אתם הקוראים בטח שואלים: מה זאת הכותרת הזאת? כתב חידה? כתב סתרים? לא! זהו פסוק מתוך האורית (התורה) בשפת הגעז מפרשת השבוע, פרשת 'תרומה'. בעברית הפסוק הוא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". האם התרגום הוא אותו הדבר בדיוק כמו בעברית או שיש שינויים?
פניתי לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם ובעל ידע רב בשפת הגעז. הוא שלח לי את התרגום: "ועשית לי מקדש ואשכון/ואלון ביניהם". הפנייה היא בלשון יחיד "ועשית", והדבר המשמעותי ביותר הוא שאלוקים אינו שוכן בתוכם אלא ביניהם. השינויים הללו מצביעים על משמעות עמוקה במקומו התיאולוגי והסוציולוגי של בית המקדש בחיי העם, כמו גם באמונה בקב"ה. אבל יותר מזה, התרגום הזה בא להתמודד עם חולשה אנושית. חולשה אנושית זו עלולה לייצר עיוותים חברתיים ואף חורבן.
נראה שהפסיכולוגיה האנושית לא משתנה עם הזמן. באופן שבו תפסה התרבות הדתית של יהודי אתיופיה את מקומו של בית המקדש (בית הכנסת), יש כדי לשמש סוג של אנטיביוטיקה לאותה פסיכולוגיה אנושית ישנה, העלולה להביא על העולם ועלינו אסון, אלא אם כן נעצור זאת בזמן.
שאלתי את הרב יאסו לפשר השינוי. הוא ענה: "כדי להבין זאת עלינו לשים לב לפסוק נוסף 'וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים' ወሙሴ ቦአ ውስተ ብርሃን ኀበ ሀሎ እግዚአብሔር። המילה ערפל תורגמה בגעז אור. כדי להבין את ההבדל הגדול בין אור לערפל, עלינו לשים לב לעניין נוסף: כאשר משה יורד מהר סיני, הוא מבקש שוב לראות את אלוקים: 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. משה כבר ראה את אלוקים, מדוע ביקש זאת? אלא, שמשה עדיין לא הבין את המשמעות הקונקרטית של גילוי אלוקים, והתשובה שהוא מקבל היא 13 מידות הרחמים של הקב"ה. האור הזה, בניגוד לערפל, חינך אותנו באתיופיה לגלות רחמים כלפי אחרים, לשאת חן וחסד בעיני הסובבים אותנו. בקיצור, גילוי של אלוקים מתבטא ביחסים שלנו בין בני האדם".
עתה נוכל להבין את הפנייה בתרגום בשפת בגעז בלשון יחיד. המשמעות היא לקיחת אחריות אישית. כאשר האחריות האישית היא ההבנה שאלוקים אולי שוכן בתוכי, אבל יותר מזה, הגילוי שלו הוא באינטראקציה שבין האגו והאטימות לבין העולם שמחוצה לנו. לכן, זה לא "ושכנתי בתוכם", ודאי לא בבית המקדש, אלא "ושכנתי ביניהם". בית המקדש הוא הניגוד של העבודה הזרה. עבודה זרה היא אגו, אטימות, היא הביטוי לראיית המקדש כביתו של האל שבו הוא אוכל את מזונו.
לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם

באחת משיחותיי עם הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא הופתע לגלות שבמסורת הרבנית קיימת חלוקה למצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. הוא אמר: "החטאים הם רק בין אדם לחברו. המבחן הוא רק ביחסי אנוש תקינים – כמו שקר, רמאות ושנאה. רק החטאים הללו הם הסיבה להסתר, אבל לא לריחוק. מי אתה חושב ששמר עלינו באתיופיה במשך אלפי שנים? מי אתה חושב שהביא אותנו מאתיופיה לירושלים? מי אתה חושב שמר עלינו במסע המסוכן לאורך כל הדרך? ודאי שא-לוהים". אם כן, אנו לומדים פה שבית המקדש הוא מקום שאמור להעצים את אחריות האישית ולא לשלול אותה.
לדאבוננו, שוב החולשה האנושית של העבודה הזרה הפכה את בית המקדש למקום משכנו של אלוקים. בני ישראל שכחו שאלוקים שוכן ביניהם. באמצעות התרבות הדתית של יהדות אתיופית המקראית נוכל להבין את החולשה האנושית. היום היא פוגשת אותנו במקומות שונים מבעבר. אחד מהם הוא המוסד לזכויות אדם. מוסד זה קובע כי קיימות זכויות שלהן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. במהות, תפיסה זו, כמו שהיה בבית המקדש, אמורה לספק מעטפת לאדם שמגלה אחריות. לספק הגנה מלאה לחלשים. מוסד זה, כמו בית המקדש בזמנו, תובע מאיתנו לגלות אחריות יותר מאשר לספק לנו זכויות. תובע מאיתנו לדבר אמת. מבקש מאיתנו לגלות חסד ורחמים לבני האדם. אבל, מוסד זכויות אדם, כמו אז בתקופת בית המקדש, הופך גם לאמצעי להשגת מטרותינו האגואיסטיות.
לצערנו, כאז כן היום, ישנם מניפולטיביים המצליחים להפוך את הבית הזה למערת פריצים. גונבים, רוצחים, אונסים, משקרים ובאים לצעוק: היכל ה' היכל ה'. זכויות אדם, זכויות אדם. בזמנו, עד לחורבן, היה קשה להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. מי מאיתנו כיום הוא נביא שקר ומי נביא אמת, זו שאלה כבדת משקל.
כך או כך, יהדות אתיופיה מלמדת אותנו שאלוקים לא שוכן בבית המקדש או בתוכנו, אלא הוא שוכן בינינו, מבחינת איש ואישה "זכו שכינה ביניהם".