החטיבה של המשכן וכליו נחלקת לשתיים. החלק הראשון כולל קבלת תוכניות וסקיצות מפורטות על אופן הכנת המשכן, והחלק השני עוסקות בביצוע.

בפרשת תרומה, בני ישראל מצווים על בניית 'המשכן' הגרסה המוקדמת והזמנית לבית המקדש ועד לבניית בית המקדש על ידי שלמה המלך. אך יש בהם כדי להציע מצע רעיוני שלם כיצד צריך להראות מרכז הפולחן המקודש. מהם הכלים שצריכים להיות במקדש, כיצד לבנות אותם, מאלו חומרים, באלו מידות ובכלל איך להרים פרויקט מעין זה.

מעבר לעובדה שהמשכן הוקם כבית זמני עד לבניין משכן הקבע, בית המקדש. הרש"ר הירש מוצא בהם שני מושגים משלימים. כלומר לתפיסתו של הרש"ר הירש עניינם הפנימי של 'המשכן' ו'המקדש' להוות תזכורת ליחסי המשלימים של עם ישראל. המקדש, עניינו קדושה, והוא מבטא את הקירבה של האדם אל האלוקים. המשכן לעומת זאת מבטא הסיוע של האל ושמירתו על 'שגשוג כל חיינו הפרטיים והציבוריים.

מתוך הקביעה שיש לראות במשכן מעין מיקרוקוסמוס של ההוויה והדרך הראויה לניהול חיינו. אבקש לעמוד על שניים מכלי המשכן. אך לפני כן נזכיר כי הכלים המרכזיים במשכן הם ארון הכרובים או ארון הקודש, שולחן הפנים, מנורת המאור, המזבח והכיור. עיון בפרשת השבוע שלנו מלמד כי התורה פותחת בציווי על הקמת ארון הברית, הכלי החשוב ביותר בבית המקדש. ומיד לאחריו מופיע הציווי על הקמת השולחן. וכאן עולה השאלה מדוע מצאה לנכון התורה לסמוך את בניית השולחן עליו היה מונח לחם הפנים, לארון הברית, בו היו מונחים לוחות הברית.

כדי להשיב על שאלה זו נשוב לפירושו של הרש"ר הירש אשר משמיענו "שהשולחן כשלעצמו רק כסמל למקור הרווחה, כלומר אותו התחום של חיי האומה היוצר רווחה, התפתחות החיים החומריים של המדינה" למעשה בראייתו של הרש"ר הירש השולחן הוא 'תנאי היסוד של הרווחה בישראל'.

כאשר מתבוננים בדרכי בנייתו של השולחן המצוי במקדש, ובפרטים המרכיבים אותו, הרי שפרטים אלו אינם עיטורי סרק שכל תכליתם לשוות לפריט מראה יוקרתי, אלא פרטים אלו מקפלים בתוכם רעיונות. רעיונות אלו, לשיטתו של הרש"ר הירש כל תכליתם לכוון את האדם אל הרעיון של "אחווה, אהבה ועזרה הדדית". את 'עמודי השולחן' קושר הרש"ר הירש עם מושג המשפט. ראוי להם לדברים לבוא כאן בלשונם:

"יסודות המשפט – אלה הם עמודי הזהב היציבים והאיתנים התומכים בקני הזהב היציבים והאיתנים, שהם קווי התיחום בין האנשים המאוחדים באחוות הכלל – ועם זאת הם שומרים על עצמאותו של כל אחד ואחד ומגינים עליו מפני כל פגיעה או דלדול על – ידי הזולת. יסודות המשפט – אלה הם "קשות הנסך", אלה הם הקשות והמנקיות, הכלים התומכים והשומרים על הנקיון, אשר רק הם מאפשרים את מעשי החסד הנעשים מתוך שאר – רוח. ללא תמיכתו והבדלתו של המשפט – תתמוטט החברה האנושית ותיהפך להמון נטול – חירות וחדל – אישים, המון רצוץ ומנוון על – ידי האלימות וההשחתה. רק המשפט יוצר אישים בעלי נכסים משלהם, והחסד המתעלה לחובה במצוות ה' מפנה את הנכסים לטובת קיום הזולת תוך הפעלת הרצון החופשי. קשה לתאר ציור סמלי של מושג המשפט, שהוא ממצה יותר מן הסניפים והקנים שבשולחן – לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

רווחה ואחריות צריכה להיות מלווה ונתמכת בשתי מערכות משלימות. הארון ולוחות הברית, המסמלות את המערכת של החוק ודרכו של המחוקק, לעומת המערכת השניה, מערכת המשפט, שצריכה להבטיח את הדאגה לחלש, שכן "ללא תמיכתו והבדלתו של המשפט – תתמוטט החברה האנושית". ולכן לא די ביצירת נורמות יש צורך באפשרות שמערכת המשפט תדע לאזן את צרכי החברה באופן שהחברה לא תמוטט מהעומס המוטל על כתפיה ביחס לרווחת הפרט מחד, ומאידך להימנע מאפשרות שהפרט יתמוטט כלכלית, או לחילופין ובהיעדר אפשרויות לחיות בכבוד יפנה לאלימות או לפשע כדי להבטיח את חירותו.

תפיסת החסד מצויה הרבה בתורת ישראל, ומצוות רבות מטילות חובה על הפרט לסייע לחלש מבחינה כלכלית, מצוות צדקה, מתנות עניים, ביכורים, מעשרות ועל זו הדרך עוד הרבה מצוות. היה ניתן לסבור שהתורה אינה מצווה על תפיסה כללית שמבקשת לדאוג לרווחתו של הכלל. אולם ניתן למצוא גישות שמציבות את האחריות החברתית לא כתחום זניח וצדדי אלא כחלק מתנועה כוללת שמתיישבת עם המגמה הכללית של חיי אומה ישראלית חברתית טובה.

על רקע הדברים, ניתן יהיה להבין את דרכי הנהגתו המדינית של דוד המלך עליו מעיד הכתוב "וימלך דוד על כל ישראל ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו". התיאור של דוד המלך כמי שעושה "משפט וצדקה" הוא אינו ברור, כיצד ניתן להצמיד צדקה למשפט, שכן וכך שואל התלמוד במסכת סנהדרין, "מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט"?

משיב התלמוד:  "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה – שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו" כלומר דרך הנהגתו המדינית חברתית של דוד נעה על הציר של משפט מצד אחד, ומצד שני דאגה לחלש שיהיה לו מהיכן לשלם. זוהי אחריות חברתית רצויה.

הרמב"ן מסביר את סוד מנהיגותו והצלחתו של דוד על כך שעשה 'צדקה ומשפט', "ודוד המלך גבר על כל שונאיו ונתקיימה מלכותו בזה, שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו…שאפילו המלכים אין מלכותם מתקיימת אלא בצדקה"

ולא רק זו בלבד אלא הרב שאול ישראלי משמיענו "משטר חברותי, מלחמה בעוני ובבעיות חברתיות לא רק מתוך רצונם הטוב של יחידים, אלא בתור חלק מהכיוון הכללי של חיי חברה". כלומר משטר נכון ראוי צריך לתת דעתו על מצבם של הפרטים החיים בתוכה, ולדאוג בין היתר לרווחתו הכלכלית של האדם.

והראי"ה קוק מלמדנו שרק דרך דאגה לצרכים החומריים של פרטים יכולה להוביל לשיפור ההישגים הרוחניים: "שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבוא גם כן חיזוק להכוחות הרוחניים".

צא ולמד מסמיכות בניית ארון הברית במשכן, אל בניית שולחן הפנים, עד כמה שאלת הרווחה והאחריות החברתית היא חשובה. חשיבותה משמעותית להבטחת הלגיטימציה של מנהיג להמשך פועלו. האחריות בתחום הרווחה צריכה להיות אבן פינה במשנתו הפוליטית חברתית, שכן סוד הצלחתו של דוד המלך, כפי שראינו, בא לו בגלל יכולתו למצוא את האיזון הראוי בין 'משפט וצדקה'. זניחת הטיפול בענייני רווחה, גם אם לטובת טיפול ביסוס והבטחת עניינים אחרים כמו בטחון, משפט, כלכלה ויחסי חוץ, יכולה  לגרום לאיבוד מעמדו החברתי של המנהיג, בקרב תומכיו.

(תרומה תשפ"ד)

הפוסט פרויקט לאומי ומדיניות חברתית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אי אפשר שלא לציין בהערכה ואפילו בהערצה את גבורתם, אומץ ליבם והקרבתם של הלוחמים בני הציונות הדתית, שמסרו נפשם על קדושת ה', קיום עם ישראל וביטחונה של מדינת ישראל. אין ספק שישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות משלמות מחיר כבד במספר קורבנות רב באופן יחסי מאשר מגזרים אחרים בחברה הישראלית, ועל כך יש להסיר את הכובע ולהצדיע.

אחר כל זאת, בשבועיים האחרונים התרעמו רבים על בני המגזר החרדי שאינם נוטלים לטענתם מספיק חלק במאמץ המלחמתי. בניגוד לעבר, שטענה זו נשמעה בעיקר מחוגי השמאל ומכאלו הרחוקים מחיי תורה ומצוות, הפעם הביקורת נשמעת בעיקר ממובילי דעה ואנשי תקשורת בני הציונות הדתית לגווניה, שתהו "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"

הטענות כשלעצמן יש בהן ממש, הגם שחלק מהמשיבים החרדים הגיבו כי דווקא מציבור דתי יש לצפות שיבינו את חילוקי הדעות ההשקפתיים והאידיאולוגיים הקיימים בין הזרמים השונים בחברה הישראלית. "דווקא אנחנו מוכיחים כי ניתן לשלב תורה וחרב, ספרא וסייפא", אומרים בני הציונות הדתית לאחיהם החרדים.

אז צריך להקדים ולומר כי כולנו מאמינים בני מאמינים וכי רב המשותף על המפריד, בפרט אחרי השנה האחרונה שבה נוכחנו לדעת כי הוויכוח העיקרי בעם ישראל הינו בין המאמינים לבין אלו הכופרים בטובתו של מקום, כאשר נושאי ההדתה, היחס למערכת המשפט ושאלת יישוב הארץ עמדו במרכז הסוגיות הפוליטיות. אף על פי כן, יש לזכור שקיים הבדל תהומי בין גישת הציונות הדתית, המנסה להתערות בישראליות ואף להשפיע עליה, לבין גישת החרדיות, שמראש נועדה להתבדל. או בלשון אחרת: ההבדל בין אתחלתא דגאולה של הציונות הדתית לתפיסת הגלות החרדית. משם הכל מתגלגל הלאה – היחס לציונות, למדינה, לצה"ל ולתרבות הכללית.

לפיכך, כשבאים לדבר על שירות חרדי בצה"ל, עלינו לצאת מתוך השקפת עולם שהתפיסה החרדית גם אם אינה אנטי-ציונית (כשיטת סאטמר), הרי שאיננה ציונית, ודאי שלא במוצהר כפי שערך הציונות נתפס בחברה הישראלית. יתרה מכך, שיטת החרדים של השמירה על פך השמן הטהור והגבהת חומות הגטו, מראש נועדה למנוע ערבוב עם כל מה שמייצג ישראליות ומודרניות, ולפיכך התנגדות החרדים להתגייס לצה"ל עזה.

לצד זאת, יש לציין את התפיסה של לימוד תורה כמגן כל עם ישראל במשך אלפי שנות גלות (שנמשכת כאמור עד היום) ועל כך שהישיבה מהווה מבצר רוחני ותריס מפני חומריות הרחוב החילוני, או אז נבין שמלכתחילה הגישה שונה לגמרי. הציבור החרדי אינו מתנכר לרחשי הלב של הישראלים, והוא כואב באמת כל נופל וחלל, ומתפלל לרפואתו של כל נפגע ופצוע, מתוך תחושת ערבות הדדית וסולידריות יהודית אמיתית.

