שירה סגלהמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר ועדיין מתנהלת, גובה קורבנות רבים כבדים מנשוא. לא מעט משפחות איבדו את יקיריהן והן נאלצות לחיות את החיים לצד האובדן, המשבר והכאב, וביניהן אלמנות צה"ל שאיבדו את בעליהן במלחמה. בקבוצה הזאת נמצאות גם נשים המתמודדות עם אתגר נוסף: היריון ולידה בלא הכתף התומכת של הבעל, והכואב יותר – לתינוק שייוולד לא יהיה אבא שילווה אותו בכל תחנות חייו.
שוש חובלאשוילי היא סטודנטית לסיעוד, בת 28 מאשדוד. היא נישאה לאבי, בן 27, ויחד הם הביאו לעולם את רומי-אור, בתם הקטנה, כיום בת 10 חודשים. אבי נהרג ביום הראשון למלחמה, ב-7 באוקטובר, והשאיר לשוש גם אוצר קטן ברחם.
הייתה זאת אהבת נעורים. שוש ואבי הכירו בגיל 16, כשמלצרו יחד באולם אירועים. שם הם התחברו, הפכו לחברים הכי טובים, והחליטו לעלות שלב בקשר לרמה של זוגיות. מאז עברו הרבה יחד, היו שם אחד בשביל השנייה, ולדבריה היא זכתה באהבה טהורה.
"חכה, עוד לא התקשרו אליך!"
באותה שבת של שמחת תורה, הם שהו בביתם. הם התעוררו ב-6:30 בבוקר למשמע האזעקות. כידוע, באשדוד אזעקות הן עניין שבשגרה, ובשל כך הם נכנסו לממ"ד והיו בטוחים שזה יעבור, כרגיל. אולם, אבי קיבל בטלפון שלו הודעות ווטסאפ על חדירות מחבלים. הוא הבין שזה חריג מהנורמה וישר עלה על מדים.
"אמרתי לו 'חכה, עוד לא התקשרו אליך'", מספרת שוש בצער. "והוא ענה 'אני חייב ללכת'. הוא לא הספיק לאכול, ישר התלבש, נפרדנו בחיבוק ובנשיקה – והוא יצא. אנחנו רגילים שמקפיצים אותו, אז לא התרגשנו מזה. הוא נסע לקיבוץ סופה, שם התמקם הגדוד שלו. בדרך, בצומת סעד, אבי נתקל בחוליית מחבלים, הצליח לחסל אותם והמשיך בנסיעה. לאחר התקרית הוא התקשר אליי, בשעה 9, ואמר שהוא בדרך ושזה אירוע חריג בצורה קיצונית – אבל שיהיה בסדר". שוש ביקשה ממנו לשמור על עצמו, והשיחה נותקה. היא ניסתה לשמור על אופטימיות ועל אמונה חזקה שאכן יהיה בסדר. ובכל זאת, לאחר חצי שעה החלה להרגיש לא טוב ושלחה לו הודעה שהיא מפחדת ושישמור על עצמו, אבל אבי לא ענה.
אני מקווה שהתינוק יצליח לאהוב את אבא שלו, למרות שהוא יכיר אותו רק מתמונות ומסיפורים של אחרים
"בדרך לצומת סופה, בין קיבוץ בארי לקיבוץ רעים, באזור המסיבה, אבי ראה שמתרחש משהו חריג, שמע יריות של מחבלים והחליט לעצור את הרכב בצד ולהמשיך ברגל. הוא הצליח לחסל מחבלים, להציל מספר מבלים מהמסיבה, ולצערי שם הוא נפל, כי המחבלים היו רבים ממנו. בה בעת שהרגשתי את הלב שלי על 200 – זה בדיוק הזמן שבו נפל", היא משתפת בכאב.
שוש ניסתה להשיג אותו, לדבר עם אנשים, לקוות שמישהו יגיד לה שיש באזור בעיית קליטה או שהוא פצוע, אבל ההרגשה הלא טובה לא נתנה לה מנוח.
"באותה שבת הייתי בממ"ד עם הקטנה. לקראת הערב יצאתי למרפסת, ובקושי היו אנשים ברחוב. כל רכב שעבר אמרתי לעצמי: 'הנה, עכשיו באים להודיע לי', ולא באו. בלילה ניסיתי להשיג אותו – ללא הצלחה. בשעה 4.30 לפנות בוקר, אני שומעת דפיקות בדלת. שלושה קצינים עומדים מולי, והשאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה: 'מתי זה קרה?'. רציתי להאמין שאולי הוא פצוע או קטוע רגל, ואז הם אמרו את המשפט הנוראי שלא יוצא לי מהראש – 'אבי נהרג'. מאז אני לבד. אני מנסה לחיות את שגרת החיים שלי, אבל לא מרגישה שהזמן עושה את שלו, אלא רק מעצים את הקושי".
