדרכו, הסיבות שהוא עשה כך, הניסיון שלו לכלול את המיטב מהעמדה האחרת, וכמובן – התייחסות לשיטה שהוא דוחה כאל שיטה שראוי לדחות, אך לא ביחס בז ומזלזל, השולל את הלגיטימיות של עצם קיומה.
האם זו נאיביות? האם הדבר אינו ניתן? אכן, אם מדובר במאבקי כוח ושליטה – אף אחד לא יבזבז את ההזדמנות הגדולה לנעוץ דבר מה ארסי ועוין, מבטל ומזלזל, מסלף ומגחיך בצד השני, כי אין מדובר באמצעים אלא במטרה מכוערת שהיא להפיל את הצד השני. אולם, כשנקום מחדש ונרצה לבנות חברה שמבקשת לעשות את הדבר הנכון, דווקא מתוך חופש דעות וריבויין, ותרבות מחלוקת שהיא מהבסיסית ביותר בעולמנו, אז המסלול הזה יהיה מובן מאליו ואף לא כל כך ארוך.
ובינתיים? בינתיים יכול כל אחד לנהוג כך ברמה האישית. לא בהטרחה. יכול כל אחד לפתוח ברצון להיטיב, בתיאור קצר של הסוגיה העומדת על הפרק כפי שהיא מצטיירת בעיניו, בהצגה הוגנת של העמדה של הצד השני ושל העמדה שלו, ואז גם לומר באופן חד וברור באיזו עמדה הוא תומך ולמה, ואם יתאפשר לו להכיל בתוך עצמו גם ניצוצות מהצד השני – עוד יותר טוב. האם לא יהיה זה יותר נכון, לפחות כמוסר אישי, לנהוג כך?