במלחמה הנוכחית ראינו קולות רבים יותר של השתלבות וערבות הדדית. מייד אחרי האסון הנורא בשמחת תורה יצאו אלפי חרדים להתנדב בזק"א, בארגוני ההצלה ובבתי חולים מתוך תחושה שעליהם ליטול חלק של ממש בשיפור פני החברה לאחר הטבח, ותיקון עולם במלכות ש-ד-י.

גם תלמידי ישיבה, שתורתם אומנותם, השקיעו את כוחותיהם יתר על הרגיל וקיימו מנייני תפילה ולימוד תורה 24/7 לטובת הלוחמים, לרפואת הפצועים ולשובם של החטופים. אלו שיצאו להתנדב, נדמה היה כי אפילו השתלבו במידה רבה בישראליות, שאף היא הפכה להיות יותר אמונית, יותר מסורתית ויותר יהודית אחרי האסון הקשה.

ראינו חסידים רוקדים לצד כיפות שקופות ברחובות אשקלון לאחר שחרורה של השבויה אורי מגידיש, חסידי קרלין עובדים במטעים ביישובי העוטף, ובחורי ישיבות עם דגלי ישראל מביאים ציוד לחיילי צה"ל. זוהי תפנית רצינית שהמלחמה הנוכחית גרמה, משהו שלא היה קודם. מרבית החרדים מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והשאלה כעת הינה רק איך עושים זאת בהידברות ובשיתוף פעולה.

דווקא מבני הציונות הדתית, השותפים לאמונה של כולנו בבורא עולם ובתורה הקדושה, מצופה שיבינו כי תהליכים כאלו נבנים אט-אט ובשיתוף פעולה, ולכן הכאב על היחס הבוטה הוא גדול. הרי החרדים סבורים בנושאים השקפתיים רבים אחרת לגמרי, ואף הפוך ב-180 מעלות מבני הציונות הדתית. האם בשל כך מישהו חשב לרדוף או להקניט מישהו מפני שהוא חושב אחרת?

הרי כשבשמאל הקיצוני טענו טענה אווילית, שכביכול אוגדות הצבא הפקירו את תושבי העוטף משום ששמרו על אזרחי יהודה ושומרון, הציבור החרדי התייצב באופן נחרץ וברור לצד המתיישבים מתוך סולידריות. מדוע שהציונות הדתית לא תתייצב כך כשהחרדים מותקפים על ידי גורמים שונאי דת, המחפשים לחרחר ריב ומדון בתוככי הגוש האמוני ולעשות בתוכו הפרד ומשול מתוך מטרה לסדוק את האחדות?

במלחמה הזאת נפל דבר, וייתכן שכאן מונח הפתרון לשיתוף החרדים במאמץ הלאומי והמלחמתי. ראשית, יש למסד באופן מסודר את ההתנדבות בארגוני החסד השונים ולהגדיר אותם כשירות לאומי, ובמקביל להרחיב את ההתנדבות בהם באופן משמעותי יותר. במקביל, יש לפעול בקרב אותם צעירים שאינם בנויים ללימוד בישיבה וליצור עבורם מסגרות צבאיות מתאימות שבהן יוכלו לתרום באופן ראוי. האם הרבנים המובילים את הציבור החרדי יסכימו לכך? להערכתי, לא מן הנמנע שחלקם כן.

אם מישהו מצפה שתלמידי ישיבות פוניבז', גור, סלבודקא וחברון ייצאו מחר להתגייס – הרי שהוא משלה את עצמו. אלו תלמידי חכמים, סיירת המטכ"ל של עולם התורה, הצבא הרוחני ששומר עלינו – ועל כך גאוותנו. עשרות אלפי תלמידי הישיבות לומדי התורה הם-הם סוד קיומו של העם היהודי, ומגינים על כולנו במדינת ישראל. עליהם גאוותנו, ואותם אנו מעריצים ומוקירים.

באשר לאלו שלא זכו ואינם יכולים ללמוד תורה, אזי ראוי שיוקמו מסגרות צבאיות שבהן יוכלו לשרת בלא לאבד כמלוא נימה מהאופי החרדי ומהצביון היהודי, ועל כך ניתן לקיים שיח והידברות. באם ייבנה אימון, אני מעריך שחלק מהרבנים יתנו ברכתם לכך או לכל הפחות לא ייצאו נגד. רק בדו-שיח ובהידברות נוכל להוביל לשימור האחדות בעם ישראל ולשמור על המשך קיומה של מדינת ישראל.

הפוסט חוק הגיוס בעיניים חרדיות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שוש חובלאשוילי היא סטודנטית לסיעוד, בת 28 מאשדוד. היא נישאה לאבי, בן 27, ויחד הם הביאו לעולם את רומי-אור, בתם הקטנה, כיום בת 10 חודשים. אבי נהרג ביום הראשון למלחמה, ב-7 באוקטובר, והשאיר לשוש גם אוצר קטן ברחם.

הייתה זאת אהבת נעורים. שוש ואבי הכירו בגיל 16, כשמלצרו יחד באולם אירועים. שם הם התחברו, הפכו לחברים הכי טובים, והחליטו לעלות שלב בקשר לרמה של זוגיות. מאז עברו הרבה יחד, היו שם אחד בשביל השנייה, ולדבריה היא זכתה באהבה טהורה.

"חכה, עוד לא התקשרו אליך!"

באותה שבת של שמחת תורה, הם שהו בביתם. הם התעוררו ב-6:30 בבוקר למשמע האזעקות. כידוע, באשדוד אזעקות הן עניין שבשגרה, ובשל כך הם נכנסו לממ"ד והיו בטוחים שזה יעבור, כרגיל. אולם, אבי קיבל בטלפון שלו הודעות ווטסאפ על חדירות מחבלים. הוא הבין שזה חריג מהנורמה וישר עלה על מדים.

"אמרתי לו 'חכה, עוד לא התקשרו אליך'", מספרת שוש בצער. "והוא ענה 'אני חייב ללכת'. הוא לא הספיק לאכול, ישר התלבש, נפרדנו בחיבוק ובנשיקה – והוא יצא. אנחנו רגילים שמקפיצים אותו, אז לא התרגשנו מזה. הוא נסע לקיבוץ סופה, שם התמקם הגדוד שלו. בדרך, בצומת סעד, אבי נתקל בחוליית מחבלים, הצליח לחסל אותם והמשיך בנסיעה. לאחר התקרית הוא התקשר אליי, בשעה 9, ואמר שהוא בדרך ושזה אירוע חריג בצורה קיצונית – אבל שיהיה בסדר". שוש ביקשה ממנו לשמור על עצמו, והשיחה נותקה. היא ניסתה לשמור על אופטימיות ועל אמונה חזקה שאכן יהיה בסדר. ובכל זאת, לאחר חצי שעה החלה להרגיש לא טוב ושלחה לו הודעה שהיא מפחדת ושישמור על עצמו, אבל אבי לא ענה.

אני מקווה שהתינוק יצליח לאהוב את אבא שלו, למרות שהוא יכיר אותו רק מתמונות ומסיפורים של אחרים

"בדרך לצומת סופה, בין קיבוץ בארי לקיבוץ רעים, באזור המסיבה, אבי ראה שמתרחש משהו חריג, שמע יריות של מחבלים והחליט לעצור את הרכב בצד ולהמשיך ברגל. הוא הצליח לחסל מחבלים, להציל מספר מבלים מהמסיבה, ולצערי שם הוא נפל, כי המחבלים היו רבים ממנו. בה בעת שהרגשתי את הלב שלי על 200 – זה בדיוק הזמן שבו נפל", היא משתפת בכאב.

שוש ניסתה להשיג אותו, לדבר עם אנשים, לקוות שמישהו יגיד לה שיש באזור בעיית קליטה או שהוא פצוע, אבל ההרגשה הלא טובה לא נתנה לה מנוח.

"באותה שבת הייתי בממ"ד עם הקטנה. לקראת הערב יצאתי למרפסת, ובקושי היו אנשים ברחוב. כל רכב שעבר אמרתי לעצמי: 'הנה, עכשיו באים להודיע לי', ולא באו. בלילה ניסיתי להשיג אותו – ללא הצלחה. בשעה 4.30 לפנות בוקר, אני שומעת דפיקות בדלת. שלושה קצינים עומדים מולי, והשאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה: 'מתי זה קרה?'. רציתי להאמין שאולי הוא פצוע או קטוע רגל, ואז הם אמרו את המשפט הנוראי שלא יוצא לי מהראש – 'אבי נהרג'. מאז אני לבד. אני מנסה לחיות את שגרת החיים שלי, אבל לא מרגישה שהזמן עושה את שלו, אלא רק מעצים את הקושי".

שוש מספרת שכיאה לג'ינג'י, היה לו אופי של ג'ינג'י – אדם בולט ודומיננטי בסביבה. "כשהוא בחדר, כולם צריכים לדעת שהוא נמצא", היא מתארת. " הוא היה בחור חברותי, חייכן ובעל נתינה. בכובעו הצבאי הוא היה מפקד ואיש קבע. החיילים שלו מאוד אהבו אותו, ראו בו מפקד אנושי והרגישו שהוא כמו אבא שלהם. הוא לא הסתכל על זה שיש לו דרגות על הכתפיים. ערך כבוד האדם היה עליון מבחינתו. תמיד כשהתחיל למלא תפקיד חדש, היה חשוב לו לעשות שיחה עם כל חייל, אפילו כשיש לו 400 חיילים, ולהכיר כל אחד לעומק".

בנוסף, שוש מתארת את אבי כאב מסור ונוכח לבתו הקטנה. כשנפל, רומי-אור הייתה רק בת חצי שנה. "היה חשוב לו להיות איתה כמה שיותר, למרות שלא היה הרבה בבית בשל היותו איש קבע, כאמור. הוא לא ויתר על שיחות וידאו לפני השינה, וגם כשהיה חוזר מאוחר, היה חשוב לו להקדיש זמן לבת ולי".

שוש נמצאת כעת בחודש השישי להריונה. כשהוא נפל הייתה בשבוע השמיני. "הספקנו לשמוע את הדופק ביחד. חוץ מאמא שלי, אף אחד לא ידע אז שאני בהיריון. תכננו לספר להורים שלו לפני שבת, ואבי אמר לי שכשיחזור נספר. באותה שבת חיכיתי לו כל היום, והרגשתי צורך לספר להורים שלו על ההיריון בלי לחכות לו. שמחנו, למרות שבתוך תוכי ידעתי שקרה משהו. הדחקתי וחיכיתי שיבואו לתת לי אישור סופי. לצערי, הוא לא הספיק לדעת את מין העובר, אולם הוא הרגיש שזה בן ובחר לו שם. כנראה שהנשמה שלו הרגישה וידעה, צוואה לא כתובה שהשאיר לי".

שוש מספרת כי ההיריון שלה זה נס. "בהיריון הראשון עשינו המון טיפולים, וההיריון הנוכחי הגיע באופן טבעי. אם הייתי מחכה לעוד טיפולים, לא הייתי מספיקה לקבל את המתנה שהשאיר לי. מצד אחד, ה' הביא לי מתנה אחת, ומצד שני לקח לי מתנה אחרת. לפחות זכיתי לשני אוצרות ממנו, שימשיכו אותו, ואני אזכה לגדל את שני הילדים האלו".

את מרגישה שההיריון מאבי לאחר שנהרג נותן לך כוח?

