אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת השבוע פותחת בפנינו חטיבה שלמה של פרשיות שעיקר עניינן נסוב על בניית המשכן וכליו. פרויקט דגל לאומי שעניינו בהקמת המרכז הדתי הגדול והמקודש בעם ישראל הוא בית המקדש, אותו בית קבע שעיקר ייעודו, "בית תפילה יקרא לכל העמים".
החטיבה של המשכן וכליו נחלקת לשתיים. החלק הראשון כולל קבלת תוכניות וסקיצות מפורטות על אופן הכנת המשכן, והחלק השני עוסקות בביצוע.
בפרשת תרומה, בני ישראל מצווים על בניית 'המשכן' הגרסה המוקדמת והזמנית לבית המקדש ועד לבניית בית המקדש על ידי שלמה המלך. אך יש בהם כדי להציע מצע רעיוני שלם כיצד צריך להראות מרכז הפולחן המקודש. מהם הכלים שצריכים להיות במקדש, כיצד לבנות אותם, מאלו חומרים, באלו מידות ובכלל איך להרים פרויקט מעין זה.
מעבר לעובדה שהמשכן הוקם כבית זמני עד לבניין משכן הקבע, בית המקדש. הרש"ר הירש מוצא בהם שני מושגים משלימים. כלומר לתפיסתו של הרש"ר הירש עניינם הפנימי של 'המשכן' ו'המקדש' להוות תזכורת ליחסי המשלימים של עם ישראל. המקדש, עניינו קדושה, והוא מבטא את הקירבה של האדם אל האלוקים. המשכן לעומת זאת מבטא הסיוע של האל ושמירתו על 'שגשוג כל חיינו הפרטיים והציבוריים.
מתוך הקביעה שיש לראות במשכן מעין מיקרוקוסמוס של ההוויה והדרך הראויה לניהול חיינו. אבקש לעמוד על שניים מכלי המשכן. אך לפני כן נזכיר כי הכלים המרכזיים במשכן הם ארון הכרובים או ארון הקודש, שולחן הפנים, מנורת המאור, המזבח והכיור. עיון בפרשת השבוע שלנו מלמד כי התורה פותחת בציווי על הקמת ארון הברית, הכלי החשוב ביותר בבית המקדש. ומיד לאחריו מופיע הציווי על הקמת השולחן. וכאן עולה השאלה מדוע מצאה לנכון התורה לסמוך את בניית השולחן עליו היה מונח לחם הפנים, לארון הברית, בו היו מונחים לוחות הברית.
כדי להשיב על שאלה זו נשוב לפירושו של הרש"ר הירש אשר משמיענו "שהשולחן כשלעצמו רק כסמל למקור הרווחה, כלומר אותו התחום של חיי האומה היוצר רווחה, התפתחות החיים החומריים של המדינה" למעשה בראייתו של הרש"ר הירש השולחן הוא 'תנאי היסוד של הרווחה בישראל'.
כאשר מתבוננים בדרכי בנייתו של השולחן המצוי במקדש, ובפרטים המרכיבים אותו, הרי שפרטים אלו אינם עיטורי סרק שכל תכליתם לשוות לפריט מראה יוקרתי, אלא פרטים אלו מקפלים בתוכם רעיונות. רעיונות אלו, לשיטתו של הרש"ר הירש כל תכליתם לכוון את האדם אל הרעיון של "אחווה, אהבה ועזרה הדדית". את 'עמודי השולחן' קושר הרש"ר הירש עם מושג המשפט. ראוי להם לדברים לבוא כאן בלשונם:
"יסודות המשפט – אלה הם עמודי הזהב היציבים והאיתנים התומכים בקני הזהב היציבים והאיתנים, שהם קווי התיחום בין האנשים המאוחדים באחוות הכלל – ועם זאת הם שומרים על עצמאותו של כל אחד ואחד ומגינים עליו מפני כל פגיעה או דלדול על – ידי הזולת. יסודות המשפט – אלה הם "קשות הנסך", אלה הם הקשות והמנקיות, הכלים התומכים והשומרים על הנקיון, אשר רק הם מאפשרים את מעשי החסד הנעשים מתוך שאר – רוח. ללא תמיכתו והבדלתו של המשפט – תתמוטט החברה האנושית ותיהפך להמון נטול – חירות וחדל – אישים, המון רצוץ ומנוון על – ידי האלימות וההשחתה. רק המשפט יוצר אישים בעלי נכסים משלהם, והחסד המתעלה לחובה במצוות ה' מפנה את הנכסים לטובת קיום הזולת תוך הפעלת הרצון החופשי. קשה לתאר ציור סמלי של מושג המשפט, שהוא ממצה יותר מן הסניפים והקנים שבשולחן – לכל פרטיהם ודקדוקיהם.