שוש מספרת שכיאה לג'ינג'י, היה לו אופי של ג'ינג'י – אדם בולט ודומיננטי בסביבה. "כשהוא בחדר, כולם צריכים לדעת שהוא נמצא", היא מתארת. " הוא היה בחור חברותי, חייכן ובעל נתינה. בכובעו הצבאי הוא היה מפקד ואיש קבע. החיילים שלו מאוד אהבו אותו, ראו בו מפקד אנושי והרגישו שהוא כמו אבא שלהם. הוא לא הסתכל על זה שיש לו דרגות על הכתפיים. ערך כבוד האדם היה עליון מבחינתו. תמיד כשהתחיל למלא תפקיד חדש, היה חשוב לו לעשות שיחה עם כל חייל, אפילו כשיש לו 400 חיילים, ולהכיר כל אחד לעומק".
בנוסף, שוש מתארת את אבי כאב מסור ונוכח לבתו הקטנה. כשנפל, רומי-אור הייתה רק בת חצי שנה. "היה חשוב לו להיות איתה כמה שיותר, למרות שלא היה הרבה בבית בשל היותו איש קבע, כאמור. הוא לא ויתר על שיחות וידאו לפני השינה, וגם כשהיה חוזר מאוחר, היה חשוב לו להקדיש זמן לבת ולי".
שוש נמצאת כעת בחודש השישי להריונה. כשהוא נפל הייתה בשבוע השמיני. "הספקנו לשמוע את הדופק ביחד. חוץ מאמא שלי, אף אחד לא ידע אז שאני בהיריון. תכננו לספר להורים שלו לפני שבת, ואבי אמר לי שכשיחזור נספר. באותה שבת חיכיתי לו כל היום, והרגשתי צורך לספר להורים שלו על ההיריון בלי לחכות לו. שמחנו, למרות שבתוך תוכי ידעתי שקרה משהו. הדחקתי וחיכיתי שיבואו לתת לי אישור סופי. לצערי, הוא לא הספיק לדעת את מין העובר, אולם הוא הרגיש שזה בן ובחר לו שם. כנראה שהנשמה שלו הרגישה וידעה, צוואה לא כתובה שהשאיר לי".
שוש מספרת כי ההיריון שלה זה נס. "בהיריון הראשון עשינו המון טיפולים, וההיריון הנוכחי הגיע באופן טבעי. אם הייתי מחכה לעוד טיפולים, לא הייתי מספיקה לקבל את המתנה שהשאיר לי. מצד אחד, ה' הביא לי מתנה אחת, ומצד שני לקח לי מתנה אחרת. לפחות זכיתי לשני אוצרות ממנו, שימשיכו אותו, ואני אזכה לגדל את שני הילדים האלו".
את מרגישה שההיריון מאבי לאחר שנהרג נותן לך כוח?
"מחד גיסא, זה נותן כוח, ומאידך גיסא, זה מאוד קשה. יש לי סיבה לקום בבוקר ולנסות להמשיך את החיים, אבל קשה לי הידיעה שהוא לא יזכה להיות בלידה, לגדל את הילד או להחזיק אותו בברית. הילד עוד לא נולד, וכבר הוא נכנס להגדרה של יתום. בנוסף, הבדיקות של ההיריון לא פשוטות עבורי. עשיתי בדיקת אולטרסאונד השבוע ובכיתי. אלו לא היו דמעות של אושר אלא דמעות של כאב".
למרות ההתמודדות הלא פשוטה שהיא חווה, היא לא לוקחת כמובן מאליו את ההיריון המבורך והיא מנסה להרים את הראש ולהמשיך קדימה, למען הילדים ולמען אבי. "אני עדיין מנסה להתמודד, ובכל זאת מאמינה שאסור לשכוח שקיבלנו מתנות. ההיריון הוא מתנה ולא מובן מאליו. צריך לנסות לחיות, להשתקם ולחייך למען הילדים ולמען הבעלים. אני לא חושבת שהם היו רוצים שניפול ונרים ידיים. הם תמיד יהיו איתנו וישמרו עלינו מלמעלה. אני מאמינה שאבי מסתכל עליי ושולח לי כוחות. תמיד הייתי אומרת שהוא העוגן הפרטי שלי, עכשיו הוא הפך להיות המלאך הפרטי שלי ששומר עליי מלמעלה".