"מחד גיסא, זה נותן כוח, ומאידך גיסא, זה מאוד קשה. יש לי סיבה לקום בבוקר ולנסות להמשיך את החיים, אבל קשה לי הידיעה שהוא לא יזכה להיות בלידה, לגדל את הילד או להחזיק אותו בברית. הילד עוד לא נולד, וכבר הוא נכנס להגדרה של יתום. בנוסף, הבדיקות של ההיריון לא פשוטות עבורי. עשיתי בדיקת אולטרסאונד השבוע ובכיתי. אלו לא היו דמעות של אושר אלא דמעות של כאב".

למרות ההתמודדות הלא פשוטה שהיא חווה, היא לא לוקחת כמובן מאליו את ההיריון המבורך והיא מנסה להרים את הראש ולהמשיך קדימה, למען הילדים ולמען אבי. "אני עדיין מנסה להתמודד, ובכל זאת מאמינה שאסור לשכוח שקיבלנו מתנות. ההיריון הוא מתנה ולא מובן מאליו. צריך לנסות לחיות, להשתקם ולחייך למען הילדים ולמען הבעלים. אני לא חושבת שהם היו רוצים שניפול ונרים ידיים. הם תמיד יהיו איתנו וישמרו עלינו מלמעלה. אני מאמינה שאבי מסתכל עליי ושולח לי כוחות. תמיד הייתי אומרת שהוא העוגן הפרטי שלי, עכשיו הוא הפך להיות המלאך הפרטי שלי ששומר עליי מלמעלה".

"הוא חיכה להיות אבא"

"בכל פעם שהייתה הקפצה של כיתת כוננות, ישר אמיר היה מזנק מהמיטה", מספרת שחר נעים בת ה-27 מקיבוץ ארז, אלמנתו של אמיר, בן גילה. "מעולם הוא לא אמר 'אין לי כוח או איזה באסה'. זה נבע מרצון אמיתי להגן על המדינה".

כמו שוש ואבי, גם שחר ואמיר התעוררו בשעה 6:30 למשמע האזעקות. גם הם רגילים לאזעקות באזורם, אבל הפעם חשו שהרעשים הם מסוג אחר. אמיר התקשר לרבש"ץ של הקיבוץ. הוא לא היה באותו יום בקיבוץ ואמר לו שיבדוק ויחזור אליו, אבל כמה שניות אחר כך כבר התקשרו לאמיר והקפיצו אותו לכיתת הכוננות.

"אמיר לבש מכנס צבאי וחולצת צוות שאהב, ואמר לי שהוא יוצא. לא הספקנו להיפרד", מתארת שחר בכאב. "עד שעה 7 ורבע הוא היה זמין והתכתבנו, וגם ניהלנו שיחת טלפון אחת שאני לא זוכרת מה נאמר בה. מאז הוא לא ענה לי".

אמיר הגיע ראשון לחמ"ל של הקיבוץ, נושא באקדח שהיה ברשותו וללא נשק ארוך של כיתת הכוננות. שחר מספרת שהם הצטוותו לזוגות, ממה שידוע לה, ועלו לנקודת תצפית לראות את מחסום ארז. "הם ראו שני טנדרים מגיעים מכיוון המחסום לקיבוץ והבינו שקורה משהו. הם קיבלו אישור לירי ופתחו מכת אש ראשונה מול המחבלים – דבר שהרס להם את ההפתעה שרצו לעשות. בכל פעם אמיר והשותף שלו צמצמו והתקרבו לשער האחורי של הקיבוץ, על מנת להילחם ולהדוף אותם. אמיר עשה את כל מה שמצופה מלוחם לעשות, התקרב כל פעם יותר ויותר, שיפר עמדה. באחד השיפורים צלף של המחבלים פגע בו והוא נפל. מייד לאחר מכן פינו אותו לאחד הבתים, ולצערנו, כבר לא היה אפשר להצילו. שם בעצם הוא נהרג".

באופן טבעי, רוצים לחוות הליך של היריון עם בן הזוג, אבל אני בטוחה שאמיר איתי בכל בדיקה ובדיקה

מה שמנחם מעט את שחר בהתרחשות הוא שאמיר הספיק להילחם ושאף אחד לא הפתיע אותו, הוא עשה את מה שהוא יודע ואוהב לעשות. "הוא תמיד היה דרוך", מסבירה שחר. "מגיל קטן הוא היה מורעל על גולני. בסיום התיכון הלך לשנת שירות ב'שומר החדש', ואחר כך התגייס ליהל"ם ושובץ לפלגת סילוק פצצות. הוא יצא לקורס קצינים, ובשל פציעה לא השתבץ ליחידה אלא שובץ כקצין הנדסה בבא"פ אליקים. למרות שהתבאס שלא קיבל את התפקיד שרצה, הוא נתן שם את הנשמה והיו מרוצים ממנו שם. גם לאחר השחרור מהצבא, תמיד הצבא היה חלק ממנו. אמיר שובץ למילואים כקצין מינהור של חטיבת גולני הסדירה, ובכל עניין הכי קטן הוא היה מנדב את עצמו להגיע למילואים".

אמיר ושחר הכירו בתיכון, שניהם למדו בתיכון שער הנגב. שחר תמיד הכירה אותו מבית הספר, אבל אף פעם לא היה ביניהם משהו רומנטי. התפנית אירעה בכיתה י"ב, במסע לפולין – אז זה פשוט קרה והם הפכו לזוג. בחודש מרץ היו אמורים לחגוג עשור יחד. הדבר שהכי אהבה בו היה השילוב אידיאלי והמיוחד בין עוצמה לעדינות. "היה בו שילוב מדויק בין חוסן וביטחון לבין עדינות. הוא היה בעל חזות חיצונית גברית: גדול פיזית, גבוה ורחב, אבל גם היה לו צד נוסף שלא כולם זכו להכיר. מי שכן, נחשף לצדדים העדינים שבו: הוא היה רך, אוהב ורומנטי. בנוסף, הוא היה חבר טוב, מצחיק וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא ידע הכל, ומה שלא – הוא בדק, חקר ולמד. גם היו לו מלא תחביבים: בישל בירה בבית, אהב לעשות מנגל ולטייל עם הג'יפ שלו במדבר. כל פעם נכנס לו ג'וק חדש לראש, והוא היה עושה וחוקר הכל עד הסוף. אף פעם לא היה לו משעמם".

גם במקום עבודתו בחברת אינטל במשרת סטודנט הותיר אמיר חותם, חרף פרק הזמן הקצר שעבד שם. "אי אפשר לפספס את הנוכחות שלו. הוא נתן את כל כולו לעבודה. גם כשהיה חוזר הביתה, היה ממשיך לעבוד. מהרגע שנהרג, כל הזמן שמענו את המשפט 'היה תמיד ראשון בכל מקום'. באמת כך היה – ראשון בהקפצות ביטחוניות, ראשון לעזור לחברים, ראשון להגיע למשרד בבוקר".

שחר נמצאת בחודש השביעי להריונה. הם הספיקו לחגוג את שנת הנישואים הראשונה שלהם וגילו על ההיריון בחודש אוגוסט. "שנינו התרגשנו מאוד, אמיר היה בעננים. הוא לא הספיק לדעת את מין העובר משום שנהרג כשנכנסתי לשבוע 11, אבל תמיד אמר וידע שזה בן, ואפילו הספקנו לבחור לו שם. אני לא יודעת איך דיברנו על זה כל כך מוקדם. הוא חיכה להיות אבא, ואני בטוחה שהיה מוכן לזה".

האם את מרגישה שההיריון נותן לך כוח, למרות ההתמודדות הלא פשוטה עם האובדן של אמיר?

"אני כל הזמן אומרת שהוא השאיר לי ולכל המשפחה מתנה ענקית. זאת נקודת אור ענקית, וזה מה שמחזיק אותי. הלוואי שזה לא היה המצב, והיינו חווים את התקופה הזו יחד. באופן טבעי, רוצים לחוות הליך של היריון עם בן הזוג, אבל אני בטוחה שאמיר איתי בכל בדיקה ובדיקה. אין ספק שזה הדבר הכי טוב שהיה יכול להשאיר לי פה. הילד הזה יהיה מאושר, ואנחנו נהיה משפחה מאושרת".

פרט לעובר שבבטנה, גם החברים ובני המשפחה שעוטפים את שחר נוטעים בה הרבה כוחות ותקווה. "המשפחה שלי, המשפחה של אמיר והחברים תמיד שם לכל דבר", היא מפרטת. "בנוסף, העובדה ששתי הגיסות שלי גם בהיריון – אחות של אמיר ואשת אחיו – גורמת לי להרגיש שאני לא לבד, הן חוות יחד איתי את התהליך. זה מחזק שיש איתך אנשים קרובים שחווים איתך תהליך מורכב. אני גם נאחזת בדברים הטובים ובמה שקיים, ומודה על כך. שום דבר לא מחליף את אמיר, אבל זה הכי טוב שאפשר להוציא מהמצב הזה", היא מסכמת.

בע"ה בקרוב שתיכן תלדו ותחבקו בן קטן ומתוק. מה תספרו לו על האב שלא זכה לפגוש?

שחר: "הכל. הוא ישמע על אבא שלו, ידע מי הוא היה, מה אפיין אותו, מה היו התחביבים שלו, מה הוביל אותו בחיים. כל אחד מהחברים ובני המשפחה כבר קיבל תפקיד מה הוא מלמד אותו על אמיר. הילד ישמע עליו הכל, איזה בן אדם מיוחד היה, מה אהב לעשות וגם כמה חיכה לו".

שוש: "אספר לו שיש לו אבא גיבור, אבא שתמיד ישמור עליו. עכשיו יש לו שמירה מלמעלה ומלמטה כל החיים. אבא אוהב אותו וחיכה לו שיגיע. אני מקווה שאצליח לחנך אותו בדרך שאבי היה רוצה. אני מקווה שהתינוק יצליח לאהוב את אבא שלו, למרות שהוא יכיר אותו רק מתמונות ומסיפורים".

הפוסט הרות גורל: אלמנות צה"ל בהיריון מספרות על האובדן הקשה של הבעל ב-7 באוקטובר ועל הנחמה שבעובר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"השלמתי מייד עם הקטיעה"

ברוך כהן הוא בן 72. לצד היותו איש חינוך, הוא מכהן יותר מ-20 שנה כרבש"ץ קיבוץ מגן שבעוטף עזה. כאחראי על סידור ביטחון הקיבוץ במצבי חירום, הוא התכונן היטב ליום שבו יצטרך להגן על הקיבוץ מפני פלישת אויב. "ההיערכות הראשונית שלי למלחמה הייתה הרבה לפני מאורעות 7 באוקטובר", הוא מספר. "אני בניתי קודם לכן כיתת כוננות גדולה בקיבוץ. מאחר שאני ותיק בקרבות, הבנתי מייד באותו היום במה מדובר והזעקתי את כיתת הכוננות".

אומנם המתקפה של 7 באוקטובר הגיעה בהפתעה גמורה, אך ברוך הצליח לזהות שהיא קרובה לפני שהמחבלים נכנסו לקיבוץ, והפעיל את כיתת הכוננות. הוא החליט להתקיל את המחבלים שעמדו לפרוץ לקיבוץ. במהלך ההתקפה פגע טיל RPG ברכבו של ברוך, וכתוצאה מכך נכרתה רגלו במקום. "בשלב זה נפסקה הלחימה שלי", מתאר ברוך. "הקרב שלי היה קצר מאוד. חברי כיתת הכוננות החזיקו מעמד מול כל המחבלים במשך 7 שעות, וצלחו את זה בגבורה. הצלחנו להדוף כמה וכמה התקפות של מחבלים לאורך כל היום, כך שבסופו של דבר מחבלים לא הצליחו להיכנס אל תוך הקיבוץ שלנו".