רווחה ואחריות צריכה להיות מלווה ונתמכת בשתי מערכות משלימות. הארון ולוחות הברית, המסמלות את המערכת של החוק ודרכו של המחוקק, לעומת המערכת השניה, מערכת המשפט, שצריכה להבטיח את הדאגה לחלש, שכן "ללא תמיכתו והבדלתו של המשפט – תתמוטט החברה האנושית". ולכן לא די ביצירת נורמות יש צורך באפשרות שמערכת המשפט תדע לאזן את צרכי החברה באופן שהחברה לא תמוטט מהעומס המוטל על כתפיה ביחס לרווחת הפרט מחד, ומאידך להימנע מאפשרות שהפרט יתמוטט כלכלית, או לחילופין ובהיעדר אפשרויות לחיות בכבוד יפנה לאלימות או לפשע כדי להבטיח את חירותו.
תפיסת החסד מצויה הרבה בתורת ישראל, ומצוות רבות מטילות חובה על הפרט לסייע לחלש מבחינה כלכלית, מצוות צדקה, מתנות עניים, ביכורים, מעשרות ועל זו הדרך עוד הרבה מצוות. היה ניתן לסבור שהתורה אינה מצווה על תפיסה כללית שמבקשת לדאוג לרווחתו של הכלל. אולם ניתן למצוא גישות שמציבות את האחריות החברתית לא כתחום זניח וצדדי אלא כחלק מתנועה כוללת שמתיישבת עם המגמה הכללית של חיי אומה ישראלית חברתית טובה.
על רקע הדברים, ניתן יהיה להבין את דרכי הנהגתו המדינית של דוד המלך עליו מעיד הכתוב "וימלך דוד על כל ישראל ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו". התיאור של דוד המלך כמי שעושה "משפט וצדקה" הוא אינו ברור, כיצד ניתן להצמיד צדקה למשפט, שכן וכך שואל התלמוד במסכת סנהדרין, "מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט"?
משיב התלמוד: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה – שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו" כלומר דרך הנהגתו המדינית חברתית של דוד נעה על הציר של משפט מצד אחד, ומצד שני דאגה לחלש שיהיה לו מהיכן לשלם. זוהי אחריות חברתית רצויה.
הרמב"ן מסביר את סוד מנהיגותו והצלחתו של דוד על כך שעשה 'צדקה ומשפט', "ודוד המלך גבר על כל שונאיו ונתקיימה מלכותו בזה, שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו…שאפילו המלכים אין מלכותם מתקיימת אלא בצדקה"
ולא רק זו בלבד אלא הרב שאול ישראלי משמיענו "משטר חברותי, מלחמה בעוני ובבעיות חברתיות לא רק מתוך רצונם הטוב של יחידים, אלא בתור חלק מהכיוון הכללי של חיי חברה". כלומר משטר נכון ראוי צריך לתת דעתו על מצבם של הפרטים החיים בתוכה, ולדאוג בין היתר לרווחתו הכלכלית של האדם.
והראי"ה קוק מלמדנו שרק דרך דאגה לצרכים החומריים של פרטים יכולה להוביל לשיפור ההישגים הרוחניים: "שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבוא גם כן חיזוק להכוחות הרוחניים".
צא ולמד מסמיכות בניית ארון הברית במשכן, אל בניית שולחן הפנים, עד כמה שאלת הרווחה והאחריות החברתית היא חשובה. חשיבותה משמעותית להבטחת הלגיטימציה של מנהיג להמשך פועלו. האחריות בתחום הרווחה צריכה להיות אבן פינה במשנתו הפוליטית חברתית, שכן סוד הצלחתו של דוד המלך, כפי שראינו, בא לו בגלל יכולתו למצוא את האיזון הראוי בין 'משפט וצדקה'. זניחת הטיפול בענייני רווחה, גם אם לטובת טיפול ביסוס והבטחת עניינים אחרים כמו בטחון, משפט, כלכלה ויחסי חוץ, יכולה לגרום לאיבוד מעמדו החברתי של המנהיג, בקרב תומכיו.
(תרומה תשפ"ד)