"הוא חיכה להיות אבא"
"בכל פעם שהייתה הקפצה של כיתת כוננות, ישר אמיר היה מזנק מהמיטה", מספרת שחר נעים בת ה-27 מקיבוץ ארז, אלמנתו של אמיר, בן גילה. "מעולם הוא לא אמר 'אין לי כוח או איזה באסה'. זה נבע מרצון אמיתי להגן על המדינה".
כמו שוש ואבי, גם שחר ואמיר התעוררו בשעה 6:30 למשמע האזעקות. גם הם רגילים לאזעקות באזורם, אבל הפעם חשו שהרעשים הם מסוג אחר. אמיר התקשר לרבש"ץ של הקיבוץ. הוא לא היה באותו יום בקיבוץ ואמר לו שיבדוק ויחזור אליו, אבל כמה שניות אחר כך כבר התקשרו לאמיר והקפיצו אותו לכיתת הכוננות.
"אמיר לבש מכנס צבאי וחולצת צוות שאהב, ואמר לי שהוא יוצא. לא הספקנו להיפרד", מתארת שחר בכאב. "עד שעה 7 ורבע הוא היה זמין והתכתבנו, וגם ניהלנו שיחת טלפון אחת שאני לא זוכרת מה נאמר בה. מאז הוא לא ענה לי".
אמיר הגיע ראשון לחמ"ל של הקיבוץ, נושא באקדח שהיה ברשותו וללא נשק ארוך של כיתת הכוננות. שחר מספרת שהם הצטוותו לזוגות, ממה שידוע לה, ועלו לנקודת תצפית לראות את מחסום ארז. "הם ראו שני טנדרים מגיעים מכיוון המחסום לקיבוץ והבינו שקורה משהו. הם קיבלו אישור לירי ופתחו מכת אש ראשונה מול המחבלים – דבר שהרס להם את ההפתעה שרצו לעשות. בכל פעם אמיר והשותף שלו צמצמו והתקרבו לשער האחורי של הקיבוץ, על מנת להילחם ולהדוף אותם. אמיר עשה את כל מה שמצופה מלוחם לעשות, התקרב כל פעם יותר ויותר, שיפר עמדה. באחד השיפורים צלף של המחבלים פגע בו והוא נפל. מייד לאחר מכן פינו אותו לאחד הבתים, ולצערנו, כבר לא היה אפשר להצילו. שם בעצם הוא נהרג".
באופן טבעי, רוצים לחוות הליך של היריון עם בן הזוג, אבל אני בטוחה שאמיר איתי בכל בדיקה ובדיקה
מה שמנחם מעט את שחר בהתרחשות הוא שאמיר הספיק להילחם ושאף אחד לא הפתיע אותו, הוא עשה את מה שהוא יודע ואוהב לעשות. "הוא תמיד היה דרוך", מסבירה שחר. "מגיל קטן הוא היה מורעל על גולני. בסיום התיכון הלך לשנת שירות ב'שומר החדש', ואחר כך התגייס ליהל"ם ושובץ לפלגת סילוק פצצות. הוא יצא לקורס קצינים, ובשל פציעה לא השתבץ ליחידה אלא שובץ כקצין הנדסה בבא"פ אליקים. למרות שהתבאס שלא קיבל את התפקיד שרצה, הוא נתן שם את הנשמה והיו מרוצים ממנו שם. גם לאחר השחרור מהצבא, תמיד הצבא היה חלק ממנו. אמיר שובץ למילואים כקצין מינהור של חטיבת גולני הסדירה, ובכל עניין הכי קטן הוא היה מנדב את עצמו להגיע למילואים".