אני לומד את הפרוטזה והיא לומדת אותי, בתקווה שבתוך חודש וחצי אחזור הביתה, אם יהיה לנו בית לשוב אליו

לברוך לא היה תהליך השלמה ארוך עם מצבו החדש. באופן מיידי הבין כי רגלו לא תחזור להיות כפי שהייתה קודם. "כשנפצעתי, הבנתי מהרגע הראשון שאני כרות רגל והשלמתי עם זה מייד. לא היה לי שלב של פרידה עצובה. קיבלתי את זה בלי הרבה רגשות ובלי הרבה כאב. זו הייתה הדרך שלי לשרוד, בלי תקופת אבל ובלי התמסכנות. אשתי קיבלה את ההודעה על כך שנפצעתי מרכז ביטחון שלנו. בני היה בעצמו בכיתת הכוננות וראה אותי מוטס במסוק בית החולים הדסה עין כרם. לאורך הדרך היו כל מיני ניסים שהתרחשו, שבזכותם אני מדבר כאן היום".

ברוך הגיע לבית החולים במצב של כמעט מת, הוא עבר החייאה פעמיים. הוא זוכר היטב כל מה שקרה עד שעבר החייאה, לאחר מכן הוא אינו זוכר דבר, אבל כשהתעורר מייד היה מודע שרגלו אינה במקום. "הובהלתי לניתוח, כשבסופו נותרה רגלי כרותה מעל הברך. הייתי מאושפז במשך כמה ימים בטיפול נמרץ, בעודי מנותק מכל מה שקורה בארץ. גם לאחר שיצאתי מטיפול נמרץ, ניתקו אותי בכוונה מכל מידע על המתרחש. רק כאשר עברתי ל'בית לוינשטיין' לצורך שיקום, התחלתי להבין את ממדי האסון שהתרחש. איבדתי הרבה מאוד חברים מהעוטף, הרבה מאוד חברים שלי עדיין חטופים בשבי. איבדתי שני לוחמים שלי מכיתת הכוננות. איבדתי חמישה רבש"צים חברים שלי מהעוטף. הכאב הוא קשה מנשוא".

על תקופת אשפוזו ב"בית לוינשטיין", הוא מדבר באהדה ובהוקרה רבה. הטיפול המסור של אנשי הצוות, ההתמקצעות שלהם בתחום והאווירה המיוחדת ששוררת בין החיילים במחלקה משפיעים לטובה על תהליך ההחלמה, שעדיין נמשך. "פה התחיל תהליך השיקום שנמשך כחודשיים, במהלכו קיבלתי את הפרוטזה שלי, שהיא יחידנית בארץ, ולאט-לאט למדתי לעשות את דרכי בפרוזדורי בית החולים בעודי מגשש בפרוטזה. אני לומד אותה והיא לומדת אותי, בתקווה שבתוך חודש וחצי אחזור הביתה, אם יהיה לנו בית לשוב אליו. ב'בית לוינשטיין' יש התמחות מיוחדת במצבים דומים לשלי. גם הצוות המקצועי נמצא תמיד לידנו – דבר שאין במקומות אחרים. בנוסף, האווירה החברתית שבצוותא, מהווה לפחות כ-70 אחוז מהליך השיקום, בעיניי. מאחר שאני זקן השבט, אני תומך בכולם. אין לי טיפולים מיוחדים, מפני שהגדם שלי נשאר שלם. אשתי והילדים מגיעים כל אחד ממקום אחר. אשתי מתגוררת במלון ברעננה, והילדים מגיעים כשמתאפשר להם, לפעמים פעמיים ושלוש בשבוע. יש להם עכשיו אבא וסבא כרות רגל אך הוא חזק, איתן ויציב".

לא ניתן להתעלם מן החוסן הנפשי שמקרין ברוך, שמצליח להתעלות מעל הפציעה הקשה שחווה. כשהוא מתבקש לעוץ עצות לחיילים פצועי מלחמה המתמודדים עם כריתת רגליים, הוא ממליץ לשתף על המאורע בלי להחסיר פרט. "מהניסיון האישי שלי כרגע ומהניסיון שצברתי לאורך השנים, הדבר הכי חשוב שחייל יעשה הוא לדבר את מה שקרה לו ולספר את זה אלפי פעמים, לפרטי פרטים", הוא אומר. "הכל במטרה לשחרר את הלחץ שנמצא מבפנים ולעבד את החוויה פעם אחר פעם. צריך לשפוך את הלב ולגולל את הסיפור פעם אחר פעם, עד שזה נהיה שגור יותר. לגבי משפחות של חיילים כרותי רגליים, יש לי תשובה אולטימטיבית: המסדרון זה המקום היחיד שבו אפשר לבכות. כשנכנסים לתוך חדר הטיפולים, אין מקום לעיניים דומעות. בתוך החדר, צריכים להיות רק תקווה וחוזק. זוהי התמונה שהחיילים צריכים לראות לנגד עיניהם".

נוסף על כך, מציע ברוך לשמור על הווי חברתי אופטימי. "ברגע שיש גם חיי חברה בין החיילים, ובסוף היום לוקחים את הגיטרה, מנגנים ושרים יחד, אז מצליחים לחשוב קדימה. לא נשארים במקום שבו נמצאים עכשיו. זה חשוב לזכור שהחיים לא נגמרים ברגע שיש קטיעה. הם ממשיכים להתקיים, ואנו צריכים להרים את הראש ולחשוב על העתיד. אין שום אופציה אחרת".

"הקב"ה ברא לי מציאות חדשה"

עמיחי שינדלר הוא עובד סוציאלי במקצועו. הוא מתגורר יחד עם אשתו אביטל וששת ילדיהם ביישוב כרם שלום שבדרום. ב-7 באוקטובר מצא את עצמו אביחי נאבק בניסיונותיהם של המחבלים לפרוץ את דלת הממ"ד שבביתו, שבו הסתתרו הוא ומשפחתו.

"בשמחת תורה היינו בבית שלנו. בשעה 10:00 בבוקר פרצו מחבלים לתוך הבית שלנו ושמו מטען חבלה על דלת הממ"ד שבו שהינו. החזקתי את ידית הדלת כל אותו הזמן כדי לחסום את הכניסה שלהם. המטען התפוצץ, וכתוצאה מכך התפוצצה דלת הממ"ד. מעוצמת הפגיעה נקטעו לי היד וכמה אצבעות ביד השנייה. גם הפנים שלי התרסקו וקיבלו מכה קשה. אחרי מספר דקות נכנסה כיתת הכוננות אלינו הביתה, ושני חברים טובים שלי נהרגו בכניסה לבית שלנו אחרי קרב יריות צפוף מול המחבלים. כיתת הכוננות העניקה לי טיפול ראשוני מציל חיים ושמה לי חוסם עורקים על היד".

עברתי תהליך מאוד ארוך של עליות ומורדות, אבל לאורך כל הדרך ראינו את האהבה הגדולה שיש בעם ישראל

עמיחי הובהל לבית החולים כשברקע נשמעות תפילותיהם של ילדיו ואשתו, שיחזור הביתה בריא ושלם. בשבוע הראשון עבר עמיחי את כל סדרת הניתוחים שהצטרך לעבור. הוא היה מורדם ומונשם במשך כשבוע, ובשבוע הזה הרופאים השלימו לו את כל החלקים בפנים שהתרסקו לו, וגם את הניתוחים שהצטרך בידיים. "הוא עבר ניתוחים רבים שנעשו בצורה מאוד מקצועית וגרמו לכך שהוא יחזור להיראות כמו שהיה נראה עד לפני כמה חודשים, ושגם היד שנשארה תיראה טוב", מספרת אשתו אביטל. "בכל תקופת האשפוז הילדים ואני היינו באילת, במלון המפונים. אני טסתי אליו פעם ביומיים בערך לביקור, והילדים הגיעו בסופי שבוע. זו הייתה תקופה מאתגרת מבחינה משפחתית, המרחק הרב והקושי שכל אחד היה נמצא בו, כשכולנו מתמודדים בקצה אחר של הארץ. נעזרנו הרבה בבני משפחה. ההורים של עמיחי ליוו אותו לאורך כל הדרך, וגם ההורים שלי היו איתי. זה היה חלק משמעותי ביכולת שלנו להתגבר על הקושי. גם הצוות היה מקצועי ומסור מאוד. הם רוצים להחזיר אותו כמה שיותר מהר לתפקוד מלא כדי שיוכל לחזור לחיק המשפחה".

במהלך תהליך האשפוז והשיקום של עמיחי, נקרו בדרכי המשפחה אנשים טובים באמצע הדרך, שסייעו להם בכל דרך אפשרית להפוך את החולשה לעוצמה גדולה. "המשפחה שלי התגוררה במשך שלושה חודשים באילת כשהייתי מאושפז בבית החולים שיבא", מסביר עמיחי. "לאחר מכן החלטנו לשכור דירה ברמת גן, כדי שהמשפחה תוכל להיות קרובה יותר אל בית החולים שבו אני עדיין מאושפז. לא הייתה לנו היכולת לרכוש ולסדר את כל הריהוט לביתנו, אז אנשים טובים התגייסו לעזור לנו עם הריהוט ומילאו את הדירה בהרבה מאוד הפתעות. נכנסנו לדירה בלי כלום, וגילינו שהדירה מאובזרת באופן מלא – ריהוט חדש, בגדים, מיטות, ארונות. עברתי תהליך מאוד ארוך של עליות ומורדות, אבל לאורך כל הדרך ראינו את האהבה הגדולה שיש בעם ישראל".

כדי להודות על הנס הגדול שאירע להם, החליטו עמיחי ואביטל לקיים סעודת הודיה ברוב עם והדרת מלך ברחבת הכותל המערבי בירושלים. הם הזמינו את כל הציבור להשתתף במאורע, שנועד להודות על הניסים שהתרחשו וכדי להתפלל על העתיד שיבוא.

"אני מרגיש שהמציאות החדשה הזו שהקב"ה נתן לי, מחייבת אותי להיענות למשימה ולעמוד בה על הצד הטוב ביותר", משתף עמיחי. "זוהי משימה מאוד זרה לנו, אבל משמיים נתנו לנו את האתגר הזה. עם הכוחות שקיבלנו, אנחנו נצליח להתמודד עם זה ולגבור על זה. בדיוק היום אני מקבל את היד התותבת החדשה, שמהווה מבחינתי התחלה של עולם חדש שלא הכרתי לפני כן. אני מאמין שמי שנתן לנו את המכה הכואבת הזו, ייתן לנו גם את הכוח לעבור אותה. האמונה היא שנותנת את הכוח. יש לי את ההבנה שהקב"ה נתן לי תפקיד בעולם שמלווה גם באתגרים ובקשיים, שמהם אני נבנה. המטרה של כל השליחות שאליה אנו יוצאים היא להיבנות מהמסע ולא ללכת אחורה. גם המשפחה נותנת לי כוחות רבים – אשתי, הילדים ובכלל המשפחה המורחבת, שמעניקה הרבה משמעות לחיי".

*****

בתקופה האחרונה אנו עדים בצורה יוצאת דופן לסיפוריהם של פצועי מלחמה רבים, וביניהם קטועי גפיים. מספיק זוג עיניים כדי להבין שמהפציעה הזו, הם לא יוצאים אותו הדבר. הם מתהלכים בינינו, קצת אחרת ממה שהם ואנחנו מכירים. הם משלמים מחיר כבד בגופם ובנפשם, בחירות ובתנועתיות שלהם, למען העם, הארץ והמדינה שלנו. אומנם הרגל נכרתה או היד נגדעה – אבל ב"ה הלב עודנו שם, גדול פי כמה וכמה. אף שהגוף חווה זעזוע עמוק, אותם אנשים מיוחדים מוכיחים לנו שהחיים ממשיכים להתקיים ושאין סוף לתקווה.

