פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)עיון בפרשיות השונות בספר שמות מלמד כי הכרתו העצמית של משה רבנו במוגבלותו הפכה אצלו למין "תעודת זהות" שנייה. הוא חוזר עליה שוב ושוב. כך בפרשה הקודמת (ד, י) "לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי", וכך בפרשתנו: "הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה?" (ו, ל).
לנוכח תוצאות המפגש הראשון של משה רבנו עם פרעה, תיאור זה אינו מפתיע. אחרי שנטל על שכמו את משימת השליחות, הולך משה לפגוש את פרעה. מלווה באהרן אחיו, כולו מלא עזוז וגבורה, מתייצבים השניים לפני פרעה ומצווים עליו: "כה אמר ה': שלח את עמי ויחוגו לי במדבר!" (ה, א). לרגע היו בטוחים שדי בהזכרת שמו של הקב"ה, וכבר פרעה יציית להם.
אכן, שוד ושבר. התוצאה הייתה שונה לחלוטין. קטסטרופלית ממש. פרעה מנפנף אותם בהבל פיו, ואינו מניד עפעף. במקום להגיב באופן ענייני על הבקשה, ולהסתפק בדחייתה, בלשון דיפלומטית רכה, פרעה מתבטא בגסות רוח השמורה למנהיגים החושבים שהם כל יכולים, של 'אני ואפסי עוד', 'אין עוד מלבדי', מתרברב ומשיב תוך גילוי חוצפה כלפי שמיא (שם, ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה'! וגם את ישראל לא אשלח!".
משה ואהרן מנסים שוב. "אלקי העברים נקרה עלינו", הם ממשיכים. אבל פרעה בשלו: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם!" (או בקיצור, בלשון העם, 'תפסיקו לבלבל לי את המוח').
לא רק שהשליחות לא הועילה. היא הזיקה, הרעה את המצב, והמיטה על בני ישראל הכבדת עוֹל נוספת. לא ייפלא אפוא שסופה, במפגש טעון מאד בין משה ואהרן לבין שוטרי ישראל המוכים, המטיחים בהם: "הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו".
ניתן לשער מה התחושה שקיננה בליבו של משה רבנו, לנוכח כפיות הטובה של עמו
במצב דברים זה, אין פלא שמשה סופק את כפיו, מגלה סממני ייאוש, ומטיח דברים קשים כלפי מעלה (ה, כב-כג): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך!".
הקב"ה שב ושולח את משה, אך הפעם אל בני ישראל: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' ".
עוד לא אבדה תקוותנו. ארוכה הדרך לחירות. יש חזון. אסור להתייאש.
למרות המכה שספג, משה, עבד ה', ממלא גם הפעם את השליחות בנאמנות. אך גם הפעם, הגם שהדברים מכוונים כלפי בני עמו, לא כלפי פרעה הרשע, הוא סופג מכה קשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה. מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
לעם אין סבלנות. הוא רוצה גאולה כאן ועכשיו.
העם אינו יכול – או שמא לא מוכן כלל – להקשיב למנהיגו. "ולא שמעו אל משה".
בטרם הספיק להתאושש, הקב"ה שב ומצווה עליו ללכת אל פרעה פעם נוספת. "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ." (שם, יא).
זאת הפעם כשל כבר כוח הסבל. משה "מסרב פקודה", וטעמו ונימוקו עמו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי! ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים"?
זעקתו מַכְמִירַת הלב של משה רבנו, הולכת מסוף העולם ועד סופו. טמונים בה הרבה כאב, צער ומכאובים, נימת ייאוש, אם לא כעס ותסכול. "אפילו אנ"ש-אנשי שלומי, בני שבטי, אינם מוכנים עוד לשמוע לי". וכל זאת, למנהיג ששם נפשו בכפו, ובמסירות נפש – העולה כדי סיכון חייו ממש – נטש את חיי השלווה בארמון המלך המצרי, יצא "אל אֶחָיו" וראה בסבלותם, ובמחיר סיכון עצמי "הציל עשוק מיד עושקו".
כך, מקל וחומר, כעת. לאחר שהגיע לגיל גבורות(!), נוטש משה את חיי השלווה של רועי הצאן במדין, בקרבת חותנו ובני משפחתו, הרחק מהמון בני עמו המשועבד במצרים, ויוצא למשימת חייו: הצלת עמו משעבוד והולכתו במדבר אל עבר היעד והייעוד, ארץ ישראל.
ניתן לשער מה תחושה קיננה בליבו של "אדון הנביאים" וגדול המעלה ככל שיהיה, לנוכח כפיות הטובה של עמו, העוצם עיניו מֵראות את החזון ואוטם אוזניו לשמע קול הגאולה המהדהד באוויר.
ברם, כאמור לעיל, משה רבנו לא מסתפק רק בהבעת התסכול של "בני ישראל לא שמעו אלי", אלא מוסיף ומתוודה על מוגבלותו-שלו, בביטוי המבטא כביכול דימוי עצמי נמוך: "ואני ערל שפתיים". הנני אדם עם מוגבלות שאינה בת תיקון. חסר ישע. מקרה אבוד.
אכן, תסכול אינו חזון. בכי ונהי אינם פתרון. ייאוש אינו תוכנית פעולה.
המשימה חייבת להתבצע, עד תום. וכך, תוך כדי דיבור, למרות אמירתו הקשה של משה, הוא מצווה ועומד, ביחד עם אחיו אהרן (ו, יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
ויושם אל לב: זאת הפעם הציווי אינו מכוון רק כלפי פרעה, אלא גם – וקודם כל – אל בני עמו: "ויצוום אל בני ישראל".
ללמדנו, שלא די בהוצאת בני ישראל ממצרים. צריך גם להוציא את 'מצרים' מתוך בני ישראל.
