חוק הגיוס בעיניים חרדיות

מרבית החרדים מבינים שמה שהיה הוא לה מה שיהיה, והשאלה כעת הינה רק איך עושים זאת בהידברות ובשיתוף פעולה. אם מישהו מצפה שתלמידי ישיבות פוניבז', גור, סלבודקא וחברון ייצאו מחר להתגייס – הרי שהוא משלה את עצמו. יש למסד את ההתנדבות בארגוני החסד השונים, להרחיבם ולהגדיר אותם כשירות לאומי, ובמקביל יש לפעול בקרב אותם צעירים שאינם בנויים ללימוד בישיבה וליצור עבורם מסגרות צבאיות מתאימות

אי אפשר שלא לציין בהערכה ואפילו בהערצה את גבורתם, אומץ ליבם והקרבתם של הלוחמים בני הציונות הדתית, שמסרו נפשם על קדושת ה', קיום עם ישראל וביטחונה של מדינת ישראל. אין ספק שישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות משלמות מחיר כבד במספר קורבנות רב באופן יחסי מאשר מגזרים אחרים בחברה הישראלית, ועל כך יש להסיר את הכובע ולהצדיע.

אחר כל זאת, בשבועיים האחרונים התרעמו רבים על בני המגזר החרדי שאינם נוטלים לטענתם מספיק חלק במאמץ המלחמתי. בניגוד לעבר, שטענה זו נשמעה בעיקר מחוגי השמאל ומכאלו הרחוקים מחיי תורה ומצוות, הפעם הביקורת נשמעת בעיקר ממובילי דעה ואנשי תקשורת בני הציונות הדתית לגווניה, שתהו "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"

הטענות כשלעצמן יש בהן ממש, הגם שחלק מהמשיבים החרדים הגיבו כי דווקא מציבור דתי יש לצפות שיבינו את חילוקי הדעות ההשקפתיים והאידיאולוגיים הקיימים בין הזרמים השונים בחברה הישראלית. "דווקא אנחנו מוכיחים כי ניתן לשלב תורה וחרב, ספרא וסייפא", אומרים בני הציונות הדתית לאחיהם החרדים.

אז צריך להקדים ולומר כי כולנו מאמינים בני מאמינים וכי רב המשותף על המפריד, בפרט אחרי השנה האחרונה שבה נוכחנו לדעת כי הוויכוח העיקרי בעם ישראל הינו בין המאמינים לבין אלו הכופרים בטובתו של מקום, כאשר נושאי ההדתה, היחס למערכת המשפט ושאלת יישוב הארץ עמדו במרכז הסוגיות הפוליטיות. אף על פי כן, יש לזכור שקיים הבדל תהומי בין גישת הציונות הדתית, המנסה להתערות בישראליות ואף להשפיע עליה, לבין גישת החרדיות, שמראש נועדה להתבדל. או בלשון אחרת: ההבדל בין אתחלתא דגאולה של הציונות הדתית לתפיסת הגלות החרדית. משם הכל מתגלגל הלאה – היחס לציונות, למדינה, לצה"ל ולתרבות הכללית.

לפיכך, כשבאים לדבר על שירות חרדי בצה"ל, עלינו לצאת מתוך השקפת עולם שהתפיסה החרדית גם אם אינה אנטי-ציונית (כשיטת סאטמר), הרי שאיננה ציונית, ודאי שלא במוצהר כפי שערך הציונות נתפס בחברה הישראלית. יתרה מכך, שיטת החרדים של השמירה על פך השמן הטהור והגבהת חומות הגטו, מראש נועדה למנוע ערבוב עם כל מה שמייצג ישראליות ומודרניות, ולפיכך התנגדות החרדים להתגייס לצה"ל עזה.

לצד זאת, יש לציין את התפיסה של לימוד תורה כמגן כל עם ישראל במשך אלפי שנות גלות (שנמשכת כאמור עד היום) ועל כך שהישיבה מהווה מבצר רוחני ותריס מפני חומריות הרחוב החילוני, או אז נבין שמלכתחילה הגישה שונה לגמרי. הציבור החרדי אינו מתנכר לרחשי הלב של הישראלים, והוא כואב באמת כל נופל וחלל, ומתפלל לרפואתו של כל נפגע ופצוע, מתוך תחושת ערבות הדדית וסולידריות יהודית אמיתית.