הפוסט רק להמשיך ללכת: קטועי גפיים מספרים על ההתמודדות עם מציאות חדשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נולדתי איתן. הן מזוהות איתי ביומיום בזכות רגישות היתר לרעש בדיונים (כלל ידוע: טלפונים גם לא על רטט), חוסר סדר מופתי בשולחן העבודה ובארון הבגדים, וגם בזכות היצירתיות המחשבתית. לאחרונה הבנתי שיש לזה מלבושי נפש גם. כשאני מעמיסה את עצמי במשימות ובעבודה, המערכת הרגשית יוצאת מאיזון. הייתי צריכה לחכות כמעט ארבעה עשורים ומלחמה אחת כדי להבין זאת. המציאות של שגרת חירום וטרום בחירות כפתה עליי סדר יום עם פחות משימות מבשגרה, והרגשתי שאני לא מונחת על מקומי. זה די מפחיד אישה וורקהולית כמוני. ומנגד, אמרתי לעצמי, תני לזה מקום. מי אמר שאת פחות טובה או מועילה כשאת לא בטרפת? אולי האור שלך מאיר למרחוק דווקא אז. המבחן האמיתי עוד לפניי.

המוצא המרוקאי

את ישיבת המנהלים האחרונה פתחתי בהשמעת "קינת בארי", שנכתבה על ידי יגל הרוש, שהקים ומוביל את בית הספר למוזיקה מן המזרח אצלנו. יניב, העוזר שלי, אמר שהקינה הזו מתכתבת עם "בינו נא מורדים", שכתב ר' דוד בוזגלו ז"ל במרוקו, כתגובה ובלחן של "באב אל וואד", שכתב חיים גורי. הניגודיות, לכאורה, בין המנגינה למילות השירים, היא הבשורה הגדולה שהמסורתיות מביאה לתרבות הישראלית: היכולת לחבר מזרח ומערב, בהכנסת אורחים מופלאה, עם דימוי שולחן השבת, שכולם מרגישים שייכים ורצויים בו.

טיפולי פוריות

מסע חיים. מאות נשים כתבו לי שהסיפור שלי נתן להן כוח. אני עניתי שהוא גדול ממני ושזכיתי שעבר דרכי. לאחרונה התחלתי שוב בתהליכים. המלחמה קצת עיכבה אותם, כי לא רציתי שצחי לא יהיה נוכח בטיפול המכריע. אני כבר מנוסה בלעשותם לבד, אבל היה חשוב לי שהוא יהיה. אני מקווה שהגדוד שלו ישוחרר בקרוב לרענון ונעשה זאת יחד. זו הזדמנות שוב למסור לכל הנשים המצפות: לקב"ה יש שליחים מסורים, והם מחוללי ניסים מוכחים גם אצל מי שאמרו לה כמוני, שאין לה סיכוי.

ישיבת ההסדר ירוחם

אסון גדול. תשעה חללים שהם מלח הארץ, בישיבה אחת.
הגעתי לבית משפחת פיש בפדואל ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת. הבית כבר המה בצעירים, ואני ניסיתי לפלס דרכי אל ההורים. אמא של איתן ז"ל ראתה אותי וחיבקה אותי חיבוק גדול וסיפרה לי כמה תפילות נשאה עבורי וכמה שמחה בנס שקרה לי ואני אמרתי לעצמי: מה זו האישה הזו? ביום אבלה וצערה היא בוחרת במילות עידוד עבורי? מאיפה המסירות בתפילות לאישה שאף פעם לא פגשה? ישבתי לצידו של החברותא של איתן מהישיבה וזכיתי להכיר אותו במעט דרך הסיפורים. ליבי התרחב כששמעתי מאב המשפחה עד כמה התעקש לבוא ללמוד בירוחם, גם כשהיה כבר במקום אחר. אחיו הצעיר, יחיאל, גם הוא הלך בדרכו ולומד כאן. כשקמתי ללכת, האב אמר לי: "הרגשתי שהעיירה ירוחם כולה באה לנחם אותי", ואני עניתי: "דעו שיש לכם חלק גדול בבניינה". ישיבת ההסדר היא מנוע הצמיחה הכי גדול שירוחם ידעה ב-73 שנותיה, בזכות תורה שכולה אהבת ישראל.

הבחירות הקרבות

מאוד קשה להיכנס לאווירת קמפיין. מראשית הלחימה, כמעט שלא שיתפתי דבר מהעשייה בעיר. הרגשתי שאני לא מסוגלת לכתוב, ושזמן המסך של כולנו צריך להיות מוקדש לסיפורי הגבורה העילאיים שהתקופה הזו מביאה עימה. בעוד כשבוע אתקשר לראשונה לכל הפעילים המסורים, ויחד נשוחח באופן אישי עם התושבים. לא יהיו כנסים ושיירות. על אף האתגר האישי שבלנהל מערכת בחירות עם בעל ואנשים משמעותיים שנמצאים עדיין בלחימה, אני סבורה שאסור היה לדחות שוב. הדמוקרטיה חשובה, המערכות צריכות להיערך לתרחישי מלחמה בצפון. צריך להניע מחדש תהליכי תכנון ויזמות. כלכלה חזקה וצמיחה מושפעות במידה רבה מעורף מוניציפלי מתפקד ומוביל.

הפוסט הפעם במדור: טל אוחנה, ראשת עיירת ירוחם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משה התקשה בעשיית המנורה, ואנו מתקשים להבין מדוע הוא התקשה דווקא במנורה? אם הקושי של משה היה קושי טכני, מדוע הוא לא התקשה גם בבניית כלים אחרים שהיו מורכבים ומסובכים לעשייה? נראה שבעניין המנורה היו למשה  קשיים רעיוניים ועקרוניים הקשורים למשמעות ולסמליות של המנורה, ולא קשיים מעשיים בלבד.

על אחת המשמעויות הללו עמד האדמו"ר ממודז'יץ, רבי שאול ידידיה טאוב, עליו מסופר שכשביקר בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי, הנציב העליון סר הרברט סמואל ביקש ממנו להביא לאחדות ושלום בין כל הפלגים החרדיים ביישוב. השיב לו האדמו"ר שהמדרש מספר כי כשאמר הקב"ה למשה: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה‏ הַמְּנוֹרָה", משה התקשה להבין, ולמרות שה' הראה לו שוב ושוב הוא הוסיף להתקשות. כיצד ייתכן שהתלמיד הגדול ביותר, משה, לומד מהרב הגדול ביותר, ה' בעצמו, ובכל זאת הוא מתקשה כל כך בהבנה? העניין הוא שהמנורה מהווה סמלו של עם ישראל, ועליה להיעשות מקשה אחת ולסמל בכך את האחדות בין כל חלקי העם. משה התקשה, כי לא הבין איך אפשר ליצור אחדות בעם כל כך מפולג. אמר אפוא האדמו"ר ממודז'יץ לנציב: "וכי מה שהתקשה בו המנהיג הגדול מכולם, הוד מעלתו מבקש שאני אצליח לעשות?!"

האחדות שמיוצגת במנורה משקפת עקרונות-על לקיום החברה הישראלית על חלקיה השונים

במרוצת ההיסטוריה הפכה המנורה לסמל יהודי-לאומי מובהק. זכריה מתאר אותה כמסמלת את התחדשות בית המקדש, החשמונאים עשאוה סמל למלכות החשמונאית. בהמשך היא הפכה סמל לחורבן ולגלות. מנורת טיטוס שעוצבה לאחר הניצחון הרומי, הוצגה בתהלוכת ניצחון בשנת 71 לספירה, ונחקקה בקשת טיטוס בפורום ברומא, כשהיא  מייצגת את עומק ההשפלה והמשבר שפקדו את עם ישראל לאחר החורבן שנגרם בגין שנאת חינם. לאחר מרד בר כוכבא מופיעה המנורה כדימוי מרכזי שמייצג את התקווה לבית המקדש שעתיד להבנות. לאחר קום המדינה נבחרה המנורה לסמל את התחדשות הריבונות היהודית בארץ ישראל. המנורה של סמל המדינה עוצבה בהשפעת זו שבשער טיטוס, ובכך הפך סמל החורבן והגלות להיות סמל לשיבה ולקוממיות.

האחדות שמיוצגת במנורה משקפת עקרונות-על לקיום החברה הישראלית על חלקיה השונים. יש במנורה ירך וקנים, גביעים, כפתורים ופרחים, וכולם מאותה מקשה אחת הם עשויים. כל החלקים נבנו מאותו גוש זהב, וכך החומר שנמצא למעלה הוא אותו חומר בדיוק שנמצא בתחתיתה. לכל החלקים יש בסיס משותף ואיתן. הנרות עומדים באותו גובה בדיוק, אין אחד מהם רם ומתנשא על חברו. אין חלק במנורה שיכול לעמוד בפני עצמו, אלא כל החלקים תלויים זה בזה. נרות המנורה רבים, ומספרם שבע, מייצג את הריבוי שבעולם החומר והטבע. כל נר נותן את אורו בפני עצמו, ולא אמור להתבטל ולא להתבלט ביחס לחבריו. כל נר מאיר החוצה ונע כלפי מעלה, כמבקש להאיר את הסביבה, ולא להאיר את עצמו ואת מגזרו.

לאור המנורה ניתר להאיר את צורת החיים ההרמונית והאידיאלית שאנו מתקשים לבנות מאותו גוש זהב ממנו הותכו נשמות ישראל. לכאורה, יכולים אנו לומר, כמו שאמר האדמו"ר ממודז'יץ לנציב: "וכי מה שהתקשה בו משה כיצד אנו נצליח לעשות?!" אלא שלנו אין ברירה, כי כמו חלקי המנורה אנו תלויים זה בזה, ואם לא נפנים זאת נהיה זה בצד זה…

אפשר שלשם כך נוספו בסמל מדינת ישראל גם ענפי הזית המסמלים את השאיפה לשלום. להזכירנו כי לשלום עולמי אנו כמהים, וכי אנו יודעים שהוא מתחיל מבפנים.

הפוסט להצליח למעשה במה שהתקשה משה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

סוגיית אי גיוס צעירים חרדים לצה"ל – התעוררה וצוברת תאוצה. מכמה סיבות: הצורך המבצעי של הצבא לגייס אלפי לוחמים חדשים בעקבות מספר ההרוגים והפצועים הגדול במלחמת חורבות ברזל שירדו ממצבת הלוחמים של צה"ל; שינוי ה'קונספציה' מצבא חכם וקטן לצבא גדול, נוכח בשטח והתקפי; התרחבות האיומים הביטחוניים לזירות רבות והצפון תחילה; חוק הגיוס, שאמור להידון בימים הקרובים בכנסת וממנה בבג"ץ; וכן, החלטת מערכת הביטחון להאריך את משך השירות הסדיר, המילואים, להעמיס עוד, והרבה, על מי שנושא בנטל, בעוד מי שפטור/משתמט – ימשיך ליהנות מהפריווילגיה הזו.

ובמצב עניינים שכזה, אך טבעי שהתקשורת עוסקת בנושא, לטעמי, פחות מהראוי. וכאן גליתי כי אין גבול לחוצפה ולבושה. כמה עיתונאים חרדים מצאו לנכון להאשים ב'עליהום' הנוכחי על הציבור החרדי דווקא את הציבור הדתי לאומי. וטעמם? כדי שהתקשורת הכללית תעסוק באי גיוס החרדים לצבא ולא במחדלי השרים והפרלמנטרים ה'סרוגים'. לא בטוח שרש"י היה קונה את הטיעון המגוחך הזה. קבלו כמה דוגמאות:

אלי ביתאן מ'מורשת' צייץ: "המתקפה של הציונות הדתית ודובריה בתקשורת נגד החרדים תכליתה אחת: להסיט את תשומת הלב מהבור אליו הם גררו אותנו, מהסוכה בחווארה, ממחיר הדמים הקשה, מהיום שאחרי שלהם, מהתקציב של סמוטריץ', מאלימות המתנחלים וממה שהם מתכננים עוד חודש בהר הבית. ‏הישראלים מתעוררים? נזכיר להם שצריך לשנוא חרדים".