אמיר ושחר הכירו בתיכון, שניהם למדו בתיכון שער הנגב. שחר תמיד הכירה אותו מבית הספר, אבל אף פעם לא היה ביניהם משהו רומנטי. התפנית אירעה בכיתה י"ב, במסע לפולין – אז זה פשוט קרה והם הפכו לזוג. בחודש מרץ היו אמורים לחגוג עשור יחד. הדבר שהכי אהבה בו היה השילוב אידיאלי והמיוחד בין עוצמה לעדינות. "היה בו שילוב מדויק בין חוסן וביטחון לבין עדינות. הוא היה בעל חזות חיצונית גברית: גדול פיזית, גבוה ורחב, אבל גם היה לו צד נוסף שלא כולם זכו להכיר. מי שכן, נחשף לצדדים העדינים שבו: הוא היה רך, אוהב ורומנטי. בנוסף, הוא היה חבר טוב, מצחיק וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא ידע הכל, ומה שלא – הוא בדק, חקר ולמד. גם היו לו מלא תחביבים: בישל בירה בבית, אהב לעשות מנגל ולטייל עם הג'יפ שלו במדבר. כל פעם נכנס לו ג'וק חדש לראש, והוא היה עושה וחוקר הכל עד הסוף. אף פעם לא היה לו משעמם".
גם במקום עבודתו בחברת אינטל במשרת סטודנט הותיר אמיר חותם, חרף פרק הזמן הקצר שעבד שם. "אי אפשר לפספס את הנוכחות שלו. הוא נתן את כל כולו לעבודה. גם כשהיה חוזר הביתה, היה ממשיך לעבוד. מהרגע שנהרג, כל הזמן שמענו את המשפט 'היה תמיד ראשון בכל מקום'. באמת כך היה – ראשון בהקפצות ביטחוניות, ראשון לעזור לחברים, ראשון להגיע למשרד בבוקר".
שחר נמצאת בחודש השביעי להריונה. הם הספיקו לחגוג את שנת הנישואים הראשונה שלהם וגילו על ההיריון בחודש אוגוסט. "שנינו התרגשנו מאוד, אמיר היה בעננים. הוא לא הספיק לדעת את מין העובר משום שנהרג כשנכנסתי לשבוע 11, אבל תמיד אמר וידע שזה בן, ואפילו הספקנו לבחור לו שם. אני לא יודעת איך דיברנו על זה כל כך מוקדם. הוא חיכה להיות אבא, ואני בטוחה שהיה מוכן לזה".
האם את מרגישה שההיריון נותן לך כוח, למרות ההתמודדות הלא פשוטה עם האובדן של אמיר?
"אני כל הזמן אומרת שהוא השאיר לי ולכל המשפחה מתנה ענקית. זאת נקודת אור ענקית, וזה מה שמחזיק אותי. הלוואי שזה לא היה המצב, והיינו חווים את התקופה הזו יחד. באופן טבעי, רוצים לחוות הליך של היריון עם בן הזוג, אבל אני בטוחה שאמיר איתי בכל בדיקה ובדיקה. אין ספק שזה הדבר הכי טוב שהיה יכול להשאיר לי פה. הילד הזה יהיה מאושר, ואנחנו נהיה משפחה מאושרת".
פרט לעובר שבבטנה, גם החברים ובני המשפחה שעוטפים את שחר נוטעים בה הרבה כוחות ותקווה. "המשפחה שלי, המשפחה של אמיר והחברים תמיד שם לכל דבר", היא מפרטת. "בנוסף, העובדה ששתי הגיסות שלי גם בהיריון – אחות של אמיר ואשת אחיו – גורמת לי להרגיש שאני לא לבד, הן חוות יחד איתי את התהליך. זה מחזק שיש איתך אנשים קרובים שחווים איתך תהליך מורכב. אני גם נאחזת בדברים הטובים ובמה שקיים, ומודה על כך. שום דבר לא מחליף את אמיר, אבל זה הכי טוב שאפשר להוציא מהמצב הזה", היא מסכמת.
בע"ה בקרוב שתיכן תלדו ותחבקו בן קטן ומתוק. מה תספרו לו על האב שלא זכה לפגוש?
שחר: "הכל. הוא ישמע על אבא שלו, ידע מי הוא היה, מה אפיין אותו, מה היו התחביבים שלו, מה הוביל אותו בחיים. כל אחד מהחברים ובני המשפחה כבר קיבל תפקיד מה הוא מלמד אותו על אמיר. הילד ישמע עליו הכל, איזה בן אדם מיוחד היה, מה אהב לעשות וגם כמה חיכה לו".
שוש: "אספר לו שיש לו אבא גיבור, אבא שתמיד ישמור עליו. עכשיו יש לו שמירה מלמעלה ומלמטה כל החיים. אבא אוהב אותו וחיכה לו שיגיע. אני מקווה שאצליח לחנך אותו בדרך שאבי היה רוצה. אני מקווה שהתינוק יצליח לאהוב את אבא שלו, למרות שהוא יכיר אותו רק מתמונות ומסיפורים".