במלחמה הנוכחית ראינו קולות רבים יותר של השתלבות וערבות הדדית. מייד אחרי האסון הנורא בשמחת תורה יצאו אלפי חרדים להתנדב בזק"א, בארגוני ההצלה ובבתי חולים מתוך תחושה שעליהם ליטול חלק של ממש בשיפור פני החברה לאחר הטבח, ותיקון עולם במלכות ש-ד-י.

גם תלמידי ישיבה, שתורתם אומנותם, השקיעו את כוחותיהם יתר על הרגיל וקיימו מנייני תפילה ולימוד תורה 24/7 לטובת הלוחמים, לרפואת הפצועים ולשובם של החטופים. אלו שיצאו להתנדב, נדמה היה כי אפילו השתלבו במידה רבה בישראליות, שאף היא הפכה להיות יותר אמונית, יותר מסורתית ויותר יהודית אחרי האסון הקשה.

ראינו חסידים רוקדים לצד כיפות שקופות ברחובות אשקלון לאחר שחרורה של השבויה אורי מגידיש, חסידי קרלין עובדים במטעים ביישובי העוטף, ובחורי ישיבות עם דגלי ישראל מביאים ציוד לחיילי צה"ל. זוהי תפנית רצינית שהמלחמה הנוכחית גרמה, משהו שלא היה קודם. מרבית החרדים מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והשאלה כעת הינה רק איך עושים זאת בהידברות ובשיתוף פעולה.

דווקא מבני הציונות הדתית, השותפים לאמונה של כולנו בבורא עולם ובתורה הקדושה, מצופה שיבינו כי תהליכים כאלו נבנים אט-אט ובשיתוף פעולה, ולכן הכאב על היחס הבוטה הוא גדול. הרי החרדים סבורים בנושאים השקפתיים רבים אחרת לגמרי, ואף הפוך ב-180 מעלות מבני הציונות הדתית. האם בשל כך מישהו חשב לרדוף או להקניט מישהו מפני שהוא חושב אחרת?

הרי כשבשמאל הקיצוני טענו טענה אווילית, שכביכול אוגדות הצבא הפקירו את תושבי העוטף משום ששמרו על אזרחי יהודה ושומרון, הציבור החרדי התייצב באופן נחרץ וברור לצד המתיישבים מתוך סולידריות. מדוע שהציונות הדתית לא תתייצב כך כשהחרדים מותקפים על ידי גורמים שונאי דת, המחפשים לחרחר ריב ומדון בתוככי הגוש האמוני ולעשות בתוכו הפרד ומשול מתוך מטרה לסדוק את האחדות?

במלחמה הזאת נפל דבר, וייתכן שכאן מונח הפתרון לשיתוף החרדים במאמץ הלאומי והמלחמתי. ראשית, יש למסד באופן מסודר את ההתנדבות בארגוני החסד השונים ולהגדיר אותם כשירות לאומי, ובמקביל להרחיב את ההתנדבות בהם באופן משמעותי יותר. במקביל, יש לפעול בקרב אותם צעירים שאינם בנויים ללימוד בישיבה וליצור עבורם מסגרות צבאיות מתאימות שבהן יוכלו לתרום באופן ראוי. האם הרבנים המובילים את הציבור החרדי יסכימו לכך? להערכתי, לא מן הנמנע שחלקם כן.

אם מישהו מצפה שתלמידי ישיבות פוניבז', גור, סלבודקא וחברון ייצאו מחר להתגייס – הרי שהוא משלה את עצמו. אלו תלמידי חכמים, סיירת המטכ"ל של עולם התורה, הצבא הרוחני ששומר עלינו – ועל כך גאוותנו. עשרות אלפי תלמידי הישיבות לומדי התורה הם-הם סוד קיומו של העם היהודי, ומגינים על כולנו במדינת ישראל. עליהם גאוותנו, ואותם אנו מעריצים ומוקירים.

באשר לאלו שלא זכו ואינם יכולים ללמוד תורה, אזי ראוי שיוקמו מסגרות צבאיות שבהן יוכלו לשרת בלא לאבד כמלוא נימה מהאופי החרדי ומהצביון היהודי, ועל כך ניתן לקיים שיח והידברות. באם ייבנה אימון, אני מעריך שחלק מהרבנים יתנו ברכתם לכך או לכל הפחות לא ייצאו נגד. רק בדו-שיח ובהידברות נוכל להוביל לשימור האחדות בעם ישראל ולשמור על המשך קיומה של מדינת ישראל.