העיתונאי החרדי ישראל כהן מרדיו 'קול ברמה': "כבר כמה ימים שהציבור החרדי מוצא את עצמו מול התקפה מתוזמרת של אנשי הציונות הדתית והעיתונאים הסרוגים, שמנסים להסיט את תשומת הלב הציבורית מהם (הסתבכויות עם ביידן והאמריקאים, כנס הטרנספר ועוד). טקטיקת הכה ביהודים ובחרדים והצל את הפריץ מהציונות הדתית. חייבים להמשיך באחדות! צריך לעצור את קמפיין השנאה!" (ראו מאמרו בגיליון זה).

גם עורך עיתון 'משפחה', יוסי אליטוב, הצטרף לגישה זו: "אחרי 30 שנה גילו הכתבים הסרוגים, בעיקר אלו שמסרו נפש בגלי צה"ל, את האויב של המדינה: החרדים. הפיד נוטף שנאה ופטרונות. ‏תודה לה', בשנים האחרונות, אלפי חרדים מתגייסים ואלפים נוספים פועלים במסגרת ארגוני ההצלה והסיוע. התהליך ילך ויגבר, אבל לא בשנאה ובהכפשות, אלא רק בחיבור ובהידברות".

בעיניים שלי, חוצפנים. אם הם משתמשים בטיעונים שכאלה, הם באמת חושבים שאנחנו אידיוטים. חשבון נפש עצמי? יוק. לטעמי, אם באמת נשב אדישים ונאפשר למחדל אי הגיוס הזה להימשך, כנראה אנחנו באמת אידיוטים (תסלחו לי, כן?).

אגב, גם בקרב העיתונאים ה'סרוגים' יש המתנגדים לגיוס חרדים: שמעון ריקלין מערוץ 14 צייץ בטוויטר כי אף שהוא קצין במיל' ויש לו בן קצין ועוד שני בנים בסיירת, הוא נגד גיוס חרדים לצבא – הצבא בעיניו "מקדם אך ורק אג'נדות שמאל קיצוני, מגדר שפה אנטי-פטריוטית ואנטי-דתית. חבל שהחרדים ייהרסו מזה. קודם להחזיר את הצבא לתפקידו המקורי, אח"כ שיתגייסו", טען. והרייטינג בערוץ עולה.

כי בתחבולות

זה לא סתם שמאז מתקפת הטרור של חמאס ולאורך חודשי המלחמה שומעים פחות ופחות נציגים פוליטיים של המגזר החרדי בנושאים שבמחלוקת. החברים שם יודעים שבימים שישראל קוברת חיילים רבים שנהרגו בקרבות, כל הכרזה מעצבנת שלהם תביא לתגובת נגד שתציף שוב את סוגיית אי גיוסם של צעירים חרדים לצבא. האמת? הם בחרו בטקטיקה נכונה.

לא זו אף זו, בתוך כמה שבועות אמורה המדינה למסור לבג"ץ את עמדתה בסוגית חוק הגיוס, שכזכור בג"ץ נתן למדינה (כבר כמה פעמים) הארכה נוספת להגיע בכנסת להסכמה על חוק גיוס שיהיה שוויוני יותר מהחוק הקיים שלמעשה פוטר חרדים מגיוס. מה עשו חברי הכנסת החרדים? בכוונתם לפנות למזכירות הממשלה בבקשה להארכה נוספת מבג"ץ, כדי שלקבל פרק זמן נוסף של כמה חודשים לנסות להגיע להבנות בין סיעות הכנסת, ועד אז להקפיא את המצב הקיים. הם הבינו כי גם שופטי בג"ץ, בשר ודם, גם אם מורמים מעם, חשים את האווירה ברחוב וניזונים גם הם מהתקשורת, והרוח כיום לא תיטה לטובת המשך הפטור הגורף. איך נאמר? כל עכבא – לטובא. לשיטתם, לפחות. מעניין לראות אם גם הפעם בג"ץ יירתע מלקבל החלטה, ושוב יעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה לכנסת.

בשטח, הקרקע פורייה יותר לקרב את הצעירים החרדים אל הבקו"ם. דרך 'סוכני שטח' רציניים המדברים את שפתם ואת קוד התנהלותם, ניתן להגיע אליהם ולגייס אותם

סייבר

יצא לי לשמוע כמה דוברים חרדים רהוטים ברדיו, המספרים על תוכניות ייחודיות שיש בצה"ל לגיוס חרדים בעיקר בתחום המיחשוב והסייבר. אחלה, כמה שיותר. אבל – וזה אבל גדול וחשוב – לא רק שם. גם ביחידות הלוחמות. אין סיבה בעולם שלא. רוצים פלוגת יהל"ם חרדית נטו? יסדרו לכם; גולני? גם הולך. רק תבואו בכמויות. וכן, תתחילו עם האלפים שלא באמת יושבים ולומדים 12 שעות ביממה. ואתם, הציבור החרדי, יודעים טוב ממני כמה רבים הם.

השינוי יבוא מלמטה

נכון לעכשיו אין אף מנהיג רוחני חרדי משמעותי שם, שמוכן להתבטא על חיבור עם האתוס הישראלי של גיוס לצה"ל כמצוות עשה. כזכות, כחובה, מה שתרצו, העיקר שיהיה. האם ניתן לצפות לשינוי משמעותי?

להתרשמותי, בשטח, בקרב צעירים לא מעטים בציבור החרדי, אפילו חלק מאלה שבמיינסטרים (אלה שמחזיקים לצד הטלפון הכשר גם טלפון 'רגיל', אלה שאוהבים לבלות בארץ ובחו"ל, מתלבשים לא בדיוק לפי הקוד החרדי ההיסטורי וכדומה) הקרקע פורייה יותר לקרב אותם אל הבקו"ם. דרך 'סוכני שטח' רציניים המדברים את שפתם ואת קוד התנהלותם, ניתן להגיע אליהם. וכבר יש אלפים בודדים שעשו זאת. במקביל, על המדינה לשבת עם נציגים אותנטיים של המגזר כדי לנסות להגיע להבנות סבירות ומקובלות. נקודת המוצא חייבת להיות שמה שהיה – לא יהיה עוד. במכון החרדי בניהולו של אלי פלאי הוקמה קבוצת מחקר, בשיתוף אנשי ביטחון, במאמץ להגיע לנוסחה מקובלת. ולוואי שיצליחו.

ובינתיים, קמו ועלו שני צדיקים מהמגזר החרדי, התומכים בפומבי בגיוס צעירים חרדיים שלא בדיוק לומדים כדבעי. השניים, השר משה ארבל והשר יעקב מרגי, אומרים זאת ללא חשש ומורא, אפילו במדיה החרדית.

שר הרווחה יעקב מרגי מש"ס אמר בריאיון לישי כהן באתר 'כיכר השבת': "כשאתה שומע את הכמות של הנופלים, כשאתה מבקר במחלקות השיקום – אתה מבין שצריך לעשות מעשה. הנושא בעול עם חברו – זו לא אימרה חלולה, היא משמעותית. יש צורך בחברה הישראלית לראות את החברה החרדית משתתפת במאמץ. עולם התורה לא מאוים כרגע ע"י הצבא, ואין צורך כרגע לפגוע בלומד תורה אחד. בחברה החרדית יש פוטנציאל גדול מאוד לגיוס שלא ממוצה. הוא אינטרס של הצבא וגם של החברה החרדית. צריך לדעת לעשות את זה נכון".

עוד הוסיף כי "צריך להקים אגף ייעודי במשרד הביטחון לגיוס אותם אנשים שלא לומדים תורה בחברה החרדית, יש כמות גדולה. זה יהיה רוויה לצבא, והצבא לא כל כך מסוגל לקלוט את כולם. אם אתה תגיד לצבא שאתה מביא לו 600 או 700 כאלה בשנה, הוא יהיה מאוד מרוצה, ויש לנו את זה. הצבא צריך לרצות ולגייס אותם ולדעת איך לגייס אותם".

בהמשך אמר יעקב מרגי: "אני לא יכול להסביר, עם ההכרה בערך לימוד התורה, אני לא יכול לשכנע שום אמא שהבן שלה נמצא בחזית, שלא ישנה יום ולילה כבר כמה חודשים. אני לא יכול להסביר למה אותו נער חרדי לא מתגייס. החברה החרדית כבר לא מתמקדת בבני ברק או במאה שערים, הצבא יודע כמה אחוז לומדים וכמה אחוז לא לומדים".

בתשובה לשאלת המראיין, שכל אחד מקבל פטור כי הוא חרדי והצבא יפקח על מי שלא ויגייס אותו, השיב מרגי: "אני אומר לך כן, ואני נשען על גדולי ישראל".

על הסיכוי להעביר את המתווה בהנהגה הרוחנית חרדית: "אם אנחנו נבוא לגדולי ישראל ונגיד להם שאם נמשיך לאחוז מהכל בלא כלום – אנחנו מסכנים את עולם התורה, כמו שאמר הרב שטיינמן".

בעיניים שלי, תנו לנו הרבה מרגי כאלה, הרבה משה ארבל (ים) (שר הפנים) כאלה – וניצחנו.

ציפיות שווא

אם ההתרשמות שלי משיחות עם חברים בשבת האחרונה נכונה, האכזבה הגדולה ביותר שלהם מהפוליטיקאים של המפלגות ה'סרוגות', וסמוטריץ' ובן גביר בראשם, היא שהם לא עומדים על רגליהם האחוריות בתביעה חד-משמעית מראש הממשלה ובכלל, לשנות כאן ועכשיו את חוק הגיוס לצירוף חרדים לנשיאה בנטל, ולו חלקית והדרגתית. מאז נתמנו לתפקידיהם, כל אחד מהם הוכיח כבר כמה וכמה פעמים, שאם יש להם משהו חשוב, הם יודעים איך לכופף את ראש הממשלה ולצאת ודרישתם בידם.

בעיניים שלי, גם בנושאים חשובים הרבה פחות מנושא השוויון בנטל. יש בידכם את הכוח? מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתם למלכות, לבצע שינוי היסטורי בעניין זה. כן, אני מודע להשלכות הפוליטיות שעשויות להיגרם, אבל הכל מאת ד' יתברך…

באותה נשימה, הנאיבי שבי מצפה גם מאותם עשרות רבנים המרבים לפרסם 'גילויי דעת' חדשות לבקרים, על דברים שבעיניי לא ברומו של עולם, שיעשו כן גם הפעם. אם באמת הם רואים עצמם כמנהיגים רוחניים של ציבור דתי-לאומי, שייצאו גם הם ב'גילוי דעת' הקורא לגיוס לצה"ל של צעירים חרדים, ולו אלה שלא באמת חובשים את ספסלי בית המדרש כפי שרבותיהם מצפים מהם. יודעים מה? קריאה שלהם אל ראשי הישיבות החרדים, שנוכח השעה 'יעשו חושבים'. משהו.

בעיניים שלי, ומקווה שיסלחו לי אותם רבנים ותלמידיהם על החוצפה, אותם רבנים חייבים זאת ולו לעשרות בני ישיבות קדושי צה"ל שנהרגו במלחמה הזו ולמשפחותיהם. אין לי ציפיות, אך הלוואי ואתבדה.

אחרי מות

סוגיית שאיבת זרע ממתים, בטח מחיילים שנפלו בקרב, היא בין הסוגיות האתיות הרגישות שאני מכיר. מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', הוקפאו זרעם של 110 חיילים שנהרגו ושל 10 אזרחים שנרצחו בידי חמאס. 82 מהבקשות הוגשו על ידי הורי החייל שנהרג (שהיו רווקים), ו-28 על ידי בנות הזוג, האלמנות. כידוע, שאיבת הזרע חייבת להתבצע בתוך יממה או קצת יותר מאז המוות, אחרת היא אינה אפקטיבית.

נתונים אלה נמסרו בדיון שנערך בוועדת הבריאות של הכנסת, שסיימה להכין לקריאה ראשונה את החוק לשאיבת זרע, שנקרא גם "חוק ההמשכיות". סיימה להכין, אבל לא הצביעה. נעה שפיגל דיווחה ב'הארץ' כי מ"מ יו"ר הוועדה, מירב בן ארי, טענה שמה שמעכב את החקיקה היא דרישת רבנים באמצעות ח"כים דתיים שההליך יותנה באישור המנוח לפני מותו. בוועדה הושגה פשרה שהנושא יובא להכרעת הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, לפני אישור הנוסח הסופי של החוק. בן ארי אמרה כי היא תאמץ את פסיקת הרב.

כפי שכתבנו בזמנו ב'שבתון', הנושא הזה עלה כבר, אך הוחלט שלא להחליט, שכן החתמה מראש של חייל היוצא לקרב או אף עם גיוסו על רצונו או סירובו בעניין, עלולה לגרום לו דכדוך בעת שיוצא לקרב. כך או כך, בוועדה ממתינים להחלטת הרב הראשי. סוגיה קשורה מסובכת עוד יותר היא כיצד לנהוג כאשר יש מחלוקת בין הורי החלל לבין אלמנתו, אם לשאוב את זרעו אם לאו. מורכב.

נו, נו, נו למודי'ס

למרבה הצער, ההשתדלות שעשתה ישראל בקרב בכירי חברת הדירוג מודי'ס, במאמץ לשכנעה שלא לפגוע בדירוג של ישראל, לא צלח, ומודי'ס, לראשונה, הורידה את הדירוג שלנו. היא אף הוסיפה מעין אזהרת תחזית שלילית להורדת דירוג נוספת, בהתאם להתפתחויות הביטחוניות והכלכליות בישראל בחודשים הקרובים.

במודי'ס הציבו סימן שאלה גדול על השאלה האם הממשלה והכנסת מסוגלות להוציא את ישראל מהבוץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי. בינתיים משקיעים מהעולם לא נבהלו ובהנפקה השבוע הגיעו ביקושים בהיקף פי 6 מהכמות שביקשה ישראל לגייס. שני בתי השקעה נוספים אמורים להחליט על הדירוג שהם נותנים לישראל. נקווה שלא יושפעו ממודי'ס.

בצדק, החלטת מודי'ס אכזבה את קברניטי ישראל, ונתניהו וסמוטריץ' בראשם. כמצופה, השניים הגיבו. נתניהו אף חרג מהמקובל והוציא הודעה בעיצומה של שבת, ובה הסביר עד כמה כלכלת ישראל חזקה, יציבה וכו'. "כלכלת ישראל איתנה… הדירוג יעלה חזרה ברגע שננצח במלחמה", דברי נתניהו.

עם תגובת נתניהו אני חי איכשהו בסדר, אבל תגובתו של שר האוצר סמוטריץ' קצת הזויה בעיניי. אחרי שכתב על חוזקה של הכלכלה הישראלית (זורם איתו), מצא סמוטריץ' לנכון, משום מה, 'לרדת' על מודי'ס. וכה כתב עליה, שר האוצר של מדינת ישראל:

"הודעת מודי'ס על הורדת הדירוג אינה כוללת טיעונים כלכליים רציניים, והיא מהווה כל כולה מניפסט פוליטי מבוסס תפיסת עולם גיאופוליטית פסימית ומופרכת, שמשקפת חוסר אמון בחוסנה הביטחוני והלאומי של ישראל, וככל הנראה גם חוסר אמון בצדקת דרכה מול אויביה. מודי'ס לא מסוגלת אפילו להגדיר בהודעתה את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור, ורומזת כי הייתה נמנעת מהורדת הדירוג, לו רק ישראל הייתה מקבלת את מתווה ההתאבדות שמוצע לה על ידי גורמים בקהילה הבינלאומית לעצור את המלחמה ולהקים מדינת טרור ערבית בעזה וביהודה ושומרון. איננו יונקים את עוצמתנו הלאומית, הביטחונית, החברתית והכלכלית מאיך שופטים אותנו בעולם, אלא מאמונה עמוקה בצדקת הדרך, שנשענת על עבר מפואר של אלפי שנים ועל מחויבות לעתיד מפואר עוד יותר. גם הודעת מודי'ס לא תערער זאת ולא תחליש אותנו במלחמה על עצמאותנו וריבונותנו בארץ מולדתנו".

מודי'ס לא עובדת אצלנו. את הדוח שלה היא מפרסמת ללקוחות כבדים שלה שמשלמים לה עבורו הרבה כסף. מודי'ס הייתה בסדר עם ישראל עד הדוח הזה, לא סביר שפתאום התרחש אצלה איזה שינוי פוליטי תודעתי פנימי נגדנו. אולי היא פשוט מעריכה את הדברים לא כמו שסמוטריץ' מעריך. תקוף את הדוח עניינית, סבבה, אבל בשביל מה הטפות המוסר האלה? (אפילו נתניהו לא אהב אותן). אם נתניהו, עם רקורד כלכלי כשלו, ביקר את מודי'ס מתוך כבוד – ראוי גם לך.

הפוסט גיוס חרדים – מי הכי רוצה בכך, ולמה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אנו נמצאים בשעה הרת גורל לעם ישראל, שלא הייתה כמותה. שעה שאנו נלחמים בעזה נגד אויב מר ומפלצתי, שטבח בנו באכזריות שאין כמותה, בגברים ונשים בתינוקות ובזקנים.

מאז הטבח בשבת שמחת תורה "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים וגו' לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם" (אסתר ט, ב), עזבו את בתיהם ויצאו בחירוף נפש למלחמה: "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם וגו'" (שם ט, טז).

בו בזמן אנו מתכוננים למלחמה אפשרית מול אויבנו מצפון, שאכזריותם גדולה אף עוד יותר, אשר זוממים לפגוע באזרחים בעורף באמצעות אלפי טילים קטלניים, ולנסות לחדור ליישובים ולערים בצפון ולפגוע בתושביהם. אויבים שאומרים בגלוי את מטרתם: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ה).

יש גם סכנה שאויבים נוספים יצטרפו ללחימה בתוך ערינו, ובחזיתות נוספות קרובות ורחוקות.

בשעה זו אנו זקוקים להרבה יותר חיילים שיגנו על חיי אזרחי המדינה מפני אויבינו המקיפים אותנו מכל העברים 'כי כסלא לעוגיא' (ברכות ו א), ואנו קוראים לכם להיות שותפים עימנו בהגנה על עם ישראל מפני אויביו. להתגייס "לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג).

כולנו מודעים לחשיבות הקריטית של לימוד תורה, שמחזיקה את הקיום של עם ישראל וזהותו ובעלת השפעה ישירה על הסייעתא דשמיא במלחמה. אנו מעריכים אתכם על העמידה במשימה הקדושה של ההתגייסות ללימוד התורה, והנכונות לשאת בעולה בגבורה גם במחיר כלכלי של חיים בצמצום.

אנחנו בעיצומה של מלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם מלכים ה, א)! ואנו זקוקים לשותפות שלכם גם בהגנה הפיזית, בהצלת חיים של ממש, מפני 'פיקוח נפש' של רבים מאחינו בית ישראל (רי"ף סנהדרין פ"ח דף רפ"ז ע"ב).

ב"ה זכינו בחצי היובל האחרון להתגייסות של חיילים מהציבור החרדי, והם עושים חיל ומצילים חיים. גם אנחנו זכינו להיות שותפים ולסייע להם בתחילת הדרך. כמה מהבוגרים של המסלול גם פגשו אתכם במלחמה הנוכחית כשותפים בלחימה לכל דבר, ומקדשים שם שמיים ברבים. לאחרונה אף גדל היקף המתגייסים החרדים לשלב ב'. אולם, בשעה הזו אנו זקוקים להרחבת השורות גם בשירות הסדיר.

אומנם בעבר היו שהשתמשו בדרישה לגיוס חרדים ככלי ניגוח בזירה הפוליטית, או כדרך לנסות לשנות את אורח חייכם החרדי, ויש לכם חשדנות מוצדקת, אולם כיום הקריאה אליכם באה ממקום של צורך קיומי אמיתי. אנו זקוקים לשותפותכם בחזית ובעורף כלוחמים ותומכי לחימה.

בקריאה זו אין לנו כל כוונה לפגוע חלילה בעולם התורה, היקר לליבנו, באלה שמוסרים את עצמם ללימודה בשקידה ובהתמדה, ומתגדלים בתורה.

ברי לנו שניתן להגדיל את היקף המתגייסים באופן משמעותי מבלי לפגוע בו כלל, מקרב אלה שלא ראו ברכה בלימודם או כאלה שממילא מתכוונים לסיים את לימודם בישיבה.

אנו מודעים לכך שמאז האסון הנורא בשבת שמחת תורה קיים שינוי בהלכי הרוח גם בציבור החרדי עצמו. שישנם מביניכם יותר כאלה שקשה להם להיות בבחינת "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו). שסיפורי הגיבורים והנופלים הי"ד חדורי האמונה והעוצמה של יראת שמיים, נוגעים לליבכם. ושיש בציבור החרדי יותר שמעוניינים כיום להתגייס ולהיות שותפים במלחמה.

אולם, עדיין קיים החשש שמא ההתגייסות תפגע חלילה ברמתכם הרוחנית. אך את זאת דעו, אחיי היקרים, כי מניסיון של 65 השנים שבהן קיימות ישיבות ההסדר, ומניסיוני האישי כראש ישיבת הסדר, שגם התגייס לצה"ל במסגרת ישיבות ההסדר לפני כ-43 שנים ופיקד על בני ישיבות הסדר, הוכח שהשילוב בין לימוד התורה והשירות הצבאי – בין הספרא לסייפא – לא אמור לפגוע בלימוד התורה. יש תלמידי חכמים גדולים שצמחו משילוב זה, וגם רבבות של אנשי מעשה יראי שמיים. שהגבורה שבאה מתוך האמונה ב"אוזר ישראל בגבורה" מתפתחת ב'אוהלי צבא', ויש לה גם יכולת השפעה על הגבורה של חיי היום-יום של "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת שולחן ערוך או"ח א, א) ובלימוד התורה ב'אוהלי תורה'.

אכן, בעבר היו מקרים שחלק מההבטחות לאפשר לחיילים החרדים לשמור על אורח חיים חרדי לא קוימו, ובכך נפגע האמון. בחלק מהמקרים הללו אף היינו שותפים במאמצים לטפל בהם כדי לתקנם. אולם, כיום במערכת הצבאית ישנה הבנה גדולה יותר ומחויבות גדולה יותר להבטיח לכם שמירה מלאה על אורח חייכם החרדי. כמו כן, ככל שיגדל מספר המתגייסים מקרבכם –  כך גם תהיה יותר עוצמה שתשמר את אורח חייכם הייחודי.

לפני כעשור הגיע היקף המתגייסים מקרבכם לשיאו, כתהליך בריא ומתוך מודעות לחשיבותו. לצערנו, החל אז מהלך מזיק שהונע מתוך מניעים פוליטיים, שביקש לייצר לחצים ומצג כוחני של כפייה. כל ניסיונותינו להתריע בפני "ועדת השוויון בנטל" שהדבר עלול לגרום לתגובת נגד ולפגיעה בהיקף המתגייסים, לא נשמעו, והנזק נעשה.

כיום ברור לנו שהשינוי צריך להיעשות בהדרגה, מתוך רצון עצמי פנימי ולא בכפייה. שצריך לפתוח בפניכם מגוון של אפשרויות שירות שיתאימו לכם ויאפשרו שירות על פי היכולת. אולם, זה צריך לבוא מכם, באמירת 'הנני'. מתוך ערבות הדדית של "כל ישראל ערבים זה לזה", ומתוך אחריות לגורל תושבי המדינה ולחיי משפחותיכם, הוריכם, אחיכם ואחיותיכם, הקטנים והגדולים.

אני מאמין שמהלך זה יביא לאחדות גדולה בעם ישראל ולקידוש שם שמיים. שכל רואיכם יכירוכם כי אתם  זֶרַע בֵּרַךְ ה', ועל כל אחד מכם ייאמר "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג).

אחינו היקרים, "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וַד' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמו"ב י, יב).

הפוסט קריאה לאחינו החרדים להתגייס לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב יונתן זקס מציין כי בניית המשכן היא שיקוף של בריאת העולם בידי אלוקים. הבריאה האנושית קשורה ומשקפת את הבריאה האלוקית .הבית שהאדם בונה לאלוקים הוא לא רק בניין או מבנה, אלא קודם כל מקום בנפש שבו האדם שומר לא-ל בחייו. היצירה האלוקית – היקום, הטבע, בעלי החיים והאדם – קשורה באופן הדוק ליצירה האנושית. את הקיום האנושי יש לכונן בתבנית הבריאה. האדם, שנברא בצלם אלוקים, שואב ממעשיו של הבורא דוגמה ומופת לחייו שלו – מה הוא בורא אף אתה היה בורא, מה הוא שובת אף אתה תשבות.

את אופן שביתת השבת למדו בתלמוד מההקשר בין מלאכת לשבת למלאכת המשכן (שבת, מ"ט ע"ב). הקשר בין מלאכת שבת למלאכת המשכן מופיע בסוגיה זו באופן טכני, צורני. מה שעשו במקדש אסור לעשות בשבת. במקום אחר לומדת הגמרא באמצעות היקש את העיקרון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" (חגיגה, י' ע"א). כלומר, מלאכת המשכן היא מלאכה של יצירה ואומנות. 'מלאכת מחשבת', הנאסרת בשבת, פירוש הדבר שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, מלאכה הנעשית בכוונה אם באופן ישיר ואם כאשר המלאכה היא תוצר לוואי הכרחי ורצוי.

האם בשבת, במצבים שבהם המחשבה היא היוצרת את התוצאה ההלכתית, בלא צורך בפעולה, גם אז ייאסר השימוש בבינה מלאכותית?

הטכנולוגיה המודרנית והשינויים התרבותיים יצרו תצורות חדשות של עבודה, שבהן הגבולות בין עבודה למנוחה, בין מקום העבודה לבית, הולכים ומיטשטשים. מצוות השבת היא הזדמנות לשוב ולהגדיר עבור עצמנו מהם גבולות העבודה, הן ביחס לזמן והן ביחס למרחב, וזאת כדי שהעבודה לא תפלוש ותשעבד את כל עיתותינו.     

מעמד המכונה המופעלת בידי האדם בשבת נידון רבות בשנים האחרונות עם שכלולן של המכונות. היחס בין הפועל לפעולה נחקר, בין השאר, כאשר הפעולה האנושית כולה מסתכמת בפעולה קלושה, כהסטת מתג או עקימת שפתיים, והתוצאה היא גדולה לאין שיעור. הדיונים בהלכות שבת של הפעלת מכונה נשענים על מושגים מבוססים של 'כוחו', 'כוח כוחו', 'גרמא' וכן הלאה.

בעולם המדעי-טכנולוגי שבו אנחנו חיים, בינה מלאכותית היא, בין השאר, גורם מהפכני המנגיש שירותים רפואיים. מערכות בינה מלאכותית מסוגלות לפענח מחשבות של אנשים הסובלים משיתוק או מנכות ומאפשרות להם לשלוט בגפיים מלאכותיות ולהתנהל איתן.

האם כאשר המחשבה היא שמפעילה יש לאסור את הפעולה בשבת?

כלל נקוט בהלכה ש"דברים שבלב אינם דברים") נדרים כ"ח, ע"א). על אף זאת, ישנן הלכות שבהן למחשבה יש מעמד קונקרטי: נדרי צדקה, המקבלים קיום כתוצאה ממחשבה טובה בלבד; הפרשת תרומה יכולה להתבצע במחשבת התורם, דבר הנלמד מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם" (במדבר, י"ח, כ"ז, שו"ע, יו"ד, של"א, מ"ו). כלומר, אלה הם מצבים שבהם מציאות הלכתית מתכוננת על ידי המחשבה. אומנם מעשים עדיין מעורבים, אבל המחשבה היא המוקד של ההלכות הללו. דוגמה נוספת: קניינים, המבוססים על 'גמירות דעת'.

האם בשבת, שבה אסרה התורה 'מלאכת מחשבת', במצבים שבהם המחשבה היא היוצרת את התוצאה ההלכתית, בלא צורך בפעולה, האם גם אז ייאסר השימוש בבינה מלאכותית?

הרב ישראל רוזן מצטט את דבריו של הרב אוירבך, המסיק מכך שאין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת משום 'מתקן', שיש לאסור משום פעולות המתבצעות במחשבה בשבת, "והרי תרומה ניטלת באומד ובמחשבה ומשמע דמחשבה כמעשה לעניין שבת". הרב רוזן מסתייג וכותב: "ולענ"ד, אי משום הא לא איריא דהעיקר בזה דהמאכל מתוקן. והרי אין מדובר כאן באיסור דאורייתא דתליא במהות הפעולה, אלא באיסור דרבנן משום דמיחזי כמתקן, ולעניין זה די לנו אם התוצאה היא תיקון הפירות, ופשוט".

כלומר, לדברי הרב רוזן, אין מדובר באיסור תורה אלא באיסור דרבנן, 'מיחזי כמתקן', ואין מכאן לאסור פעולה שנעשית על ידי מחשבה. ולמראית העין של המלאכה, כאשר המחשבה היא הפועלת אין לדעתו לחשוש למראית עין (מיקרופון ורמקול בשבת, תחומין ט"ו, עמ' 378-379). ועל כן, ייתכן שמערכת בינה מלאכותית, המנטרת ולומדת את התנהגות האדם ופועלת בהתאם ללא כל מעשה מכוון מצד האדם, תהיה מותרת בשבת (הדיון כאן איננו מכוון לפסיקת הלכה, אלא לעורר מחשבה בעניינים רפואיים הנוגעים לפרשת השבוע, "ואידך זיל גמור". ישנם מקורות חשובים נוספים שיש לעיין בהם).

הפוסט מלאכת מחשבת ובינה מלאכותית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פניתי לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם ובעל ידע רב בשפת הגעז. הוא שלח לי את התרגום:  "ועשית לי מקדש ואשכון/ואלון ביניהם". הפנייה היא בלשון יחיד "ועשית", והדבר המשמעותי ביותר הוא שאלוקים אינו שוכן בתוכם אלא ביניהם. השינויים הללו מצביעים על משמעות עמוקה במקומו התיאולוגי והסוציולוגי של בית המקדש בחיי העם, כמו גם באמונה בקב"ה. אבל יותר מזה, התרגום הזה בא להתמודד עם חולשה אנושית. חולשה אנושית זו עלולה לייצר עיוותים חברתיים ואף חורבן.

נראה שהפסיכולוגיה האנושית לא משתנה עם הזמן. באופן שבו תפסה התרבות הדתית של יהודי אתיופיה את מקומו של בית המקדש (בית הכנסת), יש כדי לשמש סוג של אנטיביוטיקה לאותה פסיכולוגיה אנושית ישנה, העלולה להביא על העולם ועלינו אסון, אלא אם כן נעצור זאת בזמן.

שאלתי את הרב יאסו לפשר השינוי. הוא ענה: "כדי להבין זאת עלינו לשים לב לפסוק נוסף 'וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים' ወሙሴ ቦአ ውስተ ብርሃን ኀበ ሀሎ እግዚአብሔር። המילה ערפל תורגמה בגעז אור. כדי להבין את ההבדל הגדול בין אור לערפל, עלינו לשים לב לעניין נוסף: כאשר משה יורד מהר סיני, הוא מבקש שוב לראות את אלוקים: 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. משה כבר ראה את אלוקים, מדוע ביקש זאת? אלא, שמשה עדיין לא הבין את המשמעות הקונקרטית של גילוי אלוקים, והתשובה שהוא מקבל היא 13 מידות הרחמים של הקב"ה. האור הזה, בניגוד לערפל, חינך אותנו באתיופיה לגלות רחמים כלפי אחרים, לשאת חן וחסד בעיני הסובבים אותנו. בקיצור, גילוי של אלוקים מתבטא ביחסים שלנו בין בני האדם".

עתה נוכל להבין את הפנייה בתרגום בשפת בגעז בלשון יחיד. המשמעות היא לקיחת אחריות אישית. כאשר האחריות האישית היא ההבנה שאלוקים אולי שוכן בתוכי, אבל יותר מזה, הגילוי שלו הוא באינטראקציה שבין האגו והאטימות לבין העולם שמחוצה לנו. לכן, זה לא "ושכנתי בתוכם", ודאי לא בבית המקדש, אלא "ושכנתי ביניהם". בית המקדש הוא הניגוד של העבודה הזרה. עבודה זרה היא אגו, אטימות, היא הביטוי לראיית המקדש כביתו של האל שבו הוא אוכל את מזונו.

לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם

באחת משיחותיי עם הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא הופתע לגלות שבמסורת הרבנית קיימת חלוקה למצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. הוא אמר: "החטאים הם רק בין אדם לחברו. המבחן הוא רק ביחסי אנוש תקינים – כמו שקר, רמאות ושנאה. רק החטאים הללו הם הסיבה להסתר, אבל לא לריחוק. מי אתה חושב ששמר עלינו באתיופיה במשך אלפי שנים? מי אתה חושב שהביא אותנו מאתיופיה לירושלים? מי אתה חושב שמר עלינו במסע המסוכן לאורך כל הדרך? ודאי שא-לוהים". אם כן, אנו לומדים פה שבית המקדש הוא מקום שאמור להעצים את אחריות האישית ולא לשלול אותה.

לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם. באמצעות התרבות הדתית של יהדות אתיופית המקראית נוכל להבין את החולשה האנושית. היום היא פוגשת אותנו במקומות שונים מבעבר. אחד מהם הוא המוסד לזכויות אדם. מוסד זה קובע כי קיימות זכויות שלהן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. במהות, תפיסה זו, כמו שהיה בבית המקדש, אמורה לספק מעטפת לאדם שמגלה אחריות. לספק הגנה מלאה לחלשים. מוסד זה, כמו בית המקדש בזמנו, תובע מאיתנו לגלות אחריות יותר מאשר לספק לנו זכויות. תובע מאיתנו לדבר אמת. מבקש מאיתנו לגלות חסד ורחמים לבני האדם. אבל, מוסד זכויות אדם, כמו אז בתקופת בית המקדש, הופך גם לאמצעי להשגת מטרותינו האגואיסטיות.

לצערנו, כאז כן היום, ישנם מניפולטיביים המצליחים להפוך את הבית הזה למערת פריצים. גונבים, רוצחים, אונסים, משקרים ובאים לצעוק: היכל ה' היכל ה'. זכויות אדם, זכויות אדם. בזמנו, עד לחורבן, היה קשה להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. מי מאיתנו כיום הוא נביא שקר ומי נביא אמת, זו שאלה כבדת משקל.

כך או כך, יהדות אתיופיה מלמדת אותנו שאלוקים לא שוכן בבית המקדש או בתוכנו, אלא הוא שוכן בינינו, מבחינת איש ואישה "זכו שכינה ביניהם".

הפוסט ወትገብር ሊተ መቅደሰ ወአኃድር በማእከሎሙ። הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.